לרגל פרסום ביבליוגרפיה מקיפה של כלל יצירתה המחקרית של חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין, אחת החוקרות החשובות ביותר של הספרות העברית בכל הזמנים, ולרגל מלאת לה השבוע 85 שנים אנחנו מפרסמים בשבוע אחד מכמה מאמרים מקיפים על יצירתה כולל מאמר שהיא כתבה בעצמה.
אנחנו פותחים במאמר של עורך "יקום תרבות" אלי אשד, שסוקר את מחקריה של החוקרת שסקרה כל כך הרבה מגזינים ספרותיים לאורך השנים.
המערכת
לפני כמה שנים השתתפתי בערב ספרותי לכבודה של פרופסור נורית גוברין בהנחיית דן אלמגור, לרגל ההוצאה לאור של קובץ מאמרים לכבודה "ממרכזים למרכז".
קבצי מאמרים כאלה הם מנהג מקובל בעולם האקדמאי לכבודו של חוקר נחשב שהגיע לגיל פרישה או מתקרב אליו, ובמידה רבה יש לראות בקובץ כזה, המבטא את ההערכה הכנה של הקהילה האקדמאית לחוקר, את שיא הקריירה שלו. מובן שמעמדם של חוקרים שזוכים לקובץ כזה בעיני עמיתיהם הוא רם יותר מחוקרים שלא זוכים לכך.
אולם כיום מספר קבצים כאלו הולך ופוחת, גם בגלל הקושי הכספי בהוצאתם, מה שרק מגביר את חשיבותם של אלה שכן יוצאים ואת מעמדם של החוקרים שעדיין זוכים לכך.
ציפיתי שלערב יגיעו אנשים בודדים, כמקובל במרבית הערבים הספרותיים, ועוד לכבודם של חוקרי ספרות. נדהמתי לגלות שהאולם הגדול מלא עד אפס מקום, עד שהיה מחסור גדול במקומות ישיבה עבור כל הבאים.
התברר שישנם רבים מאוד שמתעניינים, מכירים, ומוקירים, את מחקריה הכמעט בלשיים של נורית גוברין.
בימים אלו יצאה לאור כחוברת מהדורה שנייה ועדכנית ל-2020 של הביבליוגרפיה המלאה של כלל המאמרים והספרים של נורית גוברין, מסודרים בצורה כרונולוגית. יש מאות רבות מהם, ועצם שמות המאמרים ברשימה הענקית מלמדת רבות על נורית גוברין האדם.
את הביבליוגרפיה עצמה תוכלו לקרוא ברשת כאן.
נציין שכיום זוהי תופעה נדירה עבור חוקר ספרות שמישהו יטרח להכין ביבליוגרפיה מיוחדת של כתביו, ועוד מהדורה שנייה. הביבליוגרפיה סורקת בפירוט 53 שנים של יצירה בלתי פוסקת של מאמרים על ספרות ובחקר הספרות מאז שנת 1967 ראשית הקריירה האקדמאית של גוברין ועד עצם פרסום הביבליוגרפיה בשנת 2020.( המאמרים שמשנות החמישים המאוזכרים הופיעו בביטאון "עדתון" של "התנועה המאוחדת" בקן צפון בתל אביב).
נורית גוברין היא חוקרת ספרות עברית שהתפרסמה בכך שיצאה כנגד המגמה השלטת בחקר הספרות, של התמקדות ביצירות הספרותיות עצמן, בהתעלמות כמעט מוחלטת מיוצרן ומהביוגרפיה שלו, וויתור על ההתחקות אחרי שורשי הרקע ההיסטורי, התרבותי, והחברתי, של היצירה, וכן להתעלם מקורותיה ופרשת התקבלותה בדורה ולאחר מכן.
פרופסור גוברין העמידה כנגד מגמה זאת את הקביעה כי שירים וסיפורים אינם מבני מילים מתוחכמים העומדים בגדר עצמם, אלא הם אחוזים לחלוטין בחיי מחבריהם ובמיכלול היצירה שלהם. הם ניזונים מן הרקע ההיסטורי, הגיאוגרפי, החברתי, והאידיאולוגי שבו נוצרו. הם חוליות במסורת ספרותית לאומית. הם מעידים על זמנם ועל מקומם, והם משולבים בדינאמיקה של חיי תרבות, ובמערכות היחסים המסובכות בחיים הספרותיים. היצירות תורמות לעיצובה של הזהות הלאומית ונהפכות לחלק מהזיכרון הקולקטיבי המשתלשל מדור לדור, וכך אי אפשר להבינן באמת ללא ידע מפורט בהקשרים מורכבים אלו.
