אורי וייס הוא חוקר משפטים ומשורר הידוע בדיעותיו ה”שמאלניות” הקיצוניות, בעצם התנגדות לכיבוש למצור על עזה ולגירוש פליטים שאותם לא היסס להשמיע גם כמרצה באוניברסיטת בר אילן למרות הסערות שעורר.

בימים אלו פרסם אורי וייס בהוצאת כרמל במסגרת סדרה חדשה של ספרים שהוא עורך אנתולוגיה של שירים בשם ואהבתם, שבה הוא מביא יצירות ספרות בעלות אורינטציה הומניסטית חזקה של אהבת הגר והפליט – נושאים בהחלט לא אופנתיים כיום – והתנגדות לכוחנות ואלימות מכל סוג. אנתולוגיה שהיא בהחלט נדירה כיום, בימי הדומיננטיות הדמוגרפית של הימין מכל סוג. האנתולוגיה כוללת גם יצירות קלאסיות של סופרים שכוחים כמו רבי בנימין, שכתב יצירות כמו משא ערב מ־1937, ונאום חדש של ישראל אל אחינו המסתנן שפורסמה במקור ב־1956 הקוראות ליחס הומני לגר ולפליט. הוא מביא סופרים יודעים נוספים כמו אבות ישורון לצד יוצרים חדשים.

לרגל חג השבועות, חג הפליטים והמהגרים באשר הם, הינה ריאיון עימו על האנתולוגיה החדשה שערך.

אלי: מה הרעיון שעומד מאחורי האנתולוגיה הזאת שלך?

אורי: הרעיון באנתולוגיה הוא להציע אסופת שירים המקדמת את זכויות האדם – בפרט של הגרים – מתוך היהדות, ובכך מקדמת את היהדות הנאורה על פני היהדות אפלה. הוגו ברגמן טען שיש מאבק מתמיד בין יהדות “תמחה את זכר עמלק” לבין יהדות “ואהבת לרעך כמוך”, והאנתולוגיה באה לקדם את יהדות ואהבתם.

אלי: אז מה בדיוק אתה מנסה לתקן בעולם הספרות?

אורי: המשוררים בעשרות השנים האחרונות הם האליטה האולי יחידה שלא בגדה את בגידת האינטלקטואלים, כך שהתיקונים הנדרשים בעולם השירה הם לבטח שונים מהתיקונים הנדרשים בעולם המשפט, שכן האליטה המשפטית היא אחת האליטות שבגדה את בגידת האינטלקטואלים המכוערות ביותר (האליטה של בית המשפט העליון והפרקליטות הייתה האליטה הרוחנית הכמעט יחידה שנתנה גיבוי רוחני לגירוש הפליטים).

יש לי ביקורת כללית על שירת האנטי־כיבוש על כך שהיא חסרה את ההבנה לעולמו הפנימי של הקורבן ובכך פוסחת על הסבל הנפשי של הקרבן, אבל לא את זה באתי לתקן באנתולוגיה. גם דומני שבלתי אפשרי דרך אנתולוגיות של שירה עברית לתקן במישרין את השירה העברית, אלא מה שאפשר הוא לקבץ יצירות שיש להן קו מסוים, להראות בכך שהקו הזה הוא אפשרי ולאפשר לקורא להתוודע ליתרונותיו. הקו הזה בואהבתם הוא של שירה שרבה על זכויות האדם מתוך העושר הרוחני של המסורת היהודית, ובכך מיניה וביה גם רבה על היהדות. אבות ישורון חלם שהספרות העברית תערוך את התפילה, שהיא שתריב את ריבם של הערבים המנושלים. אני סבור שהאנתולוגיה תורמת להגשמת החזון הזה, שעמד לנגד עיניי בעריכה.

אלי: לפי איזה קריטריונים בחרת את היצירות?

אורי: ככלל, כדי ששיר ייכלל באנתולוגיה הוא היה צריך לעמוד בשלושה קריטריונים:

א. הוא שיר חזק מבחינה אמנותית.

ב. הוא שיר שמתכתב עם המסורת היהודית.

ג. הוא שיר שמקדם את זכויות האדם, בפרט של ״הגרים״, או את היהדות הנאורה.

בכל זאת, כללתי באנתולוגיה את השיר נור של מי־טל נדלר, אפילו שהשירה שלה כמעט מנותקת מהמקורות היהודים, שכן לדעתי הוא אחד השירים היפים ביותר שנכתבו על הכיבוש.

אלי: היו יצירות קלאסיות שרצית להכניס לאנתולוגיה ולא יכולת מסיבות שונות? אם כן פרט.

