השלמות משקרת חיוך: שירתה של שני ארנהיים

גם אותי תפס הטווס. יופיו המושך וסגנוני, מפנה את הקשב למגוון צבעיו. כך עושה גם הליצן, ולא המוקיון – בעל מטרות אנכיות ומעליבות.
תודה לבת-אליעזר על חשיפת משוררת עם רוח חדשה

שירה נשית מובהקת,
יש דבר שכדאי להבין על זוגיות ועל "מאבק המינים" ואם דבר זה יובן, אז זה יוכל להסביר תופעות של שברון לב המתלווה לכל כך הרבה מערכות יחסים בלתי ממומשות.
"האישה רוצה אהבה ובכדי להשיגה היא מוכנה ל"שחק בתפקיד של אוהבת מין".
"הגבר רוצה מין ובכדי להשיגו הוא מוכן "לשחק את תפקיד ה"אוהב הדגול".
ולכן יש כה הרבה שברון לב ביחסים שבינו לבינה – כמה חברים יש לאישה עד אשר מוצאת בעל מתאים? הרבה,
כמה חברות יש לגבר עד שהוא מוצא אישה לחיים? המון,
זה המצב בעולם המודרני – ולכן דעו לכם/ן שזה המצב ואחרי בן/ת זוג לא צריך לרוץ ולא להתאבל, כי כמו הרכבת… תביד תבוא עוד אחת..

חגית היקרה
המאמר שכתבת, עושה פוקוס, על פרטים מעניינים מאוד בשירים של -שני ארנהיים, ונדמה שקריאתך היא כמו מצלמה. למשל כשאת כותבת שהשירים יוצרים "מחנק, כאב, לב כבד", אני ממש רואה תמונה לנגד עיני. כך שמלותייך מנגישות את השירים לקורא ומעוררות סקרנות.
כמו כן, ההבחנות המעיינות בין המלים ליצן למוקיון, כשהליצן צוחק איתנו, כפי שכתבת. המבוא שלפני השיר מכין את הקורא למה שעומד להגיע, באמת סוג של "אבן נסחבת בלב" או הוריקן לנפש. כמו כן את עושה רפרורים ליצירות נוספות בתרבות, גם אם השיר מתכתב איתם או לא, עצם האסוציאציה שאת מעלה, כבר מושכנת אותנו לשיר, למשל "נגהץ לבבות", ואליס בארץ הפלאות. יתכן שארץ הפלאות הוא לפעמים ארץ הבלהות. בהחלט השירה של שני ארנהיים- מאוד מורכבת ומסקרנת. שמובילה למקום בלתי צפוי כל פעם. שורה אחר שורה, בדומה, למשל, כאשר הולכים בין הסמטאות ולא יודעים מה מחכה מעבר לסמטה. השירה של שני נוגעת מסקרנת וייחודית.

מלבד יופיה החיצוני לא מצאתי יופי פנימי בשירתה.
מאכזב.

אין שום בעיה עם ביקורת שלילית.אבל תמיד שווה לפרט "מדוע" השיר לא מצא חן בעיניך.בכך המבקר גם מסייע למשורר .