לפניכם סיפור נוסף ב "פרויקט הסיפור התנ"כי וההיסטורי" של יקום תרבות.
והפעם על מלך שממעטים לעסוק בו, למרות שהיה אחד מגדולי מלכי יהודה – המלך עוזיהו – ונושא שלא עוסקים בו בסיפורת התנ״כית וההיסטורית: מחלת הצרעת, שדורשת בידוד מוחלט של הנפגעים ממנה.
דווקא היום, בעידן מגפת הקורונה, אנחנו אולי מבינים את החולים במחלה האיומה הזאת.
יונתן יוגב פירסם לאחרונה רומן על חיי אליהו הנביא, שפרק ממנו בית ספר לנביאים פורסם ב"פרויקט הסיפור התנ"כי".
המערכת
"וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת הַמֶּלֶךְ
וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ
וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית…"
(מלכים ב, טו, ה)
דלת עץ כבדה נטרקה, בריחיה הוגפו ומנעול ננעל. הנקישות הדהדו בתוך החלל, ואז דממה, שקט, חושך.
עיני שתי הנשים מצמצו כדי להתרגל לאפלה. כמה מנורות שמן קטנות ונרות הבהבו באור צהוב על קירות הסלע החשוף. האבן הייתה בהירה וקפואה למגע. פה ושם נראו סימני המכושים שהשאירו הפועלים לפני מאה שנים או יותר. ובחשכה צללים נעו, טיילו לאורך הקירות, גנחו, השתעלו, ירקו. גופם התנדנד וכשל, נע כמו אור הלהבות. כתריסר דמויות שהו בחדר הגדול, המרכזי, אך אחרים שהו עמוק בפנים. הם רבצו בתוך המחילות החשוכות, עיניהם כבר אפלות כמו החשכה, והמתינו.
והריח.
הנערה רעדה. הריח היה איום, חמוץ, חריף, עוקץ נחיריים. הוא חדר פנימה והכאיב לפתחי הנשימה. ריח שהיה ספוג בזיעה ומוגלה, הפרשות שונות, מעורב בדם מתקתק שנדבק לחבישות הבדים.
"השלום לכולם?" קול נשי עליז קרא והדהד לצד הדלת הטרוקה והמוגפת.
גניחות נשמעו מפה ומשם. מישהו אמר משהו שנשמע כמו קללה. הנשים עמדו לצד הדלת, אישה ואחייניתה, אחת מבוגרת, אחת צעירה, אחת עם תקווה בעיניה, והאחרת מביטה באימה.
"אל תפחדי, ילדתי," אמרה המבוגרת בעליצות, "הם עדינים כגורי כלבים. כה חסרי ישע, והיו אבודים לחלוטין בלעדיי."
יללה ארוכה נשמעה מאחד החורים החשוכים, והצעירה נאחזה בזרוע המבוגרת.
"סלחי לי, לא… לא חשבתי שכך זה ייראה," התנצלה הצעירה.
"אין ממה לחשוש, נערתי. אין הם מסוגלים לעולל דבר."
"אכן…" מלמלה הצעירה, "אך המחלה…"
"דאגי לשמור את הבד הדוק על פיך ואפך," היא הצביעה על הבד שעטף את החלק התחתון של פניה שלה, "כך לא תנשמי את החולי. כשנסיים אראה לך כיצד לרחוץ את עור ידייך היטב. מלבד זאת, זוהי מחלה מיוחדת. היא פוגעת רק בחוטאים, בגברים ובנשים שהתנהגו כה רע בחייהם, עד כי האל האחד הענישם. את צעירה מדי לחטאים שכאלה, נערתי, הלא כן?" החיוך נשמע בקולה.
הצעירה הנהנה במהירות.
"הנה, את רואה את הדודים בפינה? הבעירי אש בעצי ההסקה מתחתם. יש בהם עדיין מעט מים. לאחר מכן החלי לרדת לבאר שהראיתי לך מקודם, והעלי עשרים דליי מים אליי. היום אני ארחץ כמה מהם."
"תרחצי? את בשרם?"
