ואהבתם, אנתולוגיה יהודית-הומניסטית בעריכת אורי וייס, כרמל, 2019, 62 עמ’
תקציר הספר
שמואל הוגו ברגמן הציג מאבק מתמיד בין יהדות “ואהבת לרעך כמוך” לבין יהדות “תמחה את זכר עמלק”. חזונו של ברגמן הוא פעילות למען התגברות היהדות ההומניסטית על היהדות האפלה. ברוך קורצוויל ביקר
את חוקרי הספרות העברית על זניחת ריב הערכים, ובייחוד הריב על ערכי היהדות. אבות ישורון חלם על כך שהספרות העברית היא שתערוך את התפילה, והיא שתריב את ריבם של הערבים המנושלים. ברוח דברים
אלו, אנחנו מעוניינים להציע אסופת שירים, שתקדם יהדות של “ואהבתם את הגר” והמתנגדת לשנאת זרים.
נראה כי בשנים האחרונות, במקביל לתהליך הדה-לגיטימציה של מחנה השמאל, פחת מספר השירים הפוליטיים שנכתבים על ידי מי שמשתייכים לצד זה של המפה הפוליטית. בשנות השמונים והתשעים דליה רביקוביץ’, יצחק לאור, ונתן זך הקפידו לשלב בספריהם שירי מחאה נחרצים בזכות השלום והדו-קיום. גם משוררי שנות האלפיים כמתי שמואלוף, אלמוג בהר, מרחב ישורון, משוררי כתב העת ‘מעין’, ועוד כתבו שירת שמאל פוליטית, אבל המגמה הזאת נחלשת.
ייתכן שהיחלשות זאת נובעת מהתגברות קולות הדה-לגיטימציה והצנזורה בתרבות הישראלית, ואולי זאת פשוט עייפות, בלבול, וייאוש מהמצב הפוליטי חסר הפתרון. יש לציין שגם טובי המשוררים הפוליטיים מהצד השמאלי של המפה, כאמור, זך, לאור, ורביקוביץ’, התקשו להעמיד שירים שהם בעלי תוקף אסתטי ואתי גם יחד, ורבים משירי המחאה נותרו כמעין אגרופים שהוטחו באוויר, עם השפעת שירת המחאה של ברטולד ברכט, אבל בלא האירוניה שאפיינה את זה האחרון (דיון נרחב במשוררי וסופרי השמאל ערכתי במסתי ‘על הפיצול בין האתי לאסתטי אצל סופרי השמאל הישראלי’, ‘עמדה’ 31, 2014).
העדר המורכבות המספקת בשירת השמאל הישראלי לדורותיו, שנכתבה מתוך “מחנה השלום” שהיה רוב וכמעט נעלם כלא היה, נבעה בין השאר מהכחשת העובדה הפשוטה שמפלגת השלטון מטעם השמאל היתה זו שהחלה במפעל ההתנחלויות, בהעלמת עין ואף בעידודו של שמעון פרס. כך סתירות פנימיות, העדר ביקורת עצמית, וניסיון להציג את השמאל הישראלי כנאור ותו לא, עמדו לרועץ למשוררים ולסופרים המוחים. כך נמצא ששירי מחאה נגד מלחמות לבנון (ויזלטיר, רביקוביץ’, רמי דיצני, ועוד) היו אפקטיביים ומשכנעים יותר משירי המחאה נגד הכיבוש.
על כל פנים, בשנים האחרונות מחאת השמאל נחלשה וכמעט נאלמה. היחלשות התימה המחאתית פוליטית שמאלית באה לידי ביטוי, למשל, בכתב עת מקוון כמו ‘המוסך’ – העורכת שלו, טל ניצן, משתייכת במובהק לצד השמאלי של המפה, כתבה לא מעט שירי מחאה, ואף ערכה את האנתולוגיה בעט ברזל, אבל כתב עת עכשווי זה מתאפיין בשירה לירית אסתטיקונית, במעין ויתור על אמירה פוליטית (מעל כל גיליון מתנוסס הכיתוב “הכי ישראלי”, “הכי מרגש”, בגרפיקה של האתר).
נראה כאילו המוסר המשוררי עבר להתמקד בעוולות חברתיות עדתיות, או בעוולות רצח חיות לצורך אכילה. כצמחוני מזה עשור, שמחתי להשתתף באנתולוגיה בנושא שערך דרור בורשטיין במסגרת ‘הליקון’, אבל זאת במקביל לתחושה ששירה שבעבר מחתה נגד הכיבוש, מסתפקת כיום במחאה (חשובה לא פחות, אבל אוניברסלית ולא מעוררת מחלוקת) כנגד תעשיית הבשר. וזאת במקביל לעשרות שנות שלטון הימין, שבאו לידי ביטוי גם בהתחזקות כתבי עת אמוניים כ’משיב הרוח’ הותיק או ‘יהי’ הצעיר, בין אם מבחינת תקציבים, ובין אם מבחינת כמות המשוררים המשתייכים לזרם זה.