כתוצאה, אולי יותר מכל חוקר ספרות עברית מודרני אחר (יוצאת דופן אפשרית היא חוקרת הספרות זיוה שמיר), גוברין שמה דגש עצום על הכרת חיי הסופר, וליקוט כל פריט מידע אפשרי עליו, מפרטים הנמצאים ביצירות שלו עצמו, כמו גם ממכתבים, מזיכרונות, ומעדויות של אנשים שהכירו אותו. לדעתה כתיבת הביוגרפיות של סופרים היא משימה בעלת משמעות תרבותית חשובה בפני עצמה, גם ללא קשר לפרשנות סיפור של אותו הסופר.
פרופסור גוברין החלה בחקר יוצרים ידועים ומרכזיים של הספרות העברית כמו ברנר, עליו חיברה שלושה ספרים, גרשון שופמן, ודבורה בארון.
גוברין עסקה רבות גם בחקר דמויות נידחות ונשכחות, אנשים שאיש לא כתב עליהם לפניה, ולצערנו גם לא אחריה, כמו המחזאי חבר אגודת "הבונים החופשיים" מ.ז. גולדבוים, שחיבר מחזה היסטורי מיסטי מעניין בשם "ידידיה האיסיי" (1873) על חיי כת האיסיים בימי המלך אלכסנדר ינאי; כמו האכסנאי החרדי יעקב מלכוב, שנודע רק כבסיס לדמות מרכזית בספר "תמול שלשום" של עגנון, והיא חשפה שהוא היה מחבר מאמרים פולמוסיים פורה; כמו הסופר בן-ציון אלפסי, שחיבר עשרות רומנים דידקטיים סנטימנטאליים; כמו חמדה בן יהודה, שנודעה רק בכך שהייתה אישתו של אליעזר בן יהודה מחדש השפה העברית ואימו של איתמר לבית אב"י, עד שגוברין חשפה שהייתה סופרת בפני עצמה; או אירה יאן, אהובתו הבלתי ידועה של ביאליק ואמנית מוכשרת. ועוד רבים אחרים שאת כולם היא העלתה מחדש לתודעה הציבורית, וכמה מהם הפכו ידועים הודות ליצירתה המחקרית.
למשל, אירה יאן הפכה, בעקבות מחקרה של גוברין, לגיבורת יצירת ספרות שכתבה הסופרת אידה צורית, לשמחתה הגדולה של גוברין, שהרי זאת היא עוד דרך לשמר את זכרה בתודעה.
גוברין עסקה רבות גם בחקר תולדות כתבי העת הספרותיים בעברית, עוד דבר שאיש לא עשה לפניה, מתוך הכרה בחשיבותם לחיי הספרות ולגיוונם. היא ממשיכה לעסוק גם בכתבי עת עכשווים לספרות שיוצאים לאור בשנים האחרונות, והיא כמעט חוקרת ספרות יחידה במינה שעוסקת בהם.
פרופסור גוברין עסקה רבות בדרך שבה סופרים הפכו לאיקונים תרבותיים ולגיבורים של יצירות ספרות של אחרים. למשל המקרה הבולט של ברנר שפרופסור גוברין עסקה בחייו, בדמותו, ביצירתו, ובעיקר בהשפעתו והשפעת דמותו וסיפור חייו על סופרים אחרים לאחר מותו.
בברנר עסקה פרופסור גוברין בשלושה ספרים שונים:
"מאורע ברנר" (תשמ"ה), על פרשת מאבק ספרותי מרתק במיוחד בחייו של ברנר בשאלת יחס הספרות העברית לישו ולנצרות,
"ברנר אובד עצות ומורה דרך" (תשנ"א),
ו"צריבה – שירת התמיד לברנר" (תשנ"ה).