"אל תיבהלי, יקירה. כן. אני רוחצת וחובשת מחדש את פצעיהם עם המשחה המיוחדת. לא. אל תביטי בי כך. אינך צריכה לעזור לי במלאכה זו. את יכולה לדאוג למים ולרצועות הבד הנקי. אני כבר אסתדר לבדי. הביטי ולמדי את העבודה לקראת היום שתעשי אותה את."
"כן, דודה," הצעירה קדה, ניגשה אל הדודים עם מנורה דולקת והחלה את משימתה.

האישה המבוגרת ניגשה בבטחה לאחת הפינות במערה. תחת ערמת שמיכות מבאישות נחו כמה גפיים וגוף אשר עדיין היו מחוברים יחדיו בקושי רב. היא חייכה. ביד עדינה טלטלה קלות את השמיכות. הגוף זע באי נחת. היא נגעה בפקעת בשנית. קול עמוק וצרוד נשמע גונח מתחת לבדים.
"קומי. היום תורך לרחצה," אמרה המבוגרת ברוך.
"עזבי אותי," קול נשי חורק וצרוד ענה לה.
"קדימה! יש לי עוד אחרים לרחוץ."
"אז התחילי איתם!"
"לא. אמרת זאת שלשום וויתרתי, חזרת על כך אתמול והבלגתי. היום לא. כולם כבר התרחצו השבוע חוץ ממך. את חייבת להחליף תחבושות. את תחושי טוב בהרבה לאחר טיפולי המשחה."
"איני רוצה לחוש טוב בהרבה."
"אין לך ברירה. הטוב נכפה עלייך היום," קבעה האישה המבוגרת.
הדמות גנחה בכבדות. לאחר כמה רגעים הגוף הדקיק התרומם לישיבה. תחת פנים חצי חבושים בבדים צהובים ומטונפים נצצו זוג עיניים ירוקות לאור הנרות. אישה ישבה שם, או מה שנשאר ממנה, על מצחה החשוף נראו סימני גירוד נוקבים בשלפוחיות מודלקות. המחלה.
"מדוע את ממשיכה לבוא הנה?"
"ומדוע השמש שבה ועולה, זאכיאה יקירתי?" אמרה האישה המבוגרת.
"אני מחכה פה למוות שייקח אותי, ואת באה ומבריחה אותו בכל יום עם השמחה שלך."
"אח! אילו דיבורים!" הזדעקה האישה המבוגרת באופן מעושה, "קדימה. על הרגליים!"
"לא נשאר מהן מספיק בכדי לעמוד," ענתה זאכיאה.
"הראי לי."
זאכיאה הסיטה את השמיכות מרגליה. הנמק נראה בבירור גם לאור הלהבות. אכל הוא את עקב כף רגלה השמאלית, ושתיים מאצבעות רגלה הימנית.
"זו רק שריטה. לא נורא בכלל!" קבעה האישה המבוגרת.
זאכיאה צחקקה, ואז השתעלה עמוקות. לאחר מכן המשיכה לשבת ובהתה בסביבתה.
"המים מתחממים. המשחה מוכנה. החבישות טריות. הכול מחכה רק לך," אמרה המבוגרת.
זאכיאה לא הראתה התנגדות, או שהייתה חלשה מכדי למחות. הנערה נכנסה ויצאה מהמקום עם דליי המים במרץ. את המים החמים העבירה בחלקם לאגנים עמוקים שנחצבו באבן. אדים עלו מהמים, בריח בורית ועשבים.

בזהירות ועדינות הסירה האישה המבוגרת את התחבושות מגופה של זאכיאה לאור לפיד שהודלק. רעשי משיכה ותלישה נשמעו. הבד ניתק מן הבשר הלח והדביק. הצעירה הציצה מדי פעם על המתרחש ונחרדה. כתפיה של זאכיאה היו גרומות אך בריאות יחסית. שדיה הצטמקו ולא נשאר בהם דבר מלבד עור דלוק ודליל. על עורפה וגבה נראו סימנים שחורים וסגולים. התחבושות הוסרו מפניה של זאכיאה. עיניה בערו בירוק והיו יפות וצלולות, אך שאר פניה היו מכוסות בשלפוחיות. שיער ראשה נשר כמעט לגמרי. קרחות אדומות נגלו לצד קבוצות שיער רטובות, שחורות כפחם. האישה המבוגרת בחנה אותו לאור לפיד ולא ראתה בו אף שערת שיבה.
