אילנה גורודיסקי על הסיפורת הישראלית:
חלק ראשון מתוך שניים
אילנה גורודיסקי, לשעבר עולה חדשה, מספרת על התמודדותה עם הסיפורת הישראלית, השונה כל כך מכל מה שהכירה במולדתה.
מאמר זה נוצר בעקבות הרצאה שנתתי במסגרת המיזם הכול בספר במרכז לאודר בבאר שבע ב-5 ביוני 2019. הרצון שדבריי יגיעו לכמה שיותר שוחרי ספרות ותרבות ואולי גם ייגעו בהם, דחף אותי לעבד את הנוסח האינטראקטיבי של הרצאתי לנוסח ערוך יותר בצירופם של כל הפריטים החזותיים שבהם השתמשתי. אני מאמינה שהתחנות הספרותיות שעברתי בדרך לגיבוש זהותי הישראלית יהוו השראה גם לעולים האחרים וגם לילידי הארץ.
בחזרה למקורות
על פי ההגדרות הסוציולוגיות של העלייה ההמונית של שנות ה-90 מברה”מ לשעבר לישראל, אני מהווה דוגמא מובהקת לדור וחצי של העלייה. המושג “דור וחצי” מתייחס לאוכלוסייה שהגרה למדינה אחרת בגיל צעיר יחסית. לצורך העניין, הגרתי מקייב (בירת אוקראינה) בגיל עשר. בתקופה הראשונה התגוררתי עם משפחתי בחולון, שממנה עברנו לירושלים.
ניתן לסמן שלוש תקופות עיקריות בתהליך הישראליזציה שלי, שנמשך בסך הכול כעשרים שנה
1.מיום העלייה ב-1990 ועד סיום בית הספר היסודי “גאולים” בחולון ב-1993;
2.מתחילת לימודיי בתיכון “רנה קסין” בירושלים ב-1993 עד סיום התואר הראשון באוניברסיטה העברית ב-2000 במסגרת עתודה אקדמאית;
3.מתחילת שירותי הצבאי ב-2000 ועד 2010 בערך.
מ-2010 ואילך הרגשתי בשלה מספיק לשנות את חיי בצורה חדה ולהתקבל ללימודי תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, שזה צעד לא מובן מאיליו בכלל עבור מי שהגרה לישראל מברה”מ, גם אם לפני שנים רבות. לתקופה זו לא אתייחס במאמרי.
המפגש הראשון שלי עם השפה העברית ארע, כאמור, בבי”ס יסודי “גאולים” בחולון. את יסודות השפה רכשתי אצל מתנדבת בבית הספר, ניצולת השואה חוה סולובייצ’יק. חוה, שעלתה לארץ מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה מפולין, ידעה מעט רוסית, ולכן כל העולים החדשים מברה”מ שנרשמו לבית הספר נשלחו תחילה אליה לצורך לימודי עברית. חוה מילאה את תפקידה בצורה מצוינת, אך נבצר ממנה מלהפוך לסוכנת הישראליזציה המהותית הראשונה שלי. הכבוד הזה נפל בחלקה של בעלת תפקיד אחר, הלוא היא הייתה הספרנית של הבית ספר, עליזה.
הספרייה של בי”ס “גאולים” הייתה קטנה מאוד: סה”כ שתי כיתות מחוברות. ברם, היצירות הספרותיות בהם החזיקה כיסו כמעט את כל הרשימה של קריאת חובה לילדים ובני נוער של שנות השמונים המאוחרות. אז עוד לא היו “הארי פוטר”, “פרסי ג’קסון”, סדרת “המלאכים באפלה”, ויצירות חדישות אחרות לילדים ונוער, רובן מתורגמות. לעומתן, היו שם סדרותיהן של גלילה רון-פדר, סמדר שיר, דבורה עומר, גילה אלמגור, ועוד, לצידם של דיומא, דיקנס, ז’ול וורן, וסופרים קלאסיים אחרים. עליזה, המוח החושב והלב הפועם של הספרייה, זיהתה אצלי את הצורך ברכישת ידע בספרות מקומית, ואת רצוני להשתלב כמה שיותר מהר בסביבה הישראלית, והבעירה בי את הרצון הזה עוד יותר על ידי הקניית אהבה לסיפורת ישראלית לילדים ונוער. זה התבטא בכך שהיא דאגה לבחור עבורי את ספרי הקריאה בהתאם להתקדמותי בשליטה בשפה. אם היו מילים וביטויים בתקצירי הספרים שלא הכרתי, היא פירשה לי אותם בדרכה החביבה. למשל, את המילה “יתום” מהתקציר של “אוליבר טוויסט” לדיקנס היא הסבירה לי כך: “יתום – הוא ילד מאוד מסכן. זה ילד שאין לו הורים”. בזכותה ובעזרתה רכשתי תוך תקופה קצרה את רוב הבסיס של סיפורת ישראלית לילדים ונוער, עליה גדלו הדורות של שנות השמונים וזה שלפניו. מיותר להגיד, שלאחר הדחיפה הראשונית והעוצמתית שקיבלתי מעליזה, המשכתי במסע הקריאה לבד.
