הכריכה האחרות של הספר “2020 ” מאת חמוטל שבתאי ( הוצאת כתר ,1997)

הקדמה:

הספר “2020” של חמוטל שבתאי מתאר מגיפה עתידנית שמתרחשת בשנה זאת. הספר פורסם בשנת 1997 וזכה למעט מאוד תשומת לב בתיקשורת, אולי גם בגלל עוביו הרב (638 עמודים). זה היה ספרה הראשון, ועד כה היחיד, של חמוטל שבתאי, פסיכיאטרית שבאה ממשפחה ספרותית. גם אביה, יעקב שבתאי, וגם אמה, עדנה שבתאי, היו סופרים.

היא עצמה גם תירגמה ספר של הסופרת האירית עדנה אובריאן בשם “נערה ירוקת עיניים”(ירושלים, זמורה ביתן מודן, תשל”ט), ומעבר לזה לא יספה לכתוב ספרים.

“2020” הוא הספר העתידני המפורט ביותר בספרות העברית, ובדיעבד מתברר גם אחד המדוייקים ביותר. בעקבות הפרסום של “יקום תרבות” על ספר זה ברשימת “העולם בשנת 2020- נבואות תחזיות וסיפורים” בסוף שנת 2019, ולאור מגיפת הקורונה שתקפה את העולם בשנת 2020 האמיתית, החלו כלי תקשורת שונים להקדיש תשומת לב לספר ולמחברת שלו, שנראו כחוזים את המגיפה ואת השלכותיה החברתיות והתרבותיות השונות.

קראו פרק מהספר כאן.

להלן סקירה מפורטת של איל גרנט על הספר.

האם אכן יש בו תחזית מדוייקת משנות התשעים על מה שמתרחש בשנת 2020?

המערכת

חזיון ההווה של הספר הישראלי “2020

סקירה משנת 2020 על הספר “2020” מאת חמוטל שבתאי (הוצאת כתר, 1997)

בשנת 1997 כתבה חמוטל שבתאי, רופאה ופסיכיאטרית ישראלית, ספר בשם “2020”, המספר על עולם דיסטופי של רודנות רפואית בשל מגפה מידבקת. האנשים החיים בעולם זה עוברים בדיקות יומיות של RADS (Ramstone’s Antigen Detection System) לגילוי אנטיגנים למחלה. אלו שיסווגו כ”חיוביים” יועברו ל”מרכזי ריפוי” שהם למעשה מרכזי בידוד, או מחנות ריכוז, עד למותם. גוף בשם “הרשות לפיקוח היגייני” מקבל סמכויות אכיפה דרקוניות לניטור החולים, ונותן לאנשים רמת סיווג היגיינית, בהתאם למקצוע שלהם, קיום יחסי מין מחוץ למשפחה, הסטטוס המשפחתי והחברתי, פגישה עם אנשים מרשימת הסיכון, קרובי משפחה אחרים שחלו, ופרמטרים אחרים, שכמובן לא משאירים מקום לפרטיות האינדיבידואל. מעין משטר טוטליטארי בשירות הרפואה.

שימוש בסמים, הומוסקסואליות, וזנות, הם כמובן פשעים חמורים מאוד, וקרוביהם של מי שייתפסו ידורגו ברשימות הסיווג של “הרשות לפיקוח היגייני”, שפועלת תחת “חוק יסוד ההיגיינה”, ו”האמנה הבינלאומית להגנת בריאות העולם”, שמכילה את החוקים לכל העולם.

ככלל הנושא ההיגייני מקודד בצורה העמוקה ביותר לתוך מארג החברה ומערכת הערכים שלה.

פאבים הם כמובן אסורים ומחתרתיים. בתי הזונות מחולקים למחתרתיים, ולבתי זונות שמופעלות בהם רובוטיות דמויות אדם, שמחקות בצורה מדוייקת את הסקס האנושי. סקס בין בני אדם נחשב פעולה מלוכלכת ולא היגיינית, בעוד שסקס עם רובוט נחשב כ”מין בטוח”.

תעשיית הפורנוגרפיה נחלקת לפורנוגרפיה בפיקוח, שכל התעשייה בה הם רובוטים, ולפורנוגרפיה מחתרתית, אשר מראה בני אדם “אמיתיים” בפעולה אמיתית.