וכמו כן כתבה את "עטרת קוצים – דברי סופרים בפרס ברנר", יחד עם רחל סטפק (הוצאת גוונים, 2017) שבו מובאים נאומי הזוכים בפרס ספרוטתי חשוב זה ביחד עם סקירה על תולדותיו.
קראו סקירה של עופרה מצוב-כהן על ספר זה ביקום תרבות.
אפשר להזכיר גם מספריה המרובים את "שורשים וצמרות" (תשמ"א), שדן בדרך שבה הוצגה העלייה הראשונה, שמפעלה נשכח והושכח בידי העליות שבאו אחריה או שהוצג בסטריאוטיפים שליליים ביותר, בספרות העברית המאוחרת יותר.
ממאמריה נראה שהיא מעדיפה להתמקד לא רק באלו שהפכו לאיקונים מרכזיים כמו ברנר, ואלה שהיו פעם חשובים ומרכזיים והיום כבר לא כמו גרשון שופמן, אלא רוחשת כבוד לכל כותב ולכל יוצר באשר הוא, מתוך ההנחה שכולם תורמים באיזה שהיא דרך תרומה חיובית כלשהי בעצם יצירתם, ולכן חשוב לדעת גם עליהם הכל ולשמר זאת. היא מחשיבה מאוד את חקר כתבי הספרות העבריים, בראש ובראשונה את אלו הנדחים והנשכחים, וגם שמה לב לחדשים כמו "המסדרון" ואחרים.
גוברין גם עסקה בחקר צורות כתיבה שבדרך כלל לא זכו לתשומת לב מחקרית כמו איגרות סופרים, מסות, רשימות פולמוס, ואפילו המניפסטים הספרותיים. כתוצאה מכך היא שמה דגש על החשיבות של הכתיבה הז'אנרית הנחותה כביכול, שהותקפה בארסיות בידי ברנר ואחרים, כמו גם בידי חוקרי הספרות שבאו בעיקבותיהם בנוסח דן מירון, כרומנים לא ריאליסטיים ולא "אמיתיים" ולכן חסרי כל ערך. היא הראתה שלאמיתו של דבר רומאנים אלו שימשו ככלי בעל חשיבות חברתית בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים, בציירם את האידיאל הנשאף כמציאות קיימת או לפחות ניתנת להשגה. גם בכך הראתה גוברין את עצמה כיוצאת דופן בקהילת חוקרי הספרות העברית, שלרוב מעדיפים להתמקד במספר מצומצם ביותר של סופרים "גדולים", ובכמה יצירות "קאנוניות", וממעטים מאוד לעסוק במחקר מעבר לכך, מה שהופך את מחקריהם ואת מסקנותיהם לצפויים ביותר.
על פי הביבליוגרפיה שלה גוברין הקפידה לקבץ את כל המאמרים שלה מכתבי העת המחקריים והספרותיים שבהם פורסמו לראשונה בכמה כרכים גדולים כמו "מפתחות", "דבש מסלע: מחקרים בספרות ארץ ישראל", ו"קריאת הדורות: ספרות עברית במעגלותיה" סדרה המקבצת את כל מאמריה.
זהו דבר נדיר אצל חוקרי ספרות, שלרוב אינם טורחים לקבץ את כל מאמריהם ובכך לחזק את נגישותם ושימורם עבור קוראים בעתיד.
גוברין עצמה, אגב, היא חובבת מסעות גדולה, ואחד מספריה "כתיבת הארץ: ארצות וערים על מפת הספרות העברית" ( תשנ"ט) עסק בדימויים של ערים וארצות שונות ביצירות שונות של הספרות העברית, כמו גם בתיאורים של מסעות שלה במצרים, בסין, ובמקומות אחרים. ברוחה של פרופסור גוברין אפשר לשער שיש קשר בין ענין זה במסעות לארצות שונות, לענין שהיא מגלה בעולמות של יוצרים נידחים שונים, שגוברין יוצרת עבורם גל-עד בספר מדהים ממש, בעומק המחקר, ובשפע הפרטים שאותם הצליחה בלשית הספרות גוברין לאסוף בעבודת נמלים ארכיאולוגית מדהימה.
