תקציר המופע:
א
כוריאוגרפיה: אפרת רובין / פרפורמנס: איריס נייס ואפרת רובין
דרמטורגיה: לילך דקל אבנרי / עיצוב תלבושות ואביזרים: אפרת רובין
עיצוב תאורה: רותם אלרואי / בימוי, עריכה, איור ואנימציה של המסכות: אפרת רובין
פוסט פרודקשן: יונתן כצמן / מוסיקה: הסויטה הרביעית לצ’לו של באך בביצוע של יויומה
פותח במסגרת פסטיבל מיפו עד אגריפס.
___________________________________________________
על פי דפי המופע אפרת רובין הגדירה את המופע שלה כ- “יצירת מחול אינטרקטיבית, המשלבת קולנוע ניסיוני ומציאות רבודה (Augmented Reality) במופע חי על הבמה.
היצירה בודקת את הופעתה של ה׳פרסונה׳ כייצוג מתהווה, המותאם למערכת הציפיות החברתיות,
באמצעות שיח ושפת גוף בין שתי נשים ומול הקהל. נוצר עימות בין ה׳פרסונה׳ שלהן, המסכה אשר נבראה כתגובה למערכת ציפיות חברתיות, לבין הקולות הפנימיים, הפחדים והרגשות המביכים, אשר אנו נוטים להסתיר. דרך יצירת תמונות ציוריות בהשראת ציורי נשים מהמאות ה-18 וה-19 נבנות ומתפרקות המסכות בהופעה נשית של גלוי ונסתר. היצירה המשלבת מחול. קולנוע וציור.”
לפני המופע התבקש הקהל, טרם כניסתו לאולם, להוריד אפליקציה דרך האינסטגרם, ונאמר לנו שבהמשך נתבקש להכנס לאפליקציה הזו.. לי זה קצת הציק כי חשבתי שאוכל סוף סוף להתנתק מהמסך הקטן, שאני מביטה בו כל היום. היוצרת, אפרת רובין (1977) היא כוריאוגרפית, רקדנית, ואמנית רב תחומית
יוצרת במגוון דיסיפלינות של ציור, אנימציה, וידאו, ומחול, וזה לכשעצמו סיקרן אותי.
המופע נפתח בתמונה חזותית יפה מאד. הרקדנית, עינת גנץ, תחומה בתוך ריבוע אור שהוא הקרנת וידאו של טקסט על הרצפה, כשאותו טקסט מוקרן גם על המסך האחורי. הטקסט הוא יומן רגיש, שנכתב על ידי מיכל מאיר, ומתאר מצבים נפשיים, זיכרונות, הרהורים. עינת גנץ רקדנית מצוינת, שמצליחה להביע את ההתלבטויות הרגשיות בתנועה, תוך שהיא בגבול המובנה שהוכתב לה על ידי ריבוע האור עליו היא נעה, כשהיא לעיתים פורצת ממנו, לרגעים, לחלקי הבמה החשוכים.
הריקוד השני, לאחר הפסקה קצרה, מציג מערכת יחסים בין שתי נשים, שתי רקדניות – אפרת רובין, הכוריאוגרפית עצמה, ואיריס נייס, שנכנסת בהמשך. לצוארן עוטות הרקדניות צוארון לבן כמו של האצילים במאות הקודמות, מה שיכול להתפרש גם כסד אלגנטי. זה מחבר אותי שוב לנושא הגבולות, ולתנועה בתוך מגבלה, כמו בריקוד הקודם. במהלך הריקוד הקהל מתבקש להסתכל במתרחש על הבמה דרך עדשת המצלמה של האינסטגרם, והתוצאה היא שהדמויות נראות עוטות מסכה. מעניין. הקשר בין שתי הנשים הרקדניות נבנה במבעים, תנועה, מגע וחוסר מגע, תקשורת וניתוק, ומציג מערכת יחסים שיכולה להתפרש כיחסים בין שתי נשים, או כיחסים של דמות אחת עם עצמה. במהלך העבודה מוקרן וידאו, בו איריס נייס מוצגת בביתה, ומספרת על יחסיה הרגשיים עם חפצים בבית, מעלה זכרונות לפי תמונות ילדות. בוידאו הזה היא עוטה את אותה מסכה שראינו דרך עדשת המצלמה. הוידאו האישי הזה מתחבר לי לעבודה הקודמת, הסולו של עינת גנץ.
מבין השתיים שיכנעה אותי במיוחד איריס נייס, אמנית תנועה, רקדנית, יוצרת רב תחומית, בעלת מבע חזק, ממש “פרסונה”.
המופע רגיש, מעניין, ויפה מאד מבחינה חזותית. נושאי הגבולות, והיחסים, מטופלים בעדינות, אם כי ציפיתי לקצת יותר מהרב תחומיות או מה”מציאות רבודה” שהובטחה.