תוכניות הבוקר עוסקות בשיטות שונות לניקיון וחיטוי, והטכנולוגיות החדישות כגון “מחטא לייזר” הן מצרך מבוקש. אנשים עוסקים בניקיון ובחיטוי באופן אובססיבי, וחוסר בהיגיינה לא נחשב רק כמסוכן, אלא כפגם מוסרי ומעורר גועל.

בנתיים, ושלא במפתיע, הציבור נוהה אחרי כתות ודתות ביזאריות שצצו עקב המשבר, למשל “מסדר האחיות למען המתת חסד”, שפועל על מנת להרוג את הנדבקים, או “אנשי האפר” שמגיעים למקומות שהיו בהם חולים, שורפים את כל רכושם על מנת שייטהר, ומתכסים באפר.

ישנה דמות בספר בשם “הנביא”, מנהיג כת דתית פופולרית שמסביר שהמחלה היא עניין מוסרי, עונש משמיים, והנדבקים הם חוטאים כולם, ולכן אין ולא תהיה תרופה.

הספר מסופר דרך סיפורו של ד”ר רוברטס, רופא וחוקר של המחלה ב”המכון לחקר המגפה”, שכפוף ישירות לארגון ה-WHO העולמי. חלומו מילדות הוא למצוא תרופה למחלה. המחלה היא וירוס סופר קטלני שכמוהו עוד לא ראתה האנושות. הוירוס משתנה כל הזמן, כזיקית בסביבה עויינת, ומשנה מדי יום את המעטפת שלו, את אנזימיו, ואת האנטיגנים שלו, וכך הופך את הנוגדנים שנוצרים מולו לחסרי תועלת. נגיף כזה גורם למגפה שאינה נעלמת לאחר שנוצרת “הגנת העדר” בשיא ההדבקה המקסימלית, אלא היא מגפה וחירום כמצב קבוע, כשגרה. הוירוס משתנה, אבל החברה האנושית מתקבעת במצב החירום הקבוע.

אשתו של ד”ר רוברטס, שהיא מעריצה של “הנביא”, נמנעת ממגע ממנו, ואף נגעלת ממנו, בגלל עבודתו עם חולים, שלדבריה מסכנת אותה ואת המשפחה. היא מחטאת באופן אובססיבי כלים, וחיה בחרדות מזיהומים. היא שייכת לארגון נשים שנקרא Woops (World Wide Women Organization for Purity and Sisterhood), ואף שולחת את בתה לתנועת הנוער של הארגון, שמקדם ותומך בהינזרות של נשים ממין ובתיעוב גברים. ישנו זיהוי של גברים ומין עם זיהום.

רעיונו של ד”ר רוברטס, עליו כתב את עבודת הפוסט דוקטורט שלו, הוא להשתיל פלסמיד מלאכותי על מעטפת הוירוס, וכך למנוע את האפשרות של הוירוס לחמוק מגילוי מערכת החיסון, והמחלה תיעלם. הוא מצליח בפיתוח התרופה, FD4. אשתו, האובססיבית לניקיון, הנגעלת מיחסי מין, ומעבודתו עם חולים לא היגיינים בבית החולים, לא מאמינה שהתרופה אי פעם תוכל לעבוד, כי “הנביא” אומר שמדובר ב”חוטאים”, ולכן המחלה היא העונש שלהם. הוא מצליח בפיתוח התרופה, חוליו מתחילים להבריא, ובעולם בו האהבה והקרבה הגופנית מסמנים אנשים ברשימה שחורה ומסוכנת, הוא מתאהב מחוץ לנישואין. עבירה חמורה על סעיף 921 בחוק ההיגיינה. אך חוליו מתחילים למות באופן מיסתורי, ויש כוחות שרוצים להשאיר את הסדר הטוטליטארי הקיים, ולא מעוניינים בריפוי.