חשוב להבהיר: אני ״עורב לבן״ בסביבה דוברת רוסית, מבחינת משיכתי לקריאה ולעיסוק בספרות עברית.
תמיד המשכתי בקריאה של ספרים “רציניים” ברוסית, לצד ניסיונותיי להתמודד עם סיפורת ילדים בעברית קלה בשנותיי הראשונות בארץ. אבל את ההישג הזה אני מייחסת במידה רבה אך ורק לאופי שלי. בל נשכח שהייתי חלק מאוכלוסייה משכילה שהיגרה מבריה”מ בתחילת שנות ה-90. אוכלוסייה, שעם כל מעלותיה ניחנה, אודה ולא אבוש, בסנוביות. העלייה של שנות ה-90 מבריה”מ הייתה שונה בהיבטים רבים מזו של שנות ה-70 שקדמה לה, ומניעיה להגירה היו יותר מניעי דחיפה ממניעי משיכה. לכן, דור ההורים של העלייה של שנות ה-90 נהג להציג את מדינת המוצא שלו, כלומר, את בריה”מ, לפחות בהתחלה, כמדינה הכי תרבותית בעולם עם השפה הכי עשירה בעולם, ואת ישראל – כמדינת עולם שלישי עם שפה דלה וחוסר הבנה בסיסי מהי תרבות.
קיימות שלוש סיבות עיקריות לכך:
1. החברה הסובייטית המשכילה נהגה לתפוס את מושג התרבות לא כמכלול הנורמות והמנהגים האופייניים לקבוצה מסויימת, אלא כערך עליון עבור כל אחד ואחד, ערך, אליו כל מי שמחשיב את עצמו לאינטלקטואל חייב לשאוף;
2.הסוכנות היהודית שטיפלה בעלייה ההמונית מבריה”מ לא עשתה לה הסברה אמיתית לגבי המציאות החברתית, הכלכלית, והפוליטית בישראל. עקב כך האוכלוסייה שהגיעה מבריה”מ בתחילת שנות ה-90 נאלצה להשלים לעצמה את הפערים בין איך היא תפסה את ישראל לפני העלייה, לבין איך נראו הדברים בשטח;
3.עם כל הנאמר, העלייה ההמונית של שנות ה-90 מבריה”מ הגיעה לישראל על רקע של זיקתה ליהדות, לשורשיה היהודיים, מהם הייתה מנותקת למעלה משבעים שנה, ברם, בהגעתה לכאן, היא נתקלה לא ביהדות תרתי משמע, אלא בישראליות. לא בעם יהודי, אלא באומה ישראלית, שהייתה מורכבת מקיבוץ גלויות משוסע בכל היבטיו. חוסר האבחנה הבסיסי בין היהדות לישראליות יצר אצלה בלבול ורתיעה מפני סביבתה.
כתוצאה משלושת הגורמים העיקריים שמיניתי מהגרים משכילים מבריה”מ סירבו, לפעמים בתוקף, להשתתף בשיח התרבותי המקומי, וכחלופה לכך פיתחו גטאות תרבותיים משל עצמם. הילדים ובני הנוער העולים, נציגי דור וחצי, כמוני, שספגו את המנטליות של הוריהם, סרבו אף הם בשלב הראשוני להשתתף בשיח התרבותי המקומי, שמן הסתם ספרי קריאה בעברית הם חלק בלתי נפרד ממנו. כמו גם חלון אל תוך החברה וההיסטוריה הישראלית. ישנו משפט: “את העברית לא למדתי ואת הרוסית שכחתי”. ההגזמה המכוונת שבמשפט זה נועדה, בעצם, לאפיין את מהותה של הגישה השנויה במחלוקת של הדור וחצי מבריה”מ בישראל כלפי הזהות הכפולה שרובם סיגלו לעצמם. על כל המאפיינים האלה ניתן לקרוא ביתר הרחבה בעבודת המאסטר שלי שנמצאת היום בספריית ארן של אוניברסיטת בן-גוריון [1].