לכל הפחות אפשר להגיד על גוברין שהיא מביאה את כל אותם יוצרים נשכחים לקבורה נאותה, על מנת שאולי יום יבוא ומישהו יקים אותם שוב לתחייה.
למה בעצם ? למה ההתמקדות הזאת בנשכחים ובנידחים שלא זכו לתשומת לב רבה אפילו בימי חייהם?
אני משער שזה קשור גם בתחושתה של פרופסור גוברין שאביה ישראל כהן, שהיה עורך חשוב של מגזין "הפועל הצעיר", איש ספרות חשוב, ודמות בולטת בעולם הספרותי והפובליציסטי של תנועת העבודה, לא זכה להכרה נאותה בחייו, ולאחר מותו, ככל שתנועת העבודה הלכה והתדרדרה, הוא נשכח ביחד עימה. היא דאגה לכך שלא ישכח, וגם לכך שאחרים יזכו בהכרה נאותה, באמצעות מחקריה.
להלן שיחה עם פרופסור נורית גוברין
אלי: למה זה חשוב לך לעסוק בסופרים הנידחים האלה ?
נורית: אני לא אוהבת דבר כזה – דמויות נידחות שאף אחד לא יודע עליהן כלום. זה כלול בראיה כוללת של הספרות, שהיא פסיפס המורכב מאבנים קטנות ומאבנים מרכזיות, ויש אבנים בשוליים, אבל בלעדיהם התמונה חסרה. שהן מבליטים את התמונה החסרה לא פחות מהאבנים הגדולות, ואני ממשיכה בכך את אבי העורך והמבקר ישראל כהן, שכתב את הביוגרפיה היחידה על המחזאי הגדול מתתיהו שוהם, והביוגרפיה היחידה על הסופר החשוב יעקב שטיינברג, וגם על המתרגם העברי מהמאה ה-19 זלקינסון. הם כולם היו דמויות נשכחות לחלוטין כשהוא כתב עליהם, ואילולא הוא אולי היו שוקעות בתהום הנשייה. אני בהחלט ממשיכה את דרכו של אבי וכך גם אחותי שהיא פרופסור לספרות. לדעתי הכרת היוצר אמנם אין בה ערובה להבנת יצירתו אבל בלעדיה תהיה ההבנה חסרה.
אני חושבת שזה דבר חשוב מאוד לשמר את זכרם של הסופרים השונים, ולא רק באמצעים כתובים, אלא גם באמצעי קול ווידאו. כך למשל ניסיתי לשכנע את אנשי המדורים השונים לספרות לעשות מיפוי ותיעוד ממלכתיים שיטתיים של כל הסופרים בני השבעים פלוס בארץ, כדי שבעתיד לא יגידו אנחנו לא יודעים איך ש.שלום דיבר. אין לנו שום סרט שבו תועדו שלונסקי או אלתרמן בחייהם. הרי יום אחד נרצה לדעת איך הסופרים שלנו דיברו, איך הם הניעו את הידיים, איך הם התלבשו, ולא יהיה לנו לאן לפנות. לצערי תיעוד כזה לא נראה לאף אחד כמשימה לאומית. הרי כל הפוליטיקאים שלנו למשל מתועדים עד הסוף ובלי סוף. העובדה שלא מתעדים את אנשי הרוח, את הסופרים והמשוררים, היא החמצה עצומה, וכל שנה אנחנו מחמיצים יותר.
עד כאן נורית גוברין. נסכם ונאמר שתרומתה לחקר הספרות העברית היא עצומה ויש רק מעטים שמשתווים אליה. שווה מאוד לקרוא מאמרים שלה בנושאים אלו וגם את ספריה השונים.
קראו גם
הביבליוגרפיה העדכנית של נורית גוברין
נורית גוברין בלקסיקון הספרות העברית החדשה
ערב לכבוד נורית גוברין
משה גרנות כותב על הביבליוגרפיה של נורית גוברין ב"עיתון בן עזר":
נקל לשער איזו נחת גורם הספר הזה לפרופ' נורית גוברין: שלושה אנשים יקרים נרתמו באהבה ובמסירות להביא לידיעת הציבור את גודלו, רוחבו ועומקו של מפעל החיים שלה: ספרים מפרי עטה, ספרים שערכה, מאמרים ורשימות שחיברה מגיל 15 עד גיל 85 – מפעל ענק של שבעים שנה, ראיונות ומשאלים, ערכים, אנתולוגיות וספרי מחקר הדנים בפרי עטה ומקלדתה. כל הפריטים בספר ממוינים וממוספרים, וליד כל פרסום (ספר, מאמר, רשימה) מופיעה רשימה גדולה של מגיבים, אכסניותיהן של התגובות ומועדי פרסומיהן.