"בת כמה את, זאכיאה?" שאלה תוך כדי עבודה.
"שבעים או עשרים, מה זה משנה? לי אין כבר גיל."
"זה משנה לי. האם אני משוחחת עם בת גילי או עם אישה צעירה?"
זאכיאה חייכה וחשפה את שיניה המרקיבות. לאחר מכן היא שלחה את ידיה, ונתלתה על גבה החזק של האישה. בינתיים ניגשה הצעירה אליהן, אחזה בד והניפה אותו כדי להסתיר את גופה העירום מתושבי המערה האחרים.
"את נערה טובה," אמרה לה זאכיאה, "אלה סביבך הם שלדים נושמים. הם לא יתעוררו כדי להביט גם במערומייך שלך, ולבטח לא בחצי אישה נרקבת."
זאכיאה נגררה עד לשפת הדוד הגדול והחמים. ריח הבורית היה מנקה נחיריים. האישה המבוגרת עזרה לה לטפס מעבר לשפתו בסבלנות. המים הדלוחים והחמים פגשו בבשר הנגוע, וצווחה קלה יצאה מפיה, אנחה ששילבה כאב ועונג. רגע עבר, ורק ראשה של זאכיאה בצבץ מעל המים. עיניה נעצמו ושאריות אפה שאפו את האדים החמימים פנימה בקול מחרחר.
"אמרתי לך שזה טוב לך," הצטדקה האישה המבוגרת.
לא נשמעה תשובה.
האישה המבוגרת לקחה מעט בד גס ספוג תמצית צמחים כדי לשפשף בעדינות את עורה של זאכיאה, כדי לקלף את העור המת ולחטא את העור החי.
"המתיני מעט עם הטיפול," אמרה זאכיאה, "תני לי רגע ליהנות מהמים."
האישה המבוגרת חייכה. לרגעים כאלה חיכתה, ואלה מילאו לה את כל השבוע בסיפוק והעניקו לה הכוח להמשיך. כאשר הארורים ביותר מצליחים למצוא הנאה בחייהם, כולם יכולים.
"לפקודתך, הוד מעלתך," ענתה לה.
זאכיאה פקחה את עיניה, "אכן, כך. אולי מלכה אני?"
"קודי להוד מעלתה, ילדתי," הורתה האישה, ואחייניתה שעמדה לצדה היססה לרגע, ואז קדה אל זאכיאה ברשמיות, כשחיוך בעיניה.
"ומה את יודעת?" זאכיאה אמרה, "אתמול הביאו לכאן מלך!"
"מלך? על מה את מדברת?" האישה המבוגרת החלה לשפשף את גבה של זאכיאה בתנועות אחידות.
"מלך. מלך אמיתי."
"כולכם כאן מלכות ומלכים בשבילי. זה לא משנה," אמרה האישה המבוגרת.
"איני מתלוצצת!" התעקשה זאכיאה, "לאחר שעזבת אתמול בצהריים, נשמעו גלגלי מרכבה וסוסים על הדרך. הדלת נפתחה, ונכנסו שני עבדים לבושים בבדים מכובדים. הם נשאו עמם אדם שהיה לבוש אף מהודר מהם, והניחו אותו על פני שמיכות חדשות בפינה. כשהם עזבו הוא התחיל להסתכל סביב, ואז בכה. הבכי הפך לצעקות לא פוסקות. הוא העיר את כולם, גם את המתים. חלק צעק עליו, חלק ניסה להרגיע אותו, אך הוא לא הקשיב. הוא ניסה להימלט, ואז כשהבין שהדלת נעולה, ברח לפינה הרחוקה, שם," זאכיאה שלחה אצבע גרומה אל עבר מקום אפל, בירכתי המבנה החצוב בסלע.
"האם אמת בפיך?" שאלה האישה המבוגרת. היא בחנה את הפינה הרחוקה. כיווצה את עפעפיה. כן. משהו היה מכורבל שם.
