המשוררת מחדר ההחייאה ברימיני איטליה

שושנה ויג

טניה די מלטה היא משוררת שבימים של שגרה משמשת כאחות בבית החולים Ospedale Infermi di Rimin i, אחות הדרכה סיעודית ורפואית בחדר הניתוח, אלא שבימים אלה, כבר חודשיים וחצי מאז שחדר וירוס הקורונה לאיטליה ולעיר שבו היא גרה רימיני, היא עובדת כאחות בחדר החייאה.

ספר שירה של טניה די מלטה מזמנים כתיקונם

בדף שלה מוצאים כתבה על המלחמה שמתנהלת כעת במסדרונות בית החולים שבו היא עובדת. הניצחון הקטן מונצח בכותרת העיתון האיטלקי ״ארבעה חולים בהחייאה מחדשים את הנשימה בעצמם: עבורם אפשר לראות את האור בקצה המנהרה״, והיא ממשיכה ומספרת לי על העבודה בבית החולים בחדר ההחייאה בעיר רימיני שבו היא מתגוררת.

(כתבה באיטלקית על כך יש כאן)

בבית החולים שבו היא עובדת הסבו את חדרי הניתוח כדי שישמשו כחדרי החייאה, היא ביקשה ללכת לחדר המרכזי שהוא הכי קשה ומסוכן, כיוון שהיא מתחשבת בקולגות עם ילדים קטנים וקשישים בבית.

טניה די מלטה מתגוררת ברימיני בגפה. היא מספרת שבתה מתגוררת בהונגריה מאז שהתאהבה בצעיר הונגרי, שאיתו היא אמורה להתחתן בספטמבר. בתודעה שלה הכל התהפך, ועדיין קיים הניצוץ שתהיה חתונה. טניה ממשיכה מהחלום הזה על נישואי בתה לספר לי על החיים שהתהפכו לה.

הפעילות בהחייאה היא כמו להיות בקרב.

קיימים שיתופי פעולה רבים, והכל צריך להיעשות תוך למידה זריזה ותגובה מהירה. הטיפולוגיה של חולי החייאה רגילה היא קבועה למדי. בתחילה אמרו כי הקשישים יחלו, במציאות החולה הטיפוסי חלש מאוד ולא משנה מי זה יהיה. הם כמעט כולם גברים. ישנו שיעור גבוה של חולים שמנים. אצל רבים מתרחשת אי ספיקת כליות ויש צורך בדיאליזה בהחייאה. “את יכולה לדמיין את המורכבות הגדולה של העבודה?” היא שואלת אותי.

מנהל המחלקה הראשית שלהם, פרופ’ נרדי, הוא אדם נאור , שעושה הכל למען המשך פעילות המחלקה להחייאה. הם כל הזמן מעודכנים על המצב הכללי. הקשיים הם עצומים. מסכות הגנה הופכות נדירות יותר ויותר. הצוות הרפואי מקבל אחת לכל המשמרת.

טניה מסיימת ״אנו ממשיכים לעבוד ללא לאות. החיים המשותפים של כולם התהפכו. את יכולה לעבוד ברשות רק בעירייה שלך. אוכל טרי הוא נדיר וכמובן המחירים הגבוהים יותר. זה כמו לחיות סרט דרמטי סוריאליסטי, רק שהפעם אנחנו הגיבורים.״

טניה די מלטה מקריאה שיר

את השיר הבא היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה, בין משמרות בבית החולים.

והנה תרגום שלו:

הצעיף

בִּשְׁלַב מְסֻיָּם יָשׁוּב הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ.

תִּמְצָא אֶת הַצָּעִיף שֶׁאַבָּא שֶׁלְּךָ נָתַן לְךָ.

אַתָּה תּוֹהֶה אֵיךְ הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בִּלְעָדָיו.

שִׂים אוֹתוֹ עַל הַכְּתֵפִים וְתֵלֵךְ.

