ספר השירים הראשון של הדס מזרחי (ילידת 1979, כפר סבא), "אין צורך בראש" (2019, הוצאת פרדס, עורך: גבריאל מוקד, 58 עמודים), שקדם לו קובץ הנובלות "אולי אלד קשת" (2018, הוצאת פרדס), מציב בפנינו את האפשרות של שירה אנרכיסטית ובו בזמן לירית כמו בשיר הנושא שלו, שהעניק לו את שמו:
חֲתֹךְ אֶת הַרֶגַע הַזֶּה
בְּסַכִּין
וְהוּא יַמְשִׁיךְ לְהִתְקַיֵּם
עֲרֹף רֹאשׁ
–
אֵין צֹרֶךְ שֶׁל מַמָּשׁ
בְּרֹאשׁ,
גַּם תַּרְנְגֹלֶת
הִתְהַלְּכָה
שָׁנָה וָחֵצִי
לְלֹא רֹאשׁ
–
אֵין צֹרֶךְ שֶׁל מַמָּשׁ
בְּרֹאשׁ,
הַנְּשָׁמָה מְפֻזֶּרֶת
בְּכָל הַגּוּף
–
זֶה מַבְהִיל
וּמַה אִם פִּתְאוֹם אֶשָּׂרֵט?
אוֹ תִּשָּׁבֵר צִפֹּרֶן?
מַה יִהְיֶה עַל הַנְּשָׁמָה?
–
מַרְגִּישָׁה אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי
סִדְרָה עֶשְׂרוֹנִית" (עמ' 47).
השיר הזה, על טוריו הקצרים וחמשת בתיו, אמנם עוסק יותר בראש פיזי, של תרנגולת או אדם (הדוברת בשיר), אבל ברור שהוא מכוון גם אל ראש מטפורי, כמו בבית הראשון שלו, העוסק ברגע מסוים שאפשר לחתוך בסכין. את המטפורה של הדמות כרותת הראש, שמזכירה את "האגדה על סליפי הולו – הפרש בלי ראש" מאת הסופר האנגלי וושינגטון אירווינג בן המאה ה-19, אפשר להשית אפוא על מצבים שונים בחיים.
הדס מזרחי בוחנת את המטפורה הזו לכל אורך חמשת שערי הספר, בשירי דיוקן עצמיים, ובדיוקנאות שיריים על דמויות מוכרות, כגון המשורר דוד אבידן, והמחזאי הצרפתי האוונגרדי אנטונין ארטו, הוגה הרעיון של תיאטרון האכזריוּת, וכן על דמויות פחות מוכרות או נרמזות. את השיר "פניו הצוחקות", שהוא מהיפים בשירי הספר, ניתן לתאר כשיר דיוקן משולב, המתאר את הזולת והעצמי גם יחד: "מִסְתַּבֵּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָרַחַת, / כְּשֶׁהוּא צָחַק / הוּא נִרְאָה מְלֵא שֵׂעָר… // אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת פָּנָיו הַצּוֹחֲקוֹת. / לִפְעָמִים זֶה מְהַדְהֵד בְּרֹאשִׁי / גַּם לִפְנֵי הַשֵּׁנָה / וְאָז אֲנִי צוֹחֶקֶת לְעַצְמִי / אַךְ אֶת פָּנַי לֹא אוּכַל לִרְאוֹת" (עמ' 46). בזמן שהצחוק גורם לתחושת מלאוּת כלפי הזולת הוא מותיר את הדוברת בתחושת חיסרון.
תחושה זו באה לידי ביטוי גם באחד השירים המרכזיים בספר העוסק בדמות המטפורית של המשוררים כעם:
אֲנִי מַמְלִיצָה לַאֲנָשִׁים
לֹא לְהַכִּיר מְשׁוֹרְרִים
זֶה עַם נוֹרָא
אוֹתִי מַכִּיר רַק
קֹמֶץ שֶׁל אֲנָשִׁים
שֶׁהָיוּ מַעֲדִיפִים שֶׁלֹּא לְהַכִּיר
אֲבָל מִשְׁפָּחָה לֹא בּוֹחֲרִים
וְהַקֹּמֶץ הַזֶּה הוּא הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי
אֵין לִי חֲבֵרִים
אֲנִי טִפּוּס בִּלְתִּי נִסְבָּל
אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה עַל דָּוִד אֲבִידָן
'הוּא הָיָה בֶּנְאָדָם לֹא סוֹצְיָאלִי'
וְזֶה תָּקֵף לְגַבֵּי כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים
הֵם מֻזְנָחִים מַמָּשׁ
חוֹשְׁבִים מַחְשָׁבוֹת בְּזוּיוֹת
לֹא שָׁמַעְתִּי עַל מְשׁוֹרְרִים שֶׁאֲנָשִׁים אוֹהֲבִים
לֹא שָׁמַעְתִּי עַל מְשׁוֹרְרִים שֶׁאוֹהֲבִים אֲנָשִׁים
מְשׁוֹרְרִים זֶה עַם נוֹרָא
אֲנִי מַמְלִיצָה לַאֲנָשִׁים
לֹא לַהֲפֹךְ לִמְשׁוֹרְרִים
זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁלָּכֶם
תָּמוּתוּ בְּעוֹנִי
מֻקְצִים
וְיִשָּׁאֲרוּ לָכֶם רַק מִלִּים
מִלִּים זֶה דָּבָר נֶחְמָד
אֲבָל
עִם מִלִּים לֹא נִכְנָסִים לַמִּטָּה (עמ' 38).