בשונה ממכריי הרבים, נציגי דור וחצי, הייתי מהיום הראשון פתוחה מאוד לשפה העברית ולספרות ותרבות המקומיים. אז עדיין לא היו לי שום ידע ושום כלים במחקר ספרותי וסוציולוגי. פשוט קראתי. במשך שלושים השנים מאז שהגרתי לישראל טרפתי לא מעט ספרים מקוריים בעברית, לצד אלה שברוסית, ואותם החמישה שאמיין בהמשך היוו לי תחנות ממשיות בדרך לעיצוב זהותי החדשה כישראלית, כל אחד ואחד בתורו במועדו. היו, כמובן, גם ספרים רבים אחרים בעברית, אותם קראתי בשקיקה ובהנאה רבים, אולם הם לא תפסו לי את הנפש. לספרים אלה היה תפקיד אחר לגמרי בחיי, והוא – העשרה כללית. רק לרשימת המובחרים הזעומה אליהם אתייחס בהמשך המאמר ניתנה הסגולה לגעת בחלק מסוים שבי, שנגע בתורו בחלק עוד יותר קטן ממציאות בה חייתי אז. הרי בדרך כלל אנו מזדהים עם דברים, שכבר נמצאים בתוכנו, בין אם אנו מודעים להם, ובין אם לאו. כמו במגע עם בני אדם אחרים, קריאת ספרים מושתתת על חיבור אישי, אפילו חיבור קרמאטי, עם נפשו של קורא. המורכבות שבדבר מזכירה את הבובה הרוסית מטריושקה שמורכבת מבובות רבות שנכנסות אחת בתוך השנייה.
מכיוון שמטרת המאמר היא להראות את תהליך הישראליזציה שעברתי בזכות הקריאה, בחרתי שלא אתעמק בתקצירי העלילות של חמשת היצירות אליהן אתייחס, בתקווה ובאמונה שכולנו מכירים אותן, ואמזער ככל האפשר את הנגיעה בפרשנויות וניתוחים ספרותיים שלהן. זהו מאמר חווייתי ולא אקדמאי. גם בחרתי שלא אכניס לכאן ספרים מהקטגוריות הבאות: יצירות לועזיות שקראתי בתרגום לעברית, יצירות ישראליות שקראתי בתרגום לרוסית, ויצירות שנכתבו בישראל על ידי יוצאי ברה”מ. ליצירות מהקטגוריות האלה, גם אם היו מעניינות ומרשימות, לא היה שום חלק בהפיכתי לישראלית.
המעבר מספרות עלילתית היסטורית ברוסית לספרות עלילתית היסטורית בעברית / “הקנאים הצעירים” ליעקב חורגין
הרומן הקנאים הצעירים נכתב ב-1935. אני קראתי אותו ב-1992. בשונה מרוב היצירות שקראתי בהמלצתה של הספרנית עליזה, היצירה הזאת הייתה מציאה עצמית ומקרית. מה שמשך אותי בה היה הפרסום שעל הכריכה בשל מסתוריותו והרומנטיקה שבו. על גב הספר, שיצא בהוצאת יזרעאל ב-1966, כתוב:
“את הסיפור הזה סיפר נער יהודי מן הגליל בימי המרד הגדול במלכות רומי האכזרית. הדברים לא נכתבו מעולם בספר. מפה לפה נמסר הסיפור עד שגלו היהודים מארצם. ואולם הסיפור לא הלך לגולה. הוא נשאר בארץ. הוא ריחף על פני החרבות של מבצרי קדם, בחשכת נקרות ומערות, ונישא בהמיית המים ונחלים. פעם אחרת ישב המחבר על שפת ים כינרת, השמש נבלעה בין הרי נפתלי, מי הים אדמו כדם. על פני הכנרת ירדה דממת ערב עמוקה. גלים קטנים השתכשכו בין סלעי החוף. הכללים הקטנים סיפרו דבר מה. הם סרו למחבר את כל דברי הסיפור הזה… זהו סיפור מופלא על חבורת נערים שגילתה גבורה, אומץ, אהבה ונאמנות בימי ייאוש וקרבות. הקוראים לא ישכחו סיפור מרתק זה ויישאו אותו בליבם ימים רבים”.