 טאניה ממלטה

 21/03/2020

והנה שני שירים מתוך הספר השני שלה “פרידה מחמניות”, שמתוכו השמיעה את השיר ביום השירה הבינלאומי 21.3.20 בעמוד הפייסבוק שלה.

זיכויים

וְזֶה בָּא, קוֹץ אַחַר קוֹץ

אָבַד כְּמוֹ חֲרִיצֵי הַדְּרָקוֹן

הַקֶּשֶׁת הוֹפֶכֶת מַפֹּלֶת שְׁלָגִים

גַּרְגִּיר הַמִּדְבָּר

אַשְׁמָה, כֻּלָּם.

בַּכְּלוּב

בְּהַגְשָׁמַת מַעֲשֵׂיהֶם הַלֹּא נְכוֹנִים

וּמִי יוֹדֵעַ אִם זֶה גָּרוּעַ יוֹתֵר, אַכְזָרִיּוּת הַמַּכָּה הַמַּכְרִיעָה

אוֹ הַהִשְׁתּוֹמְמוּת שֶׁל הַחֲרָטָה.

הַאִם זֶה אֲנִי?  כֵּן!

לָמַדְתִּי לְהַכִּיר חֲתוּלֵי רוֹצְחִים

שֶׁצּוֹרְכִים בִּמְהִירוּת אֶת הָאֲרוּחָה הַפּוֹשֶׁרֶת שֶׁל גּוּרִים לֹא מֻשְׁלָמִים.

אָנוּ חוֹשְׁשִׁים יוֹתֵר מֵהִדַּרְדְּרוּת הָאֵימָה

אוֹ כַּאֲשֶׁר הָאֵימָה הוֹפֶכֶת לַמִּלָּה אִינֶרְטִית

כְּבָר לֹא נוֹשֵׂא טִיפּוֹגְרָפִי.

אֵימָה הִיא מְנַקֶּה הָרְחוֹבוֹת שֶׁאָנוּ מְקַשְּׁרִים לַחֲלוֹמוֹת

אַתָּה מִתְעוֹרֵר וְשׁוּם דָּבָר, שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה.

קוזמו

הַזְּמַן בָּרַח

בְּמַסַּע הֶחָזוֹן בֵּין חֲלוֹם לִתְבוּנָה

הָאָמָּנוּת הָיְתָה הָאֲחִיזָה שֶׁל כָּל סָדִין לָבָן:

בְּתוֹךְ סִירָה בְּלִי מַסְלוּל, חִפַּשְׂתִּי טֹהַר

קֵן חַם, בֵּין דִּמּוּי לַחֹמֶר.

נִצְחִי הַנִּגְלֶה עַל יְדֵי גַּן הָעֵדֶן הַקָּפוּא,

סָחַרְתִּי בַּשֶּׁקֶר הָעִקָּרִי

עִם טִפּוֹת מַבְרִיקוֹת שֶׁל דָּם טָרִי.

מְעַרְבֹּלֶת שֶׁל שְׁאֵלוֹת שֶׁלֹּא נַעֲנוּ:

הַאִם הַמָּוֶת מְבַקֵּשׁ אֶת הַסַּפְסָל?

הַאִם נְפַחֵד מֵאַיִן שֶׁמְּרַגֵּשׁ אֶת הַכּוֹכָבִים?

הַאִם מֶרֶד הַשְּׁתִיקָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַדֶּלֶת?

אָנוּ לֹא מוּדָעִים לְעַצְמֵנוּ, אָנוּ כְּמֵהִים בַּסֵּתֶר לַקּוֹסְמוֹס הֶעָצוּם

הֵיכָן אֲנִי מְשַׂחֵק, פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת וְהַרְמוֹנְיָה

שְׁזוּרוֹת בִּסְפִּירָלוֹת שֶׁל יֹפִי

לוֹגָרִיתְמִים בְּרֶצֶף, שׁוֹמְרִים עַל הָאֱמֶת:

נֻסְחָאוֹת מָתֶמָטִיּוֹת הַמִּתְחַקּוֹת אַחַר קַו הַזָּהָב.