אמנם יש כאן לא מעט הכללות שהן לא בהכרח נכונות, ויש בשיר משהו מן הנופך התל אביבי של גבריאל מוקד וחבורות המשוררים שלו, אבל יש כאן גם משהו מאוד ישיר ואינטימי שעובר אל הקורא: המשוררת מעידה על עצמה שהיא טיפוס בלתי נסבל, או אם להשתמש במטפורה שלה עצמה, משוררת "בלי ראש".
בשיר קצר יותר בספר העוסק בנושא דומה, מתברר שהמשטמה של הדס מזרחי כלפי משוררים היא לא בהכרח רק כלפיהם: "הַזַּמֶּרֶת בִּקְּשָׁה / לֹא לְהַאֲמִין לַמְּשׁוֹרְרִים / וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לֹא לְהַאֲמִין לַזַּמָּרִים / וּבְעֶצֶם לְאַף אֶחָד / גַּם לֹא לְאִמָּא / אֲפִלּוּ לֹא לַכֶּלֶב" (עמ' 35). לפנינו אפוא משוררת עם אספירציות אנרכיסטיות, ואנרכיזם בשירה הוא דבר מבורך. האנרכיזם בשיריה של מזרחי, שאפשר לתארו כאנרכיזם לירי או אפילו רומנטי, בעצם קורא תיגר על כל הסמכויות החברתיות המקובלות, אם כי נדמה שהוא גם נוהה אחריהן. אפשר לראות זאת אפילו בצורות השירים: מצד אחד הם כתובים בריתמוס חופשי ובבתים בלתי סדירים בדרך כלל, אך מצד שני טוריהם קצרים על פי רוב, ולעתים אף תבניותיהם סדורות, כמו למשל בשיר המתובנת "פַּנְטוּם" (עמ' 27). כך, המקוריות הפיגורטיבית של השירים נשענת על לשון נורמטיבית בדרך כלל ואף יומיומית, דיבורית. בשיר הפותח את הספר, "שבע", באים הדברים הללו לידי ביטוי צורני ותמטי כאחד:
שֶׁבַע זֶה מַזָּל
אֲחוֹתִי תִּתְחַתֵּן עוֹד שִׁבְעָה חֳדָשִׁים
עִם הַשָּׁכֵן
הוּא חֲסַר אִישִׁיּוּת
אֲבָל לִשְׁנֵיהֶם יֵשׁ מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף
שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת מַה הוּא בְּעֶצֶם
אֲבָל אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ
'שֶׁבַע זֶה מַזּל'
–
וְלִי יֵשׁ אִי מְרֻחָק
הוּא קַיָּם בְּוַדָּאוּת
אֵין לוֹ מִסְפָּרִים
אוֹ כִּוּוּן
אוֹ צָפוֹן
אֲבָל שָׁם הַחַיִּים הַטּוֹבִים שֶׁלִּי מְחַכִּים…
גַּם אֲנִי אֶתְחַתֵּן בָּאִי
אֶהֱיֶה סוֹפֶרֶת מְפֻרְסֶמֶת בָּאִי
יֵשׁ שָׁם מִשְׁפָּחָה וַחֲבֵרִים אוֹהֲבִים
וּבֶן זוּגִי בָּאִי הוּא בַּעַל אֹפִי
וְאֶתְמַזְמֵז אִתּוֹ בָּאַמְבַּטְיָה
כְּמוֹ שֶׁעוֹשָׂה עַכְשָׁו אֲחוֹתִי
עִם הַשָּׁכֵן
וּמְצַחְקֶקֶת (עמ' 11).
השָׁם של הדס מזרחי, שנשען על שיר ה"שָׁם יש" הנודע של יונה וולך, הוא אפוא שָׁם נורמטיבי, ואולי זאת משום שהכאן שלהּ הוא לא כזה. המתח האמנותי המוצלח בשיריה נבנה על הפער שבין השם הבדיוני המקווה לבין הכאן הקשה לקיום, או כפי שהיא מתארת זאת בסוף השיר "איריניות" המשווה בין אלות הנקם מהמיתולוגיה היוונית לבין הדוברת בשיר: "[ה]מָּקוֹם שֶׁלִּי / הַמָּלֵא בְּאַלִּימוּת / שֶׁאִם הָיוּ יוֹדְעִים עָלָיו / הָיוּ מַעֲדִיפִים שֶׁאָמוּת" (עמ' 25).
"וּמַה אִם פִּתְאוֹם אֶשָּׂרֵט?… מַה יִהְיֶה עַל הַנְּשָׁמָה?". תודה, אילן, אהבתי את הרשימה ואת עצם הבחירה לכתוב על הספר הזה. קראתי ואהבתי גם אני את הספר. דיבר אלי באופן אישי. בהצלחה להדס בהמשך דרכה הספרותית. תודה גם ליקום תרבות.