ידוע, שסוגת הרומנטיקה בספרות עוסקת קודם כל בכוחות של טבע, המובלטים כל כך בפרסום זה, ובאדם, הגיבור, שנאבק בגבורה כוחות הגדולים ממנו. על גבי כריכת הספר ניתן לראות את דמותו של גיבור צעיר, לבוש בבגדים עתיקים, עם מבט נוקב והחלטי, אוחז בסכין, ניצב לבדו מול שורה ארוכה של חיילים זרים ומאיימים. אני טיפוס חזותי. לכן, תוכנו של הספר סקרן אותי רק מעצם ההתבוננות בכריכתו, והודות לאזכור התקופה בה הוא עוסק.
ואז התעבו הדברים. גולת הכותרת במקרה של הקנאים הצעירים היא המפגש עם המוכר. סוג הספרים שהיו באופנה בקרב הילדים בגילאים של בית ספר יסודי בברה”מ הם ספרי פעולה והרפתקאות היסטוריים: וולטר סקוט, פנימור קופר, ג’ק לונדון ואחרים. זאת מכיוון שהקומוניסטים, שכבשו את השלטון בתחילת המאה העשרים, ראו את עצמם כממשיכי תקופת ההשכלה עבור הפרולטריון הרוסי. יחד עם זאת, הם הפכו את ברה”מ למדינה טוטליטרית מאחורי המסך הברזל. על מנת לשמור על האיזון בין מה שהם הציגו לבין המציאות, הם נאלצו לאשר את הספרות, האמנות והמוזיקה של המאה ה-19, אך כמחיר לכך אסרו על חדירתם של רוחות המערב דרך הספרות, האמנות והמוזיקה של המאה ה-20. לכן, אנחנו, כילדים סובייטיים מחונכים, היינו תקועים במאה ה-19 מבחינת תכני הקריאה ותחומי העניין שלנו. “הקנאים הצעירים” הינו, למעשה, ספר פעולה היסטורי מאותה הסוגה בדיוק, אלא אם כן בשפה העברית ונופים ארצישראליים.
הסיכוי שקוראת צעירה, שהגיעה כדף חלק ממדינה אחרת, ושלמעשה גדלה על סוגת ההרפתקאות הרומנטיות, תהיה מודעת לאספקטים של התקופה בה הספר נכתב (1935), לאידיאולוגיה הרוויזיוניסטית שלו, לאישיותו של מחברו ולרמזים הברורים לבריטים של המנדט המגולמים בדמותו של הצבא הרומי הכובש, ולרמזים לארגוני אצ”ל ולח”י בדמותם של הקנאים הצעירים, הוא סיכוי אפסי. יתרה מכך. למעשה, הייתי חסרת מודעות וביקורת גם כלפי הספרות מהסוג שקראתי בברה”מ! העובדה, שכל המחברים הקלאסיים שמיניתי, שכל משפחה סובייטית שכיבדה את עצמה החזיקה בביתה אוספים שלמים של יצירותיהם, תיארו תרבות קולוניאליסטית אכזרית, לא עניינה אותי. בעצם, היא לא עניינה אף אחד. זאת הייתה פשוט הקריאה שבאופנה.
ולכן, כשקראתי את “הקנאים הצעירים”, השלכתי את המוכר הקודם על המוכר החדש. התחברתי לסיפורו של נער יהודי בשם גרא מתקופת המרד הגדול ברומאים, שמשפחתו נבגדה והוא עצמו נמכר לעבדות, ממנה נמלט והצטרף לחבורת הקנאים הצעירים, ולא לסמליות ולמשמעויות האקטואליות האחרות שבדמותו. ספגתי את רוח התקופה שתוארה ברומן ולא את זו, בה הספר נכתב. אישיותו של גרא השתוותה בעיני לאישיותם של כל הגיבורים הרומנטיים האחרים. אני יכולה להגיד בביטחון, שהמעבר מספרות עלילתית היסטורית ברוסית לספרות עלילתית היסטורית בעברית עבר אצלי בצורה חלקה וטבעית.