"לא. מדוע לי לשקר?"
"ומדוע הנחתם שהוא מלך?"
"כי הוא צעק זאת מחצית מהליל."
"יכול להיות שהזה?"
זאכיאה משכה בכתפיה.
האישה המבוגרת גנחה. מוזר היה הדבר. המקום הזה היה בסופו של דבר כמו השאול, בית הנצח, אליו מובילה כל דרך עבור כל אדם ואישה. כולם היו שווים בו, עני ועשיר, פושע וחייל. המחלה לא הבדילה בין אלה לאלה. ותמיד זה היה אותו הסיפור: אנשים זרים היו מגיעים, ברגל או בעגלות, והביאו אליה, או השאירו לצד הדלת, חולה חדש מבויש ונכלם, שעל גופו הופיעו הפצעים המדבקים שסירבו להירפא. הם עשו את המסע אל המקום המרוחק והמבודד הזה, שקיבל מעט קצבה מדי חודש מאוצר המלך עבור חומרי מרפא ומזון.
יום יום הייתה האישה מגיעה אל המקום לעבוד את עבודתה, והייתה מאכילה, מנקה, רוחצת, ובסוף, גם שורפת וקוברת את מטופליה, שלא תמיד נותר הרבה מהם בכדי לקבור. כך היה, מאז שהתאלמנה מבעלה, ומצאה את יעודה. אך לאחרונה הדליים נעשו כבדים יותר, וזרועותיה נהיו נוקשות. אחייניתה התבקשה לסייע לה, וכך היה. היא בחנה את פניה של זאכיאה בחשד. קשה היה לקבל את סיפורה.
"מלכים מקומם בהיכל, לא כאן. גם אם יחלו עד מאוד," אמרה, "הזיזי את ראשך אליי, ואחטא את צווארך."
"החוק הוא זהה לכולם בעניין המחלה, וכל החולים מגיעים לבסוף הנה," ענתה לה זאכיאה, וצייתה. היא הסיטה את ראשה לימין, ופצע מוגלתי נפער בצווארה. נוזל בהיר נשפך ממנו.
"דודה…" קולה הרך של אחייניתה נשמע לצדה.
האישה סובבה אליה את פניה וראתה גם לאור הקלוש שאחייניתה מתנדנדת לפני עילפון. היא הורתה עליה לשבת לרגע, והנערה צייתה, "נוחי, ואז צאי אל התנור, וטפלי בלחמים. האוויר הצח יטיב עימך."
הנערה הנהנה, קמה בזהירות, לקחה את המפתח מדודתה והלכה לאיטה אל הדלת הכבדה. לרגע המקום נשטף באור יום בהיר, ואז הדלת נטרקה.
"לא טוב לה כאן," אמרה זאכיאה.
"זו רק הפעם הראשונה שלה… היא עוזרת לי. אני כבר זקנה. אני לא יכולה לטפל בכם עוד לבדי. היא צפויה להחליף אותי בעתיד שיבוא."
"היא לא. הנעורים אין להם מקום בצד המוות. היא מפחדת."
"היא תתרגל."
"לא. היא תברח מכאן. לבטח ממתין לה נער צעיר בעיר. מי ישכב עמה בלילות כשיודעים שהיא נמצאת כאן בימים?"
"הבלים! זהו כבוד לעזור לנזקקים. היא תדע זאת כשטיפשותה תעזוב אותה, כשתתבגר. ובכלל, מה תעשו כאן לבדכם?"
"נמות," חייכה זאכיאה.
"הס!" האישה המבוגרת המשיכה לשפשף את מותניה של זאכיאה. ידיה היו שקועות בתוך המים החמים. לרגע העיפה מבט אל הפינה הרחוקה, אל הדמות המצונפת שרכנה שם. היא הניחה למשימתה וניגבה את ידיה בסינרה. טפיפות סנדליה נשמעו על פני רצפת האבן והדהדו בעוד היא קרבה אל הדמות. היא נעצרה והביטה אל הדבר שהיה שרוע תחת שמיכות. גוף הסתתר שם. אך השמיכות הללו! הן היו נקיות, לבנות, עבות וארוגות בצפיפות. יד אומן עשתה את אלו. חוטים נוצצים נשזרו בשולי הבדים, יקרים ומבריקים.