בשנת 1997, מה שהיה יכול אולי להוות את הסנונית הראשונה לוירוסים מפיצי מגיפה, שמשנים את היחסים בין בני האדם ובין עצמם, משנים את היחסים בין המינים, משנים את השדה הנורמטיבי של חוקים ורגולציות שבני אדם חיים בתוכם, ומשנים את הערכים שמנחים את החברה, היה וירוס ה-HIV, מחלת האיידס, שהביאה שינוי גדול ביחס ל”מין בטוח” ומחלות מין מידבקות. נראה כי הספר הושפע ממנה וניסה לקחת את הרעיונות קדימה. בניגוד לאיידס, עם תקופת דגירה של שנים, והפצה רק דרך נוזלי גוף, הוירוס המתואר בספר עובר כמו וירוסים נפוצים כגון שפעת, רק עם אחוז תמותה גבוה בהרבה, ולא נוצרת חסינות.

הוירוס גם אינו עונתי כמו השפעת, והוא כאן כדי להישאר, מה שמצריך שינויים מוחלטים בחברה, אותם ניסתה חמוטל שבתאי לתאר.

בבירור יש דימיון מסויים בין מה ששבתאי מתארת לוירוס הקורונה העכשווי, אך הקטלניות שלו נמוכה יותר, ועיקר ההגבלות הן על מפגשים חברתיים הומי אדם. עם זאת החדירה לפרטיות די דומה לאמצעים הננקטים בימינו על ידי מדינות.

בניגוד לעתידנים טכנולוגיים כמו ריי קורצוויל, שעושים אקסטרפולציות ממגמות עכשוויות, כאשר סופרים מנבאים בספר בידיוני סיטואציות, כמו הנבואה שהתגשמה ב”2020″ לגבי מגיפה משתוללת, הם מתכוונים לאמר לנו משהו על האדם והחברה. מדובר יותר על מעבדה למשחק ברעיונות וההשלכות שלהם אם נשנה פרמטרים כאלה או אחרים במציאות, מאשר על ניסיון “לנבא” בפועל.

אבחן כמה מהרעיונות שעלו בספר, וכיצד התגשמו אם בכלל. כמובן שמדובר בפרשנות אישית שלי וכל אחד יכול לפרש זאת אחרת:

  1. החדירה לפרטיות – הנושא הזה נידון בדיסטופיות רבות במדע הבידיוני ובספרות. רשימות הסיווג ההיגייני של האזרחים בדיסטופיה הטוטליטארית הרפואית שמתוארת ב-2020 מקבילות לשיטה הסינית של שיטת ניקוד חברתי לאזרחים שהופעלה בסין, כולל טכנולוגיות זיהוי הפנים, וההלשנות. קצת על השיטה הסינית ניתן לקרוא כאן.
  2. בדיקות נוגדנים פולשניות, איכוני מיקום, ומצלמות מעקב, גם כן קיימות בספר כפי שהם משמשות במציאות היום, כולל בישראל.
  3. הקיטוב בין המינים – בספר ישנה מחד סלידה נשית מהמין הגברי בכללותו וממין, ומנגד גברים הולכים לבורדלים עם רובוטי מין כדי לספק את תאוותיהם. קצת כמו הבורדלים הרובוטיים שקיימים ביפן, מדינה שמובילה את העולם בירידה בפוריות, בילודה, בקיום יחסי מין, ובנישואים, אך נראה כי מדובר במגמה כלל עולמית.
  4. דוגמא לבורדלים “בתי סקס” רובוטיים כאלו ניתן לראות בכתבה כאן. גם תנועת METOO, תופעת הגברים האינסלים המתוסכלים, תופעת ההתנזרות מרצון עד לנישואים ולאחר מכן, הגידול בתופעה של אנשים המגדירים עצמם כא-מיניים, של אנשים המגדירים עצמם כא-רומנטיים, או אף פוליאמוריים בשל חוסר הרצון להיקשר לאדם אחד, ייתכן והם תופעות של ימינו שנחזו במידה מסויימת בספר בתיאורו את הקיטוב בין המינים.
רובוטי סקס בשנת 2020 האמיתית : https://www.dailystar.co.uk/news/world-news/sex-robot-brothel-japan-threesomes-17131447