אהבתי את המבוא לביבליוגרפיה זאת: נורית גוברין מנסה בכנות גמורה לתקן עוול שנעשה במילייה הספרותי כלפי ביבליוגרפים, כביכול מדובר בכתבנים מדרגה שלישית, כאלה שנועדו לשרת את הסופר והחוקר. היא מביעה תודה והערכה לאנשים חרוצים אלה, שבלי טרחתם הסיזיפית כמעט, עבודתו של חוקר הספרות לא הייתה אפשרית. נורית גוברין מתעמתת עם ס. יזהר שיצא בשצף קצף נגד הביבליוגרפיה ובעד "שחרור הספר מכבלי הקהילה המדעית". מעניין איך השיג ס' יזהר את תאריו האקדמיים (דוקטור ופרופסור מן המניין) בלי להזדקק לביבליוגרפיות ו"כבלי הקהילה המדעית".
נורית גוברין מזכירה במבוא זה ביבליוגרפים שהשאירו חותם על הספרות העברית – מתוכם אני הכרתי אישית שניים: אברהם מאיר הברמן וג. קרסל. הראשון היה מורה של ספרות ימי הביניים באוניברסיטת תל-אביב ששכנה במבנים הטרומיים באבו-כביר, שם למדתי בשנות השישים של המאה הקודמת, והשני סייע בידי כשחיברתי ספרי לימוד עבור הוצאת "עם עובד". קשה להגזים בידע חובק עולם שהיה מנת חלקם של שניים אלה. וברור שנזקקתי לכתביהם של שאר הביבליוגרפים המוזכרים במבוא זה (עמ' 6). אני מניח שנורית גוברין תסכים איתי כי הגם שבאמת מדובר באנציקלופדיה מהלכת, הרי א"מ הברמן היה – מה לעשות – מורה גרוע. וכן, נורית גוברין נאה דרשה ונאה קיימה: היא חיברה רשימה ביבליוגרפית הכוללת 443 ערכים מפרסומיו של בנציון בנשלום (ראו פריט 55 בעמ' 47).
אני מניח כי מי שידפדף בספר שלפנינו (משום מה נורית גוברין מכנה אותו "חוברת"), יפלוט "ואו!" של התפעלות, אלא שלא רוחב היריעה של כתבי נורית גוברין צריך לעורר פליאה והתפעלות, כי מפעלי חיים החרוטים ביריעה רחבה כזאת, ואף יותר, לא חסרים בקריית ספר שלנו. אני מניח כי לדן מירון, שהיה אחד המנחים של נורית גוברין בעבודת הדוקטור, יש בוודאי "קילומטראז'" דומה, ואולי אפילו גדול יותר. בתחילת שנות האלפיים ראיינתי 30 ממיטב הסופרים, לפי הזמנתו של עזריאל קאופמן ז"ל, שהיה אז עורך "מאזנים", וממש נבהלתי כשעיינתי ברשימה האינסופית של הכתבים שהמיועדים להיות מרואייניי פירסמו, ושהייתי אמור לקרוא כדי שתהיה לי זכות לשאול שאלות. בעיקר הדהים אותי משה שמיר ז"ל, שהיבול הספרותי שלו היה ענק – הוא לא היה סופר – הוא היה ספרייה!
שלא תהיינה אי הבנות – אינני משווה את עצמי לשני הענקים האלה, נורית גוברין ודן מירון, אבל אם מדובר בכמות אני ממש לא מפגר אחריהם (58 ספרים, 400 כתבים על הספרים, 800 מאמרים, רשימות, רצנזיות, 1400 ערכים לאנציקלופדיות ולקסיקונים, מעל 80 שירים וסיפורים שהתפרסמו בעיתונים וכתבי עת). ובכן, לא מרוחב היריעה של הכתבים והתגובות צריך להתפעל, אלא מהמגוון הרב של נושאים עליהם דנה נורית גוברין בכתביה, על הארגון המופתי של כתבים אלה, ואם מקדישים תשומת לב לתגובות של מיטב הסופרים והחוקרים, הרי שנרמזים גם לעומקם של הדברים.