"השלום לך?" היא דיברה אל הגוף השרוע.
רעד חלף מתחת לשמיכות.
"הוא הפסיק לדבר," זאכיאה קראה אליה, "הוא ברח מתוך עצמו, ומעמיד פנים שהוא אינו פה."
האישה המבוגרת הושיטה יד והסיטה בזהירות את השמיכה המפוארת מעל ראש האיש. פנים חיוורות פגשו בה. עיניים שחורות נצצו אליה בטירוף מתוך החשכה.
"יום טוב לך, אדוני. אני האחראית על המקום ועל החולים, ומי אתה?"
האיש הביט בה. סימני המחלה נראו בוערים בלחייו, בצווארו ובמצחו. הפה עטור הזקן האפור, העבה והמטופח, נפתח לרגע כמו בא לדבר ולהגיב, ואז הסיט את ידו ומשך את השמיכה מעל ראשו.
"הוא רוצה למות כמו כולנו," אמרה זאכיאה.
האישה המבוגרת נאנחה, "ובכן, תיכף אחלק את פרוסות המזון, אם רעב אתה. זהו מקום של חסד, אדוני, והאל האחד מביט גם לתוך האבן, עליכם. התעודד, האנשים פה כולם חווים את הדברים שאתה חש. אם תרצה דבר מה, אנא הגד לי."
היא המתינה לסימן כלשהו, ואז ויתרה ושבה אל זאכיאה להמשיך במלאכתה. קול עמום נשמע מבחוץ. חרס נשבר. האישה המבוגרת פנתה אל היציאה. שוב חריקה, שוב טריקה. זאכיאה נותרה לרבוץ במים לבדה להנאתה. בחוץ, הנערה עמדה בתוך שברי אחד מכדי הקמח, וניסתה לאסוף את התכולה באצבעותיה הרועדות.
"מה לך, ילדתי?" שאלה האישה המבוגרת.
"מצטערת, דודה. הכד החליק מידיי."
"הסירי דאגה מליבך. האם לעזור לך עם האפייה?"
"לא, אני אסתדר."
האישה הניחה את ידה על כתפה של הנערה, "זכרי שלהאכיל את הגוססים והחולים זו עבודה של קדושים, ומלאי ליבך באומץ."
"כן, דודה," קולה של הנערה רעד.
האישה נכנסה פנימה וניגשה אל אגן המים, "קדימה, החוצה, הוד מלכותך. יש אנשים אחרים לרחוץ!"
זאכיאה נעתרה לה וזחלה החוצה באיטיות. שם עורה האדום יובש, נמרח במשחה הצהובה והמגרדת, ואז נחבש בתחבושות נקיות. בינתיים, ריחות המאפים הגיחו מבעד לחריצי הדלת ומילאו את החלל האפלולי. החולים החלו לזוע בחוסר נחת עם תאבונם המתעורר. הנגועים קמו, התיישבו, דיברו בלחש פה ושם, והמתינו. לאחר שעה קלה, ארבעה חולים נוספים סיימו את רחצתם והחלפת התחבושות, ואז נפתחה הדלת. הנערה עמדה שם עם סלים מלאים במאפים והביטה סביבה אל תושבי המקום, שחייכו אליה את חיוכם השבור והאבוד. היא מזגה מים בקערותיהם, כדי שיוכלו לטבול את המאפה ולרככו. במהרה המקום כולו התמלא בקולות המציצה, השתייה, והלעיסה. שתי הנשים עמדו האחת ליד השנייה והביטו סביבן.
"מי שיאכל, יחיה יום נוסף," לחשה לאחייניתה, וזו הנהנה אליה. בצד, זאכיאה אף היא אכלה מן המזון.
"לא כולם מסכימים לאכול," אמרה הנערה והצביעה על הפינה האפלה, אל המקום שבו רבץ הנגוע החדש. המלך, לדברי זאכיאה.
האישה צעדה ונעמדה מולו, "עלייך לאכול כדי לחזק את גופך."
האיש לא ענה.