  1. תופעת הגלובליזציה וההתכנסות של חוקי המדינות לסטנדרט יחיד – נראה כי במשבר הקורונה, כל מדינות העולם אימצו את אותם סטנדרטים של סגר ו-social distancing, של חדירה לפרטיות, של הגבלות על חירויות הפרט ופעולות הממשלה. אותם סטנדרטים רפואיים מוכתבים על ידי ארגון הבריאות העולמי ה-WHO, שהפך להיות המכתיב העולמי למדינות כיצד לנהוג. שיתוף מידע בינמדינתי גם כן קיים. בספר הארגון צבר כח גדול, ולמעשה באמצעות אמנות, אותם חוקים מופעלים בכל מדינה, בין אם אלו חוקי היגיינה, ובין אם חוקים אחרים. בדיוק כמו האמנות כיום שמופעלות בעניינים כמו קניין רוחני, שהופכות את חוקי המדינות השונות למוכתבות מבחוץ.
  2. השפעה על נורמות ההתנהגות בחברה – ישנה התכנסות לערכים פוריטניים ושמרניים, לעיתים דתיים, נסיגה למיסטיקה כהצדקה למדוע דברים קורים בעולם, סטגנציה חברתית ללא רצון בשינוי, אין יותר מקומות בילוי המוניים כמו פאבים ומסעדות, אין תרבות פנאי, התעסקות אובססיבית בהיגיינה, באתיקה של ההיגיינה וכו’.

בסה”כ, התיאור העולה בספר של התקופה הנוכחית קולע בול בדברים מסויימים, מעבר לדימיון המצמרר בשנה – 2020 – אך כמובן שאינו מדוייק לפרטים, וגם אינו ניבוי לוירוס הקורונה עצמו. כפי שציינתי, סופרים אינם איצטגנינים ואינם עתידנים, אלא אנשים שמסוגלים לומר משהו עמוק על המציאות בהווה, ועל האפשרויות הטמונות בכל מצב, על ידי שינוי פרמטרים והפעלת החוקים השולטים במציאות במעבדה של מוחם הפורה.

בסך הכל, בקטגוריה של ספרים בידיוניים ש”ניבאו” את משבר הקורונה, הספר הישראלי של חמוטל שבתאי ניצב בראש רשימת הספרים שעשו זאת, יחד עם “עיני החושך” של דין קונץ, שניבא את נגיף “ווהאן 400” בשנות השמונים (הערת המערכת: ווהאן הופיעה רק במהדורה המתוקנת של הספר משנת 1989, ולפי ויקיפדיה רק במהדורה שלישית משנת 2008, ולא במהדורה הראשונה של הספר משנת 1981, שפורסמה תחת השם הבדוי “לי ניקולאס”, ושבה המקור של המגיפה היה בעיר גורקי בברית המועצות, דבר שאילו המחבר היה משאיר אותו לא היה גורם לספר להיחשב כיום כ”נבואה”), ו-spillover ספר תיעודי של דייויד קוומן מ-2012, שניבא פחות או יותר את תרחיש הקורונה.

גם “זרע אנדרומדה” של מייקל קרייטון עסק בהכלת מגיפה בשלב ההתפרצות. ובכלל התרבות הפופולרית מלאה ברפרנסים למגיפה מתפשטת. למשל I am legend, 28 days later, resident evil, The stand, Zombieland וגם 12 הקופים, ועוד רבים וטובים.

נראה שהנושא חביב במיוחד כי הוא משמש פלטפורמה להריץ תרחישי קיצון. בדרך כלל סרטי “מגפה”, בין אם הם של זומבים ובין אם מחלה ריאליסטית יותר, עוסקים בחברה אנושית שקרסה וכבר אין בה אנשים. היצירות הספרותיות או הקולנועיות בעצם משמשות כמעבדה ניסויית לאינדיבידואל וערכיו, כאשר הוא משוחרר מערכי החברה. מה יהיה מוכן להקריב מאנושיותו למען הצלתו או הצלת חבריו? מה “המצב האנושי” בתנאים עלובים כאלה, כמו שמציג זאת יפה בספרו “הדרך” קורמאק מקארתי.

הספר 2020 לוקח אותנו לעולם פוסט-אפוקליפטי ודיסטופי, שלאחר האסון שהתחולל בו החברה לא עברה התמוטטות לכאוס, אלא התכנסות לחברה טוטליטארית של מעקב תמידי אחרי כולם. עולם חונק וקלאוסטרופובי. העולם של 1984 בגרסה ריאליסטית יותר. עולם שאינו שונה בהרבה מהעולם בו אנו חיים כיום ולמעשה מזכיר אותו יותר מדי.