וַאֲנַחְנוּ הַצּוֹפִים,

לָנוּ צוּרוֹת שָׂדֶה קְטַנְטַנּוֹת

בְּפִיצוּץ הַדְּמָמָה

שֶׁאָנוּ מְכַנִּים אֱלֹהִי

נִנְטֹשׁ אֶת עַצְמֵנוּ יוֹם אֶחָד

כְּמוֹ מַדְחֲפֵי צֶבַע מִסְתּוֹבְבִים,

בַּסִּימְפוֹנְיָה שֶׁל הַקּוֹסְמוֹס:

אֵיפֹה הָאֱמֶת הִיא הַיֹּפִי

וְהַיֹּפִי הוּא הָאֱמֶת.

היא שלחה אליי שיר מולחן מהספר, שהלחין המוזיקאי מריאנגלה אונגרו תלמידו של בבלוב.

האזינו כאן לשיר המולחן

השירה שלה ושל המשוררים איטלקיים הייתה מעין נבואה למצב האפוקליפטי שבו שקועים איטליה וכל העולם. הריאליזם המוחלט, “זוהי המודעות והטרגדיה של העולם הנרקיסיסטי המסכן הזה: מה שהעברנו בירושה לילדים שלנו. מה שזה לא ילך, הם ויהיו יותר טובים מאיתנו.”

וכאן שאלתי אותה האם היא חושבת שהעולם יהיה טוב יותר אחרי הטרגדיה הזאת. להלן תשובתה:

“אני מאמינה, כמו הפילוסוף אריגו קולומבו, אבי האוטופיה, שצדק חברתי היא האפשרות היחידה בעולם. אפילו ההאטה הכלכלית עשויה להביא לשינוי חיובי ברמה האנרגטית.

שם הכול מתחיל. ואני מאמינה עמוקות שאנו זקוקים לשינוי כמובן, מבחינת התזונה.

ניצול והרג של בעלי חיים נוראיים הוא כיום ברברי. יכול להיות הרבה אוכל בלי להרוג.

התפתחות המחשבה עוברת גם דרך היעלמותן של פעולות ברבריות.

גם “הריאליזם המוחלט” תנועה פואטית שיצר גואידו  אולדני מדבר על זה. כאשר האדם כפוף לאובייקט, למכשירים, תחושת התודעה הולכת לאיבוד.”

ושוב חוזרת אליי טניה ומבקשת לצרף את שירה שנכתב בתקופת הקורונה, שמוקדש לבת שלה, והיא שולחת גם את תמונת בתה שגרה כעת בהונגריה עם אהובה.

קורונה

נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ שְׂבֵעָה זַנִּים נְגוּעִים

שֶׁבַע כְּמוֹ חַרִיצֵי הוֹן

וּלְכֻלָּם יֵשׁ נְקֻדַּת חָזֶה

דָּחוּסָה כְּמוֹ מֶרְכֶּבֶת גֶּנוֹם.

וִירוּס Coronavir, אָנוּ נִזְכֹּר אוֹתְךָ

סֵמֶל חֹק תַּגְמוּל

רָמַת הַנּוֹסְעִים בַּמִּילֶנְיוּם

מַרְאֶה לָנוּ אֶת מַקֵּל הַפִּקּוּד.

אנחנו נפרדות בשיחת האינבוקס שלנו בחיבוקים וירטואליים, והיא חוזרת אל העולם שבו הגיבורים הם צוותי הרפואה.

דף הפייסבוק של טניה די מלטה

טניה די מלטה בזמנים טובים יותר.

קראו ראיון עם עוד משורר איטלקי איגור קוסטנזו

“העולם זקוק כיום נואשות כמו תמיד למשוררים”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 1 =