שפת הבריאה: אותיות השפה העברית בלשון הקודש, הבריאה, היצירה, והזיכרון

ספר יצירה, חיבור מיסטי אנונימי קצר, שנכתב בשפה העברית, ככל הנראה בשליש הראשון או השני של האלף הראשון לספירה, מספר מחדש את סיפור הבריאה, וטוען בלשון דרמטית שהעולם נברא "בספר ספר וסיפור". כלומר, השפה אינה מתארת את העולם, כי אם יוצרת אותו. המחבר האלמוני מגלה לראשונה את חשיבותן של האותיות, כצירוף חסר תקדים של הנגלה והנעלם, של הסופי והאינסופי, של הסימן והקול, ומלמד את קוראיו בפסקת הפתיחה של ספר יצירה, ובהמשכה, ש"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא וברא את עולמו בשלשה ספרים: בספר וספר וספור… בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה… עשרים ושתיים אותיות יסוד: שלוש אימות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, חקוקות בקול, חצובות ברוח קבועות בפה".

הפסקה הפותחת של ספר יצירה מגלה תפישת עולם חדשה בדבר הקשר המורכב שבין צלילי הלשון לבין מראה הבריאה, ובין אותיות השפה לבין כל מעשה יצירה המוגדר בלשון. הספר מלמד על חשיבותן המכרעת של עשרים ושתיים אותיות האלף בית, שבהן נבראו 'שמים וארץ וימים וכל אשר בם', הלא הן כ"ב אותיות הדיבור האלוהי הבורא, הנגלות לאדם במערכת אותיות, המכונה לשון הקודש, בשל מקורן האלוהי של האותיות וכוחן היוצר האינסופי.

האותיות – המחולקות לאמות (אמ"ש), כפולות (שבע האותיות הדגושות בג"ד כפר"ת), ופשוטות (כל תריסר האותיות האחרות), המורכבות מהגאים, עיצורים, תנועות, ותווים, או מסימנים, קולות, וצלילים – בוראות ויוצרות, הן במרחב האלוהי הן במרחב האנושי. וזאת משום שהן אלה ההופכות את הרוחני, המופשט, הנשמע, הבלתי מוגדר הנחשב במחשבה, או את האינסופי האלוהי והנעלם – לאותיות נראות, הנכתבות כצירופי מילים וחיבורי משפטים, כספרים וסיפורים, חוקים ושירים, על לוחות, וכתבים, המצויים בטווח ההשגה האנושית של כל אדם מדבר, שומע, קורא, מפענח, מצרף, ויוצר, שומר, ונוצר.
האותיות – שראשיתן העתיקה במסופוטמיה בסוף האלף השלישי לפני הספירה, בחריטות של סימני כתב היתדות על לוחות טין רטוב, והמשכן באותיות הברית, שמקורן באלפבית הפיניקי, שהפך לאלפבית הארמי ולאלפבית היהודי המרובע במהלך האלף הראשון לפני הספירה, החקוקות על לוחות הברית – מתְנות כל ספר וכל סיפור, כל חוק וכל שיר. האותיות, הידועות לנו במערכות סימנים שונים, המתארים צלילים זהים, קולות, הגאים, תנועות, ועיצורים – מתְנות כל אמירה, כל דיבור ומסירה, כל יצירה, כל שירה וספרות, כל בריאה, כל המשגה, כל דעת ומדע, כל עדות, וכל זיכרון. יתר על כן הן לבדן מתְנות כל הנחלה של החוק האלוהי, של הדעת האנושית, של הבנת הבריאה האלוהית, של הזיכרון האפי, ושל האתוס והמיתוס, מהעבר אל ההווה והעתיד. הן אלה המתְנות בסימן ובצליל את המסירה של מכלול ההשגה והיצירה האנושית בשפה, מדור לדור. האותיות שמספרן קצוב -22 – וצירופיהן אינסופיים, הן אלה המרכיבות את המלים הקובעות את תפישתנו את העולם, שכן רק מה שניתן להגדרה באותיות ומילים, וניתן להגייה בצליל, ולרישום בסימן כתוב או באות, נודע להשגתנו, מסור למסירתנו וזיכרוננו, וקיים לגבינו.