חמוטל שבתאי.צילום פרטי

צפו גם :

בראיון עם חמוטל שבתאי בתוכנית “סוכן תרבות” בשנת 2020 (האמיתית)

קראו גם :

“אפוקליפסה עכשיו” פרק מהספר “2020” מאת חמוטל שבתאי

ורד טוכטרמן מבקרת (בשנת 2001) את “2020” של חמוטל שבתאי

אסף גולן “מי היו האנשים שחזו את הקורונה והאם הם הזהירו מראש?”

לילית וגנר “הספר שחזה את הקורונה”

דורית לויטה – בחזרה לספר שחזה מגיפה בשנת 2020

עדי טלמור – הרופאה שחזתה את הקורונה מאוד מודאגת

אתם ידעתם שבשנת 1997 מישהי חזתה מגיפה בשנת 2020? דיון על הספר “2020”

אלי אשד “העולם בשנת 2020: תחזיות נבואות סיפורים וקומיקסים על שנת 2020”

חמןוטל שבתאי מחברת “2020” בראיון טלווזיוני בשנת 2020 עם התפרצות המגיפה העולמית

7 תגובות

  1. מענין, גם כי הספר ״חזה״, כפי שאיל גרנט כותב, לא את המחלה, אלא את התגובה החברתית למחלה. כמובן שסופרי מד״ב לא באמת יכולים לחזות את העתיד, אלא בדיוק כפי שנכתב בסקירה, לדמיין את התוצאות של מצבים שונים. עם זאת, לא כל המדינות בחרו בדרך של סגר כאמור. למעשה דווקא במדינות הכי קרובות לסין, דרום-קוריאה, טייוואן, ויפאן, אין סגר. שם מצליחים להתמודד בדרכים אחרות. מה שלא ברור הוא למה במדינות המתקדמות מחקים דווקא את הרודנות הסינית ולא את התגובה המדודה והסבירה של דרום-קוריאה.

  2. לדעתי …מאחר שחמוטל שבתאי הצליחה כל כך יפה יחסית לפחות לחזות את דרך ההתמודדות העולמית במקרה של מגיפה עולמית, יש מקום להכניס אותה במציאות של שנת 2020 האמיתית לצוות חשיבה שיחשוב על דרכים איך לצאת מן המצב הזה כשתעבור המגיפה. היא פסיכיאטרית ומן הסתם יש לה הרבה מה להגיד על דרכי התמודדות של אנשים במצבים אלו.

  3. ניבוי מפתיע ואפילו מדהים. חבל שהפסיקה לכתוב בגלל הצל של אביה, כפי שעולה מהראיון ב”סוכן תרבות”. מסקרן לקרוא ספר נוסף שלה. מקווה שבעקבות החשיפה שזוכה לה הספר כיום, אולי תשנה דעתה ותחזור לכתוב. תודה לאיל על המאמר ותודה ליקום תרבות.

  4. איתן קלינסקי כותב במדורו על הספר “2020 ” של חמוטל שבתאי

    אני מבקש סליחה מהסופרת חמוטל שבתאי
    https://www.news1.co.il/Archive/0026-D-140482-00.html?fbclid=IwAR1m3pi25V4fHmrSZEk63sak7D4D8GumoeCucKBBptJzCJIYMRwywybpBD0

    חזרתי לספר של חמוטל שבתאי ואני אומר בהכנעה רבה: אני קורא ספר של סופרת, בתו של יעקב שבתאי, סופר אהוב עלי במיוחד, ואומר: שבשנת 1997 הצליחה הסופרת לתאר ברומן, הנושא את השם 2020, תיאורים שיש בהם דמיון רב לכל מה שאנחנו חשים היום בשנת 2020
    ▪ ▪ ▪
    אודה, שלפני למעלה מ-20 שנה החלפתי בספריה במדיטק בחולון את ספרה של חמוטל שבתאי, המתארת מגיפה בשנת 2020, ולא עמדו לי הכוחות לסיים את קריאת הספר. החזרתי את הספר לספריה טרם שסיימתי את קריאתו. הסתייגתי מהתובנות של הסופרת, בתו של הסופר יעקב שבתאי, המתארת בלשון קולחת מערכות חיים בשנת 2020 המושתתות על פחד מתמיד, כי בשנה זו ייקבע, אם יהיה המשך לקיומה של האנושות.