ובכל זאת, הנה הופיעה אנתולוגיה חדשה, בעריכת ד”ר אורי וייס, משפטן ומשורר, שכולה שירי מחאה. בעוד מחאה נפוצה מהצד השמאלי של המפה הנה נגד הכיבוש, נגד מלחמות לבנון ועוד, הרי שכאן הנושא הוא מחאה נגד תהליכי הפאשיזציה שעוברים על היהדות במדינת ישראל, בייחוד בעשורים האחרונים. וייס מבקש להדגיש שלצד היהדות האפלה ישנה גם יהדות מוסרית בכתבים, אבל זו נאלמה בעשורים האחרונים, תחת רעשי המדינה והפוליטיקה.
נראה שהמסד האינטלקטואלי פוליטי של העורך הינה תנועת ‘ברית שלום’, שהוקמה ב-1925 מתוך חתירה לאוטונומיה יהודית וערבית על בסיס שוויון מלא, בראשות מרטין בובר, גרשום שלום, ועוד. תנועה זו, שקולה היה אופוזיציוני וחסר סיכוי בהתחשב במאבק הציוני על התיישבות בארץ ישראל, החיכוכים, והמלחמות, היתה כלא היתה. בפתח המבוא מביא וייס מדברי הוגו ברגמן, חבר התנועה, שטען שיש מאבק מתמיד בין יהדות “ואהבת לרעך כמוך” לבין יהדות “מחו תמחה את זכר העמלק”, כלומר – בין היהדות בעל המוסר האוניברסלי של עשרת הדיברות, לבין היהדות האכזרית, זו של יהושוע בן-נון.
וייס מטיף לאהבה לצד המחאה, והאהבה נתפסת בשיריו ובאנתולוגיה כפיתרון האוניברסלי לשנאה ולגזענות, והוא מחפש אותה ביהדות, כעולה משם הספר, ואהבתם.
בשיר מאת וייס המופיע באנתולוגיה, הוא מציג את המופתים ההגותיים יהודיים (בין השאר של חברי ‘ברית שלום’) לעומת מי שנתפסים על ידו כמייצגים יהדות חשוכה: “על גולדברג, על מגנס, על בובר/ על לייבוביץ’ ואבות ישורון – / שהשחיזו קולמוס מול קליע/ ובלמו בדיו מאסף./ שמונים דורי יהודים/ למדו לזמנים האלה/ בדיוק לימים שמאמיני היישוב הישן יצאו לסוכך/ על תושבי דיר יאסין מפני המשחית […] עוד ייסוג ריה”ל בפני הרמב”ם/ והרצל בפני אחד העם/ ושטרן בפני זך/ ואצ”ג בפני רביקוביץ’ […] והר הבית בפני התלמוד […] יהדות היא מרד האדם בַּמֹלֶךְ שבכל/ דור ודור קם על האדם”.
יש לציין שבניגוד לשמאל הישראלי שהתבסס על חילוניותו ועל אתאיזם הבז במידה רבה לדת, הרי שהשמאל שמציע וייס במאמרו הינו סובלני ואף אוהד דת, גם אם אינו מאמין. וזאת, אולי ברוח בתי המדרש החילוניים שהוקמו בעשורים האחרונים, ובהם למדו יהודים חילונים את המסורת היהודית וכתביה. ועם זאת בתי מדרש אלה פעלו כמעין פלסתר על המגמות הגזעניות של הימין הקיצוני דתי בישראל, בעוד באנתולוגיה של וייס המחאה היא ברורה.
האנתולוגיה (גילוי נאות: גם אני משתתף בה) נפתחת בשירים יפים של איתן קלינסקי, מורה, משורר, ולוחם ותיק בכיבוש: “שלושים שנה/ אני מורה ללשון עברית/ קישטתי לשונם של תלמידי וילדי/ בתפוחי זהב […] שלושים יום/ בסימטאות שכם וג’נין/ הוסגו לאחור/ כל קישוטי לשוני”. ובהקשר היהודי: “יש בלבי כעס על אבותיי/ על אבי אברהם/ שעקד את שני ילדיו -/ יצחק על פני האש/ אל מול פני הלהבה/ ישמעאל על פני המדבר/ אל מול אימת הצמא”.
ישנם באנתולוגיה לא מעט שירי מחאה יפים ומורכבים לשונית (והמורכבות הלשונית היא המבחן של כל שיר) משל טלי לטוביצקי ז”ל, המשוררת המוכשרת שנפטרה לאחרונה בדמי ימיה: “קראו לנחשים כי בוזזי-אדם באו/ ומקרבנו באו ואת שאבדו הם מבקשים לענוש”, או “ירושלים של זוועה/ ושל בושת ושל שחור/ ריססה “שואה בערבים”.