אורי: כן, יצירות קלאסיות חזקות שאיני מכיר בוודאי לא כללתי, ואני מאוד רוצה להכירן. אני משוכנע שיש כאלו שאילו הכרתי – כללתי. בנוסף, היה שיר של נתן זך שלצערי לא עלה בידי לבקש ממנו את זכויות היוצרים שלו, שיר שבו הוא כותב: ״מי יתנני להיות שוב יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובוודאי לא בא לכאן להתייאש”.

אלי: אתה מתכנן פרוייקטים נוספים מסוג זה? תאר את הסדרה שלך בהוצאת כרמל.

אורי: החזון של הסדרה של ואהבתם הוא של סדרת ספרי שירה שהם גם מצטיינים אומנותית וגם הומניסטים, ובפרט מתנגדים לזוועות המתחוללות בתקופתנו. ספרה של אילה רינג נמר טימיוני ייצא החודש בשיתוף פעולה של ואהבתם ושל כרמל. בספר הזה שערכתי יהיו שירים שהם גם נפלאים מבחינה אומנותית, ונתח מרכזי מהם יהיו כאלה שמתנגדים לכיבוש, מתנגדים לסחר בנשק ורבים את ריבה של פליטה, של מפגין פלשתיני שנורה ומאתגרים את הלקחים המופקים מהשואה. לדאבוני, עיתותיי אינן מספיק בידיי להגשמת החזון הזה, אבל אשמח אם יתאפשר לי להוציא עוד גיליון של ואהבתם, ואם ייצאו בסדרה של ואהבתם עוד ספרי שירה חד־פעמיים.

אלי: אם איזה הוגים וסופרים בספרות הפוליטית או אם תרצה בפוליטיקה הספרותית אתה מתפלמס עם הקובץ הזה ועל מה בדיוק? פרט. כדאי לתת שמות (הילל וייס? צור ארליך עורך המשנה של כתב העת השילוח? כו’)

אורי: האנתולוגיה במפורש גם ניזונה מברוך קורצוויל וגם מתפלמסת איתו. מצד אחד, קורצוויל ביקר את חוקרי הספרות העברית על זניחת ריב הערכים, ובייחוד הריב על ערכי היהדות. מצד שני, קורצווייל הקשה על גישתו של אחד העם, ביאליק וממשיכיהם, כי הם מציגים את היהדות כהפשטה של ערכי המוסר ההומניסטי, וכי מבחינתם קיומה של היהדות היא ביטולה; וכי הם בגדר “שלוח בלי שולח”. זהו פח מתוחכם שקורצווייל טמן ליהודים שאינם דתיים־אורתודוקסים: מצד אחד הוא הזמין אותם לוויכוח על ערכי ישראל, ומצד שני קבל על כך שהם מציעים בשם היהדות סט ערכים, שמשמעותו הוא ביטול היהדות.

ב. התפישה של אצ״ג היא שמי ששולט בהר הבית, שולט בירושלים; מי ששולט בירושלים שולט בארץ־ישראל. מי שמקבל את גישתו של אצ”ג מבטיח לנו מרחצי דמים ג’יאדיסטים ורידוד היהדות לעבודת אלילם. מולה ניצבת התפישה של דליה רביקוביץ המובאת באנתולוגיה:

אֵין לָהּ חֵפֶץ בָּעִנְיָן הַזֶּה, יְרוּשָׁלַיִם,

כָּל יוֹם וְיוֹם מִתְקוֹטְטִים עַל הַר הַבַּיִת

אִישׁ אֶת אָחִיו מַכִּים וּמְחָרְפִים

וְהַנָּבִיא הַמֵּת צוֹוֵחַ:

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִכֶּם רְמֹס חֲצֵרַי?