"אשאיר פה את המזון. אכול ממנו לאחר מכן אם תרצה."
היא עזבה אותו, אבל כבר ידעה שאין בכך טעם. היא הכירה את אלה שהחליטו למות, וויתרו על כל אחיזה בחיים. בעוד יומיים-שלושה, יהיה עליה כנראה לשרוף את גופתו, ולהשמיד את שרידי המחלה לפני שתקבור אותו. ולא יהיה למי להודיע. ברגע שאנשים הופקדו פה, הם נחשבו כבר למתים, וקרוביהם התאבלו והמשיכו הלאה, הרחק, אל המקום שבו נמצאים הזיכרונות הטובים והנעימים.
שתי הנשים ארזו את ציודן, נפרדו מהחולים ויצאו מהמקום מעט לאחר שעת הצהריים. בחוץ עדיין עמדה השמש גבוה בשמיים. הן רחצו היטב את עור ידיהן ופניהן בתמציות הריפוי. הנערה שאפה מלוא אוויר צלול לריאותיה ונראה שהוקל לה. האישה הניחה את ידה על כתפה, והשתיים עשו את הדרך אל ביתן.
לאחר שעה קלה, קולות פרסות סוסים נשמעו מחוץ לדלת המבנה. דיבורים הוחלפו בין שני גברים, צלילי מתכת נקשו והמנעול נפתח. הדלת נפתחה לרווחה ושני חיילים נכנסו אל המקום ונעמדו על המדרגות, בדים היו קשורים על אפם ופיהם. האחד החזיק בלפיד בידו, והאחר בסל גדול.
"הסירחון!" קרא זה שאחז בלפיד, "אני חש בו מבעד הבד."
"שלום לכם," אמר השני, "באתי מטעם בית המלך. אני מחפש את מלך יהודה שהובא לכאן אתמול."
גניחות וקולות עמומים עלו מכל פינה.
"מה רצונכם פה?" קול צרוד נשי נשמע ממקום סמוך, זאכיאה הרימה את ראשה, "זהו מקום של מוות, ואתם מפריעים למנוחתו."
"בוא ונצא ממקום ארור זה!" אמר האוחז בלפיד בבהלה.
"אישה, האם תדעי לכוון אותי אל האיש שהובא לכאן ביום האתמול?"
"ומה לכם ולו?"
"אל תעני בחוצפה!"
האישה גיחכה ועיניה הירוקות נצצו, "חייל גיבור, אתה הוא זה המפחד ממני. בוא, התקרב, הראה לי עד כמה אמיץ אתה."
החייל האוחז בלפיד משך בזרועו של חברו כילד המושך בשולי שמלת אימו "הנח לה, בוא איתי החוצה."
"עלינו לתת את החבילה לידי המלך," אמר החייל שאחז בסלסלה שהייתה מלאה מטעמים משולחן בית המלך. הוא הביט סביבו אל החולים, שהיו עטופים בתכריכים ולא ניתן היה לדעת מה מסתתר תחתם, מי הוא מי, ומה היו לפני המחלה.
"הנח אותה כאן!"
החייל הנהן, הניח את הסלסלה על הקש שכיסה את רצפת האבן, ונחפז החוצה עם חברו. הדלת נפתחה ונסגרה, ננעלה ונחתמה. ובפנים, בחשכה, דמויות החלו להגיח מהפינות השונות, חלק צלעו וחלק זחלו, עד שהגיעו אל הסל הגדול והכבד. הם התחילו לשלוף את המעדנים מתוכו: כד יין, תאנים טריות, שלווים, דבש טהור, עוגות, הכל נלעס, נמצץ ונגרס בפיותיהם מזילי הריר, בעוד הם גונחים מעונג והנאה. לאחר סעודתם, פנו שוב לאחור והתמזגו עם הצללים על קירות הסלע הקפואים. מי שיאכל, יחיה יום נוסף.
השקט שב אל המקום. אור המנורות ריצד ברוך, והשתקף בעיני האיש עטוף הבדים המפוארים ששכב עדיין בפינה, ולא הוציא הגה. מבטו היה מוטרף, ופיו זעק ללא קול.