בשל כך ׳השם המפורש׳ ניתן לכתיבה, אך איננו ניתן להגייה או למסירה בדיבור – שם ששומרי מצוות קוראים לו השם, או השם שאין לו שם, או השם המפורש לכאורה שהוא נעלם למעשה – כדי לסמן את המרחב האלוהי האינסופי, הנשגב מדעתו של אדם. זה שאי אפשר לסמנו באות, בשם, או במילה הניתנים להגייה ולמסירה.
סימנים אלה – הנודעים כאותיות, הנמנות לראשונה בספר יצירה, מומשגות, מתוארות, ומחולקות בו, מצוינות כמסמנות קול וצליל, עיצור ותנועה, הניתנים להגייה, לימוד, מסירה, והבנה – הם ההופכים את המופשט למוחש, את הנעלם למפורש ומובן, את הנשמע לנראה, ואת הרוחני האינסופי, הנעלם, היוצר, הבורא בסתרי מחשבת היחיד, למובן, מסומן, ומושג ברשות הרבים, בתחום המוחש, בעולם המעשה.
האותיות והסימנים, המסמנים ואוצרים קולות וצלילים, הגאים, עיצורים, תנועות, ותווים, הם אלה המנחילים מדור לדור את אוצרות הרוח שהתגלו בעבר, בדיבור, בצליל, בקול, ובאומר. הם אלה המבטיחים את העברתם מהעבר אל העתיד, אם רק נרשמו על לוחות טין או אבן, אם רק נחצבו על קירות אבן ועמודי גזית, ואם רק נכתבו על מגילות קלף, על ספרים, על פפירוס, גוויל, נייר, על מטבעות, או מצבות, או על מסמכים הנמצאים מאז ומעולם בספריות ובארכיונים, ואם רק יכתבו בכל מרחב וירטואלי באותיות וסימנים שיהיו ברי שימור, אצירה, מיון, קטלוג, הבנה, מסירה, ודיבוב.

המקובלים וחכמי תורת הסוד שעסקו בסודות האותיות בספר יצירה, הבינו את המילה העברית אות (שיש לה בשפה העברית משמעויות רבות וביניהן סימן, תו מצויר, ציון, עדות, מופת או מעשה פלא בעבר או בעתיד, גורל, סמל, סימן הנעשה לזיכרון מעשה שהיה, אותות השמים, אות הברית, ואות כתב), בראייה דו צדדית:
מצד אחד, ראו את המילה אות כקשורה בשורש א.ת.א במשמעות בא תמיד (כמו בצירוף 'יאתה ויבוא' או כגון בפסוק כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, משלי א כז), ופירשו את משמעותה כאוֹתָּה ובאה כל העת מהנעלם אל הנגלה, או כמבטאת את השפע האלוהי האינסופי, הבורא באותיות הדיבור, הבאות ונובעות כל העת ממקור נעלם, מעולם המחשבה, ומתממשות בתחום הנגלה, בעולם הדיבור, הקריאה והכתיבה. בשל כך אמר ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, ש"בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות" שכן היא אותה, ובאה תמיד מעולם הדיבור האלוהי לתודעה האנושית, וקרא לשכינה בשם 'עולם הדיבור', המשותף לאל ולאדם, שהרי העולם כידוע ׳נברא בעשרה מאמרות׳.

מצד שני, ראו המקובלים בכל אות כלי או מיכל, גבול וסימן, ואמרו ש'כל בריאה היא דין', כלומר שהשפע הבורא, המתפשט, והשופע באותיות הלשון – הנדמה לצליל אינסופי הבא מנבכי הנעלם אל הנגלה, או ל"אֲין" האינסופי המאיר את הבריאה כרוח אלוהים מחייה – מחויב בהגבלה מוחשית, שתהפוך אותו ל"יש" מוגבל, בר השגה, על ידי הבחנה, המחשה, תיוג, הגשמה, וסימון, היוצרים אות, תג, כלי, סימן, צורה, או מיכל, המכילים או מסמנים את הקול, את הרוח, ואת המחשבה האינסופית שמאחורי האות הסופית.