מורכבות לשונית ישנה גם בשירת מי-טל נדלר: “בשוק הם עדיין מפנים את התופת. עשן/ מֻתָּךְ לשלדי מכוניות, ערֵמות כרוב, בצל’/ ריח תבלינים ופטרוזיליה/ תפוס בבשר החרוך./ בצהרים שלטה כאן אש. צריחי מנזרים כסופים החוירו […] בלילה, זמן וזיכרון הופכים לאויבים האמיתיים./ מעבר לכעס המושתק, שרשראות הבתים/ מחרוזות ענק בכפר זוהר”.
האם שירת מחאה יכולה לוותר על מורכבות לשונית ותמאטית בשם הרצון המוסרי להתריע על עוולות? שירה של טל ניצן המופיע באנתולוגיה מציג את חסרונות שירת המחאה הישירה מדי: “ידינו לא שפכו את המים/ ידינו לא פוצצו את הברכות/ ידינו לא ניקבו את הצינורות”. כך גם בשירו הארוך של אלמוג בהר ‘שיח’ ג’ראח, התש”ע’ שאני מזדהה לחלוטין עם עמדתו הפוליטית, אבל לא עם השורות העיתונאיות מדי כמו “אני יהודי של זָקָן, של כוסות תה, של משיח/ שכבר לא יבוא”, “ועמדנו מאות מפגינים מול מחסום המשטרה בכניסה לשכונה. ואנחנו קרבים ונסוגים, מתחמקים מן המשטרה”.
באנתולוגיה גם קולות של כותבים ותיקים, שחלקם כבר אינם ביננו, כמו של חנוך לוין ושירת המחאה הברכטיאנית שלו. או אף כותב מוקדם יותר, הסופר הארצישראלי ר’ בנימין: “ראה קראתי היום בשם העם הערבי יושב הארץ; גדול הוא העם הזה ונפוץ על פני התבל; ויהי כי זרחה לו השמש וחיתה נפשך בצילה […] ואכן נביא היה האיש וגדול בדורותיו; יהוה הוא האלוהים ומוחמד היה נביאו”, “גם אלה דברי בנימין עבד בנימין; כי תבנה חרושת-בד וחי הערבי עמך; לא תדע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו; אין הבדל ופדות בין עברי לערבי; להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה” (נכתב כבר ב-1907, בגליציה).
ועוד משל ר’ בנימין, הרבה שנים אחר כך, בישראל של תקופת המסתננים, הפלסטינים שגורשו או ברחו וניסו לחזור לבתיהם, קטע בפרוזה שירית מ-1956: “אתה רועד, אתה דואג, אתה חרד לחייך על כי אתה נמצא ברשותנו לשבט או לחסד [..] אל תירא, אחינו המסתנן. לא רעות נעשה עמך, כי אם טובות נגמול לך […] אנו כינינו את מלחמתנו עמכם, אחינו הערבים, ‘מלחמת השחרור’. זאת היתה מליצה, ונוסף לזה מליצה מזויפת. לא מלחמת השחרור נלחמנו, כי אם מלחמת השעבוד. אנשים בני חורין היינו לפני המלחמה. משנלחמנו הפכנו לאנשים משועבדים. משועבדים למי? לפרעה הקשה ביותר בעולם, להוד מלכותו השטן בכבודו ובעצמו, ליצר הרע, לאנוכיות ולהתרברבות, לחרדה מכרסמת ומתמדת […] צעקתנו הבהמית לנשק מעולה…”. מדהים לראות שהדברים מרחיקי הראות והקשים הללו נכתבו אחרי ‘מלחמת העצמאות’ המוצדקת לחלוטין (לדעת מקליד שורות אלה), ולא אחרי מלחמת ‘ששת הימים’ וכיבושיה האסוניים.
חותם את הספר אבות ישורון, היהודי הטוב והמשורר הדגול, ששילב את היידיש בעברית, ושילב גם ערבית בשיריו, ושהקדים בשירי המחאה המורכבים לשונית שלו את כל משוררי השמאל הישראלים.
בימינו, 2019, לפני בחירות שלישיות בתוך כשנה, כשקולות השיסוי והגזענות נשמעים בגלוי ובלא כיסוי, שירים אלה באנתולוגיה זו נראים כמדע בדיוני יותר מאשר שירי מציאות. אבל שירה איננה חיה את זמנה, ושירי מחאה טובים אינם מוגבלים לזמן ולמרחב בהם נכתבו.
ראו גם :
האם ילכו הומניזם שירה והגות יהודית יחד? -ראיון עם אורי וייס על “ואהבתם”