    אני מבקש להתנצל בפני חמוטל שבתאי, שלפני 20 שנה נטשתי את ספרה טרם סיום קריאתו, כי הייתי חסר סבלנות ממסעה הבדיוני. כעסתי עליה, שמצאה לנכון לפרסם ב-1997 רומן, המתאר עולם, שכל החיים בו יהיו נתונים לסגר ולעוצר לנוכח נגיף קטלני, המאיים על חיסולה של החברה האנושית בשנת 2020. הסתייגתי מהממצא הבדיוני, שהצביע על אפשרות יעילה במלחמה בנגיף באמצעות דיקטטורה אלימה, דיקטטורה האומרת שלום לכל מה שמוכר לנו מהעולם הדמוקרטי בו אנחנו חיים.

    הסופרת מתארת את כל באי החברה האנושית, כשהם מהלכים מבועתים מתוך חשש מכל מגע. קיים חשש ממגעים אינטימיים, כי בהם להבנתם טמון נגיף המוות. הסגר והעוצר הם כלי מאבק יעילים נגד הנגיף המתפשט באוויר, ומסכן את עתידה של החברה האנושית.

    העולם מוצג בספר כמוכה במגיפה קשה בשנת 2020. שמה של המחלה אינו מוזכר. המרשם היחידי הניתן להבסת הנגיף – שמירה קפדנית על ניקיון הגוף, נטילת ידיים ושטיפתן בסבון ובתכשירי ניקיון. מה שנראה לי בדיוני ודמיוני בספר, שיצא לאור בשנת 1997, הוא למעשה מציאות חיי כאן ועכשיו בשנת 2020. הוא חלק מהמציאות הכואבת של כל באי החברה האנושית באלו הימים – בשנת 2020. ולא נשכח ששם הספר הוא שנת 2020.

    בספר מתוארות דרישות לשמירה קפדנית על כללי ההגיינה, מה שחייב חקיקה מחמירה, כדי להבטיח את הצלחת המלחמה במגיפה. החברה עוברת שלב קשה, כשכל אדם חי בפחד שהוא ייאבד את הסטאטוס של “אדם נקי” ויעבור למעמד דחוי של אדם ב”רשימת סיכון”.

    דפוסי מאבק מצמררים

    מי שאיבד את הסטאטוס של אדם נקי איבד כמעט את כל זכויותיו כאזרח. באי עולם בשנת 2020 בספרה של חמוטל שבתאי חווים מגיפה, שחוצה ללא רחם גבולות ופוקדת באימתה את העולם כולו. כל אדם בשנת 2020 חווה תחושה, שהוא חי בשנה בה ייקבע איך ייראה העולם. זו תהיה שנה מכרעת, בה ייקבע אם בכלל יהיה המשך לקיומה של האנושות.

    הסופרת מתארת דפוסי מאבק מצמררים נגד סכנת התפשטות המחלה, המחייבים הפרדה מוחלטת בין חולים ובין בריאים. למאבק נגד התפשטות המחלה נכנסים הרגעים היפים ביותר בחיי בני אדם כאויבים הקשים ביותר לקיום האנושי. רגעי מפגש, שיש בהם אהבה יפה, הופכים לאויביה של האנושות, כי הם נגועים במשהו שעלול להביא בעקבותיו חולי ומוות.

    ביטוי אהבה כנה ויחסים אינטימיים בין אוהבים מקבלים תוויות קשות של אויבים הנושאים נגיפים מסוכנים. גילויי אהבה הם בבחינת אבני נגף המונעים את הבסת הנגיף. למרבה הכאב, מוצגת האהבה כמסוכנת כמוות.