לטענתם כל שפע נעלם אינסופי ובלתי מוגבל כקול אינסופי, זקוק לדין והגבלה המצויים בסימן, באות, או בכלי, כדי להתגלות. כשם שכל מחשבה זקוקה לאותיות הדיבור או לאותיות הכתב כדי לצאת מהכוח אל הפועל. ולהפך: כדי שלדין ולגבול, או לסימן ולאות, תהיה משמעות מובנת, נחוצה התפשטות השפע האלוהי המחייה, המעניק לה חיות ומשמעות בבחינת קול וצליל מוכר וידוע. כל אדם שעמד בארץ זרה לפני שלט בשפה הכתובה באותיות שאינו מכיר, יבין על נקלה את משמעות הסימן חסר המשמעות או החיות, או את הדין בבלעדיותו נטולת השפע. ולהפך כל מי שמנסה לדבר בשפה שאינה מובנת לזולתו, יכיר על נקלה את משמעות שפע הקולות הנותרים כחסרי משמעות באזני הזולת, שאינו יכול לפענח אותם כמהות חיה בעלת משמעות, על פי מערכת הסימנים המוכרת לו.

כל אות, כל סימן, וכל תו, הניתנים לכתיבה, חקיקה, ציור, וחריטה, מסמנים צליל מסוים, הגיה מסוימת, תנועה או עיצור, רוח מיוחדת וקול מסוים, המוסכמים על דוברי שפה מסוימת כבעלי משמעות ופשר: האות א מסמנת כידוע את צליל אאאא על כל אפשרויות היגויו, והאות ב את הצליל בבב על כל אפשרויות ניקודיו, וכן כל שאר עשרים ושתיים האותיות. צירופי צלילים אלה יוצרים שורשים, הטיות, מילים, משפטים, דיבורים, כתבים, שירים, מחזות, מחקרים, וספרים, או יוצרים תודעה, ידיעה, הודעה, תקשורת, והנחלה, המתפענחים ביחס למערכת קולות וסימנים.

חלק ניכר מהיצירה האנושית והדעת האנושית, מורכב מצלילים נשמעים השמורים באותיות כתובות, או מורכב מאותיות המסמנות צליל והגה, היוצרים שפה. הפלא הוא שממספר מוגבל של אותיות וסימנים, עשרים ושתיים בשפה העברית, כמצוין לראשונה ב'ספר יצירה', אפשר ליצור בכוחם של מערכת הדקדוק, התחביר, ואוצר המילים, אין ספור קולות, צירופים, דיבורים, ופירושים. אין הגבלה על יצירה זו, והשימוש באותיות, האותות ובאות תמיד, הוא אינסופי ואיננו מתכלה. בשל אינסופיותם של הקולות המסומנים באותיות, היוצרים את השפה, האותיות נחשבות אלוהיות, והשפה העברית מכונה לשון הקודש.
יתר על כן, קדושת האותיות הבוראות בשפה העברית נעוצה בהכרה שכדי שדבר מה מכל סוג שהוא, מוחש או מופשט, מצוי או מדומיין, קיים או אפשרי, יוכל להיות בר השגה בתודעה האנושית או האלוהית, הוא חייב להיות מכונה בשם הנשמע בקול. וברגע שדבר מה מכונה בשם הניתן לשמיעה ולהבנה, או נקרא בשם בר היגוי ובר השגה, הוא מורכב מאותיות האוצרות צליל, הניתן להיות מסומן בסימן. היוצא מהכלל האחד הוא שם האל, הנודע כשם המפורש, שאין לו היגוי וצליל הידוע לנו, למרות שיש לו סימן כתוב, ולפיכך איננו בר השגה.

לשפות הרווחות באזורנו, המדוברות, נלמדות, נקראות, ונכתבות באותיות שחלקן קשור להתפתחות האלף בית הפניקי-עברי – עברית, יוונית, ערבית, ולטינית – מבנה דומה. אותיותיהן מסמנות צלילים. ארבעתן מתחילות בצליל הפתוח האינסופי א A أ אאאאא או Aaaaaaa או أأأ, וממשיכות בצליל B ובמקבילותיו הרפויות והדגושות בשלושת השפות. חלק מהאותיות מצויות רק בשפה אחת ולא באחרת, שכן דובריהן שומעים צלילים שונים, ומסמנים קולות שהאחרים אינם שומעים. האות ח והאות עין המצויות בעברית ובערבית, אינן מצויות באותיות הלטיניות שאינן שומעות צלילים אלה. האות ξ ביוונית הפותחת את המילה קסילופון, איננה נשמעת בעברית או בערבית וכך הלאה. כל אחת מהאותיות ממוקמת בחלק אחר מחלל הפה, והגייתה וצליליה, דקדוקה ותנועתה, תלויות בשינוי מערכת הצליל, התלויה בחלקי החך והלוע, הלשון והגרון, כפי שספר יצירה מיטיב לבאר, בשעה שהוא מתאר לראשונה באופן שיטתי את מבנה מערכת האותיות הבוראות והיוצרות, התלויה במערכת הצלילים ובמערכת הסימנים.