ג. ואהבתם היא אנטי־תטית למשיב הרוח, אפילו שכללתי בה שיר מאוד יפה של אחד ממשוררי משיב הרוח היפים, יוסף עוזר. משיב הרוח לפחות בשנותיו הראשונות (הפסקתי לעקוב אחריהם) – היה ככלל כתב עת של משוררים שמכריזים על עצמם כעל יהודים וכעל דתיים, תוך שהם פונים עורף הן לשפת המקורות והן לערכים יהודים הומניסטיים. לעומת זאת, ואהבתם כולל שירים ששואבים מהיהדות גם את הערכים ההומניסטים וגם את העושר האינטלקטואלי. צריך להגיד לזכותם של משוררי משיב הרוח, שחלק מהם עשו תשובה חלקית והחלו לפעול בתנועות כמו ״שתי מדינות מולדת אחת״. אבל, גם אלו מהם שמקדמים חזון של שלום לעתיד לבוא, ככלל ממשיכים להשלים עם כך שעד שיבוא אותו חזון, המדינה תבצע פשעי מלחמה כמו הקמת התנחלויות. בכך הם מחרים מחזיקים אחר החטא הקדמון של המשוררים הנסבלים בתנועת ארץ ישראל השלמה. אלתרמן אמנם תמך בארץ ישראל השלמה, אבל הוא תמך בכך שהפלשתינים יקבלו אזרחות שוויונית. אלא שהחטא של אנשי התנועה הנסבלים כמותו היה שהם תמכו בהקמת התנחלויות, גם עוד בטרם השטחים יסופחו והפלשתינים יקבלו אזרחות. משיב הרוח תומכים בהתנחלויות, אפילו שהמציאות פרושה לפנינו: עשרות שנים הפלשתינים נמצאים בכיבוש ובאפרטהייד והמתנחלים נהנים מתחולת החוק הישראלי עליהם. אני מציע למשוררי משיב הרוח המתנחלים מתנועת “שתי מדינות מולדת אחת” להרהר בדבריו אלבר ממי על הקולוניזטורים: אין לקולוניזטור מוצא מוסרי אלא בעזיבה. אציין, שאינני כולל את כל משוררי משיב הרוח לעניין הביקורת דלעיל. אחד המשוררים החדשים שמפרסמים במשיב הרוח הוא מי שנולד בהתנחלות ועלה ממנה לישראל, יונתן ברג, שהוא משורר חזק כל אימת שהתימה שלו מתאימה לטון דרמטי, והייתי מכנה אותו ״משורר של יום הכיפורים״. ברג הוא משורר חוסיד. יש לו שיר שבשורה אחת מרסקת את האידיאולוגיה של המתנחלים: ״אמי מדברת גאולה,/ שילוש: עם, ארץ, תורה,/ הכלל לפני הבן”.

ד. את השילוח אני לא מספיק מכבד כדי לראות בהם בני פלוגתא. את תכנית סמוטריץ שהם פרסמו יוכלו לכלול באנתולוגית צוררי הזרים.

ה. לגבי צור ארליך – אני אוהב אותו מבחינה אמנותית וגם השכלתי מלקרוא את המבוא שלו לטניסון, אבל אני סבור שכשהוא מתרגם את טניסון, הוא מבטא יותר את היהדות שלו מאשר כשהוא מבטא את אמונותיו המוסריות־פוליטיות־דתיות. כידוע, אפילו המשנה שאוסרת על קריאה בספרים חיצוניים, רואה את הקריאה בהומרוס כשקולה לקריאה באיגרת.

ראו גם

מניפסט על שירה פוליטית של אורי וייס

בלוז לפליטים בתרגום אורי וייס

דף הפייסבוק של אורי וייס

https://carmelph.co.il/book/love-the-stranger/

תגובה אחת

  1. יפה וטוב שיש אנשים כמו אורי וויס. אני מסכים ומזדהה עם מרבית הדברים שנאמרו כאן ואין כמובן טעם שאשנה ואומר. יש לי רק שתי הסתייגויות:
    1. איני חסיד של “משיב הרוח” ומשורריו, בלשון המעטה (ראו להלן) יחד עם זאת לומר ש”הם פנו עורף לשפת המקורות?” לוואי וזה היה חטאם הפואטי (או הפוליטי). הבעיה של רובם/ן, מבחינה פואטית היא שהם עושים שימוש בשפת המקורות, מבלי להתרחק מספיק מביטויים שגורים בשפה זו (גם אלחנן ניר וסיוון הרשפי, אך לא בכל סרלואי, למשל).

    2. באשר להערות הפוליטיות, גם אם משוררי “משיב הרוח” הם ברובם, מתונים יותר מהמתנחל או הדתי- לאומי “הממוצע”, העובדה שהם בשר מבשרה של התנועה המתנחלית ולא התנערו ממנה, גורמת לי להסתייג מהם (אם כי אני מעדיף את גישת ההומניסטים שביניהם על גישת הביטחוניסטים הלא הומנים המבכרים היפרדות). אך אני מסתייג מהפיסקה שבה כתבת: “אלא שהחטא של אנשי התנועה הנסבלים כמותו היה שהם תמכו בהקמת התנחלויות, גם עוד בטרם השטחים יסופחו והפלשתינים יקבלו אזרחות”. מדינה אחת – גם עם אזרחות – היא מתכון למרחץ דמים אינסופי

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + שמונה =