במה דברים אמורים? רוב חוקרי הספרות שאני מכיר מתרכזים בסופר כוכב אחד, ודנים במשך שנים בו ובלווייניו, עם "סטיות" קלות לשמות נוספים. וזה בסדר גמור – מומחיות דורשת התמדה. אבל נורית גוברין פעלה אחרת: היא חקרה את יצירותיהם של מאות רבות של סופרים (בעיקר ספרות התחייה), וליד סופרים מ"הליגה הלאומית", היא ניתחה במסירות, באהבה ובידע בלתי מצוי את יצירותיהם של סופרים שלא כל חוקר היה מוכן "לבזבז" עליהם את זמנו ואת כוחו. כמו נורית גוברין אני סבור שיצירה טובה ראויה לעיון ודיון, גם אם המילייה לא ניתב אותה לקנון. אני לא אזכיר את השמות הרבים של סופרים לא מפורסמים אלה שנורית גוברין הביאה את אוצרותיהם לידיעת הציבור (ראו בעיקר בכרכים ו' ו-ז' ב"קריאת הדורות", עמ'38-36), אבל אציין (בבושה!) שלא מעט מתוכם ממש לא ידעתי על קיומם, וההפניות בספרים ובמאמרים אלה שבספר זה מעוררים תיאבון לקריאה.
אבל לא רק במגוון הרחב מאוד של יוצרים מצטיין המפעל הספרותי של נורית גוברין, מסתבר שיש במפעל הזה נתיבים אל תחומי ידע שונים ומגוונים: סקירת כתבי העת והעיתונות, סקירת הפרסים הספרותיים (ספר אחד יועד לכל זוכי פרס ברנר), ארכיאולוגיה בספרות, הרפואה בספרות, נשים פורצות דרך (דבורה בארון, נחמה פוחצ'בסקי, שלומית פלאום), גט פסול בספרות (מיל"ג ועד בורלא), בין הסופר ובין השררה, התחרות הגלויה והסמויה שבין שלמה צמח ודויד בן-גוריון, שמות עט של סופרים, גיאוגרפיה ספרותית, פולמוסים ספרותיים (ברדיצ'בסקי עם יעקב קלצ'קין), פרויקט בן-יהודה, אנטישמיות אצל חתני פרס נובל (גינטר גראס), גנדי והיהודים.
נורית גוברין מעריצה את אביה ישראל כהן, שדירתו הייתה בית ועד למיטב הסופרים, כך שבילדותה ובנעוריה הזדמן לה לפגוש אישים שרוב אוהבי הספרות יכולים רק לחלום על כך. אביה גם פתח לה שער לפרסום מחקריה הראשונים (ראו פריטים 48, 50, עמ' 48-47).. הערכתה והוקרתה לאביה באה לידי ביטוי במקומות שונים בכתביה (ראו בכרך ד' של "קריאת הדורות", עמ' 29).
למי מיועדת הביבליוגרפיה הזאת? בראש ובראשונה לסטודנטים ולחוקרים בחוגים לספרות, אבל היא מיועדת במיוחד למורה המבקש מידע הקשור ליצירות שעליו ללמד. הספר מאורגן כהלכה, כצפוי לגבי כל מה יצא מידיה של נורית גוברין, שכן עם כל המיומנות והמסירות של שלושת הטורחים על ספר זה, לולא רשמה נורית גוברין את הפריטים על פי הסדר, ספק רב אם ספר חשוב זה היה רואה אור. וכן, ובסוף הספר יש אינדקס מאיר עיניים, הכולל שמות, מקומות, כתבי עת ונושאים נבחרים – לתועלתו של הקורא והמתעניין. וכן, צריך לומר מילה טובה גם למו"לית, ד"ר לאה צבעוני, שעמדה בכל הדרישות הלא פשוטות שספר זה העמיד בפניה.
משה גרנות