המסורת המיסטית מלמדת שהאותיות הבוראות המחוללות את הבריאה – מתנות את קיומה בקול האלוהי האינסופי, הבורא ומחייה אותה כל העת, ומסמנות אותה בשם מוגבל או בצליל מוגבל, התוחם אותה כהוויה נתפשת, ומבחין אותה לקטגוריות מוחשיות נבדלות – נתפשות במסורת היהודית כאותיות המצרפות את הנראה לנשמע, את המוחשי המוגבל בסימן לאינסופי חסר הגבולות – כלומר מאחורי כל סימן מוכר של אות נראית, החקוקה בכתב על אבן, על קלף, על קמיע, או על נייר, מצוי צירוף מופלא המאחד את הקול האלוהי הבורא ('העולם נברא בעשרה מאמרות'; 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים'), או את האות הנשמעת בצליל אינסופי, ואת הצורה המסמנת ותוחמת את הצליל הנשמע בעיצור היגוי וסימן נראה.

ספר יצירה מלמד אותנו שהאותיות נמשלות לאבנים הבונות בתים, כשכוונתו היא שהן אבני הבניין שבונות את המבנים, אשר מרכיבים את התודעה האנושית היוצרת, הרואה את האותיות ככלי בשתי הוראותיו: כלי כמיכל, וכלי ככלי עבודה. למשל על האותיות כאבנים הבונות בתים המרכיבים את התודעה האנושית היוצרת והמפענחת, הרואה והשומעת, הקוראת וכותבת, הוסיף ספר יצירה חלוקות שונות ביחס לאור המשתנה במחזורי הזריחה והשקיעה האינסופיים, ביחס למחזור תריסר חודשי השנה וביחס לתריסר המזלות, המסמלים את אינסוף המשמעויות המשתנות הטמונות בסימנים הסופיים.

כל אחד ממאות אלפי הספרים הנדפסים, וכל אחד מאלפי כתבי היד המצויים בספרייה הלאומית בכל השפות, מייצגים את המחשבה האנושית היוצרת, המופשטת, הבוראת בצלילי השפה במחשבה, בדיבור, ובמעשה – במסירתה המוחשית באותיות כתובות בכתב יד או בדפוס, המסמנות בסימנים נראים לעין את צלילי האותיות המרכיבות את המלים, אותן צירף המחבר, או אותן חיברה המחברת, כדי לברוא דבר מה שלא היה קיים קודם לכן. החיבורים החדשים, המתחדשים כל יום מחדש בדיבור ובכתב, מצירופי האותיות העתיקות ומחיבוריהן החדשים, עומדים מאחורי אינסופיות היצירה האנושית, שראשיתה באותיות שבהן נברא העולם בספר מספר וסיפור. כל יצירה מתחילה בפענוח הקשר הראשוני שבין הסימן לצליל או בין האות לתוכנה המשתנה, התלוי במקומה במבנה המילה, בדקדוקה ובצירופה, בניקודה ובהגייתה, אולם כל אחד ממרכיבים אלה, המוגבלים בסימניהם מבחינת מבנה הלשון התחביר והדקדוק, הבניין, הזמן, וההטיה, פתוח לצירופים אינסופיים משתנים, הבוראים עולמות שברוח המתממשים בעולם המעשה.

אולי לכך כיוון ר' ישראל הבעל שם טוב, כשלימד אותנו על האור הגנוז בתיבות הלשון העברית בפירושו על הפסוק ׳צוהר תעשה לתיבה', שתהיה התיבה מצהיר ׳כי בכל אות ואות עולמות נשמות ואלוהות'.

@כל הזכויות שמורות לפרופ' רחל אליאור.

קראו גם:

המדריך לבריאת יקום: על ספר יצירה

האותיות שעימן נברא היקום: הצעה חדשה לפירוש ספר יצירה