    חזרתי לספר של חמוטל שבתאי ואני אומר בהכנעה רבה: אני קורא ספר של סופרת, בתו של יעקב שבתאי, סופר אהוב עלי במיוחד, ואומר: שבשנת 1997 הצליחה הסופרת לתאר ברומן, הנושא את השם 2020, תיאורים שיש בהם דמיון רב לכל מה שאנחנו חשים היום בשנת 2020.

    מציאות חיינו פוגשת ביום יום את תיאוריה המדויקים של חמוטל, שכתבה לפני 23 שנים על צוותי רפואה המכוסים מכף רגל ועד ראש, כשהם מתמודדים עם מגיפה קטלנית שמתפשטת בעולם ואינם יודעים עליה הרבה ולעתים עומדים חסרי אונים. אנחנו קוראים על אזרחים מבוהלים ומסכות על פניהם החוששים מכל מגע. פוגשים בקריאה סגר בערים כדי להפחית את סכנת הנגיף, כשלמעשה אין כל מידע רפואי מבוסס איך ומה לעשות כדי להביסו.

    אנחנו קוראים את ספרה של חמוטל, שנכתב לפני 23 שנים בשנת 1997 ומוצאים עצמנו בשנת 2020, כפי שמתאר הספר ששמו 2020.

  5. יתן קלינסקי חוזר אל הספר “2020” של חמוטל שבתאי שאותו עזב באמצע הקריאה ב1978 ועכשיו מוצא שיש בו תחזית מדוייקת של 2020 האמיתית.
    אציין שהספר של שבתאי ( שבעיני נראה בזמן אמיתי בעת פרסומו כאחד מגדולי ספרי המד”ב בעברית וכתבתי זאת) נראה אחד הדברים התואמים ביותר ל”נבואת אמת” שנתקלתי בהם,ואני מומחה בנושא.
    לא איזה קישקוש של מקובל כמה חודשים לפני על כך שנגיף יבוא מסין לצד אין ספור תחזיות אחרות שאף לא אחת מתממשת ,אלא תיאור מדוייק ומפורט של מצב עם אין ספור תחזיות שונות שקשורות אליו ב-600 עמודי הספר שמתממשות אחת לאחת במציאות .
    אם שבתאי הייתה חיה בימי קדם היא הייתה מוגדרת כ”חוזה”.

  6. מאיר עוזיאל פירסם היום מאמר בעיתון איטלקי על הספר “2020”:

    “היום התפרסם בעיתון האיטלקי “לה רפובליקה” מאמר שלי. הנה הוא כאן בגירסה העברית, כדי שגם אלה מבין חברי שאינם קוראים איטלקית יוכלו להבין.
    הסופרת הישראלית שניבאה את הפנדמיה
    מאת מאיר עוזיאל
    סופרת ישראלית פירסמה בשנת 1997, לפני 23 שנים, ספר שהכותרת שלו היא “2020”. היא כתבה אותו לפני יותר מ-33 שנה. ישבה בשנת 1986 וכתבה ספר על עולם שיש בו פנדמיה בשנת 2020. ספר נבואי שמעלה שאלות שהיום הפכו אקטואליות כגון הקירבה בין בני אדם מול סכנת ההידבקות בווירוס, ההפרדה בין בני אדם ואפילו בין מדינות, השליטה בחיינו בשם השמירה על הבריאות. כאילו היא ראתה הכל מראש. הסופרת, חמוטל שבתאי, היא רופאה פסיכיאטרית ובת של סופר ישראלי חשוב, יעקב שבתאי, (שספריו תורגמו גם לאיטלקית). זהו ספר נבואי. כאשר הוא נכתב קשה היה להאמין כמה מהמתואר בו דומה למה שאכן קרה בעולם בשנת 2020. יש, אמנם ספרי מדע דמיוני שמתארים עולם שמותקף בווירוס, אבל אף אחד מהם לא חוזה בדיוק כזה את השנה שבה זה קורה, ובדרך כלל אלה ספרים של מאבק בגיבור רע שמפיץ את הווירוס, בעוד הספר של חמוטל שבתאי מתאר את הצד המעניין יותר, לדעתי: מה הווירוס עושה לנפש האדם, עד כמה הוא גורם לנו להפוך ליצורים שהאינסטינקט שלהם משתנה, ובמקום להתקרב אחד לשני, אנחנו לומדים להתרחק זה מזה.
    “זה ספר על וירוס נגד אהבה”, אמרתי לאחרונה לחמוטל שבתאי, בפסטיבל (זום) על ספרות דיסטופיה בו השתתפנו שנינו. היא הסכימה להגדרה הזו. לצערי הווירוס שהיא תיארה באופן דמיוני, אכן תקף בשנת 2020 בכל העולם את האהבה הפיזית בין בני האדם. התיאור של עולם ללא מגע בין בני אדם, נכתב בימי מגפת האיידס, וזה מה שעורר בה, כרופאה, מחשבות ודאגה מעולם שבו כל קירבה גופנית בין בני אדם תהיה מסוכנת. ככה היא בראה עולם ספרותי דמיוני שבו השאיפה של הגיבור הרע שבספר היא התפתחות גזע אדם חדש, שאחת התכונות העיקריות בו תהיה תיעוב של יחסי מין.
    בעולם הזה שולטת דיקטטורה רפואית. בראשה “אירגון הבריאות העולמי. זה מדהים, כשאנחנו רואים איזה כח יש לאירגון הבריאות העולמי היום.
    הדיקטטור הרפואית מכתיבה חוקי חירום שכופים הפרדה בין החולים לבריאים. מידי יום, כל אדם בריא חייב להבדק במערכת בדיקה אוטומטית. תחנות בדיקה מוצבות בכל מקום, במרכזי הקניות, בבתי הספר, באוניברסיטאות. הסיווג של כל אדם מעודכן כל יום: האם הוא בריא, חולה או ברשימת סיכון. מי שחולה או ברשימת סיכון מועבר ל”מרכזי ריפוי” ומשם איש לא חוזר. מי שבריא ממשיך לחיות תחת פיקוח של “הרשות לפיקוח הגייני” שיש לה מיליוני פקחים שרשאים לעצור כל אדם, לעקוב אחריו, גם להאזין לטלפונים של אנשים. “הספר נכתב ב-1986 ככה שאין בספר אינטרנט או טלפונים סלולריים”, אומרת לי חמוטל שבתאי, “הם לא היו קיימים כשכתבתי את הספר”.
    הדבר העיקרי שמעניין בספר הוא לא כל מיני חידושים מדעיים שמקובל לחפש בספרי מדע דמיוני. אלא תיאור מצב דומה לזה שאנחנו חווים כיום, בו מגפה עולמית עלולה לשנות את האדם שינויים פסיכולוגיים.
    היא נדהמה בעצמה לגלות שכל כך הרבה ממה שהיא חזתה בדמיונה התקיים במציאות איך הפחד מקיף את כולם, איך לא רק בני אדם, אלא גם מדינות מתייחסות זו לזו בפרנויה. “חזיתי את זה נכון בזמנו”, היא אומרת, “אבל רק עכשיו אני מגלה שזה באמת היה נכון”.
    הדבר הנורא מכל בספר הוא תיאור מצב שבו כל קירבה או אינטימיות וארוטיקה בין בני אדם מלווים בחשדנות, עד כדי כך שהתשוקה האנושית הטבעית לקירבה עברה שינוי פראנואידי. לא רק ארוטיקה, כל קירבה גופנית היא סכנה. גם בספר שלה פוחדים ללחוץ ידיים.
    “אני כל כך רוצה לחבק אותך סבא”, אמרה הנכדה שלנו בת ה-12 לאשתי ולי כאשר סוף סוף נפגשנו אחרי חודשי בידוד. אבל לחבק אסור.
    העולם בספר הוא עולם שבו הומוסקסואליות היא פשע, אבל גם יחסים מחוץ לנישואין נחשבים לפשע. מועדונים בהם נשים וגברים עלולים להיפגש אסורים. יש רובוטים לצורך יחסי מין.
    עולם בלי ארוטיקה ואהבה בין בני אדם הוא עולם מת. הנשיקה היא הדרך היחידה של האדם להתגבר לרגע על האפסות של האדם מול הנצח. האהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו. כולנו נמות בכל מקרה, אם או בלי וירוס, אבל כל עוד נחיה בלי אהבה, בלי אפשרות לנשיקה, וירוס הקוביד באמת ניצח את האנושות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה + 9 =