בסך הכול, “הקנאים הצעירים” הוא סיפור עלילה סוחף, קריא, מנוקד, עם דמויות מרתקות, שבו הטוב מנצח את הרע, שמלמד אותנו ערכים כמו אהבת המולדת, אחדות המשפחה, חברות קרבית, שכתוב לפי מיטב המסורת של הכתיבה האירופאית, ושמייצר אצל הקורא הזדהות עם הגיבור ואת החיבור האולטימטיבי עם אדמת ארץ ישראל. אמנם, התחברתי לישראל באופן כמעט מידי כשעליתי, אך דווקא לאחר שקראתי את “הקנאים הצעירים” התחלתי להרגיש אותה יותר ונהייתי צמאה לנופיה ועתיקותיה.
מה משותף בין ילד עזוב מהפריפריה לבין עולה חדשה מבריה”מ? / הסדרה “אל עצמי” לגלילה רון-פדר
פגשתי את הסדרה הזאת ב-1993, כשנה לאחר קריאת “הקנאים הצעירים”. שנת ההוצאה הראשונה של הספר הראשון בסדרה היא 1972. הפער בין התקופות בהן התפרסמו הרומן “הקנאים הצעירים” והסדרה “אל עצמי” ניכר אצלי קודם כל בהבנת הנקרא. מבחינת השפה, הסדרה “אל עצמי” הייתה קריאה הרבה יותר מ”הקנאים הצעירים”. שם העברית היא מליצית הרבה יותר, גדושה בנוסחים וביטויים האופייניים לתקופה בה הספר הנכתב (אמצע שנות השלושים). לעומתה, הסדרה “אל עצמי” נכתבה כבר בשנות השבעים, ושפתה – שפת רחוב, וזה לא במקרה. הרי גלילה רון-פדר, מחברת הסדרה, ניסתה ליצור בה, כמו בכל ספריה, את עולמם של ילדיי השוליים, תושבי פריפריה בעיקר. השפה המדוברת בה השתמשה בכתיבת ספריה הייתה, כנראה, אחד הכלים ליצירת עולם זה.
כמו במקרה עם יעקב חורגין, לא היה לי שום רקע ביצירותיה של גלילה רון-פדר. לא ידעתי אז שהיא ובעלה הוו משפחת אמנה לילדים עזובים. לא ידעתי שהזמר מיכה ביטון משדרות, סולן להקת “טאנטרא”, הינו, למעשה, הפרוטוטיפ של ציון כהן, גיבור הסדרה “אל עצמי”. לא הייתי מודעת לקשייהם של יוצאי ארצות המזרח במציאת מקומם בחברה הישראלית. נהפוך הוא. מכיוון שילדים שלמדתי איתם בכיתה היו בעיקר יוצאי עדות המזרח, הם נראו לי די מסודרים לעומתי. רק בהמשך, כשהתחלתי לחקור ולהכיר הבנתי, שההגירה המשכילה מברה”מ של שנות ה-90, שיצרה גטאות בשל אפליה שחוותה מהחברה הישראלית, מזרחית בעיקר, עשתה לבני עדות המזרח אפליה הפוכה. האפליה הזאת הגיעה לקיצה, כביכול, רק שהתחילו להופיע בישראל נישואי תערובת בין בני עדות המזרח ויוצאי ברה”מ.
אך תחילת ההיכרות שלי עם הסדרה “אל עצמי” הייתה ביצירה שאינה מהווה, כביכול, חלק ממנה, עם כי מוסיפה לה פרט עלילתי חשוב. זהו ספר “חבר ראשון” לגלילה רון-פדר, שמגולל את סיפורה של בתיה אברהמי, חברתו, אהובתו ולימים רעייתו של ציון כהן. מה כל כך צבט לי ב”חבר ראשון”? מן הסתם, הכותרת. הייתי אז על סף גיל ההתבגרות, גיל, בו הנושא המושך והמסקרן ביותר הוא המין. אמנם, את הרמזים למיניות תרתי משמע לא מצאתי ב”חבר ראשון”, אך גיליתי דרכו פתח שהוביל אותי לסיפור חיים ענקי אחר. סיפרתי על כך לעליזה, והיא הפנתה אותי אל הסדרה כולה.
אז מה משותף לי ולילד עזוב מפריפריה? על פניו, שום דבר! ציון כהן ואנוכי באנו משני עולמות שונים לגמרי, עם רקעים שונים לגמרי, ממשפחות שונות לגמרי, עם מטען תרבותי שונה לגמרי ועוד כדומה וכדומה. יחד עם זאת, ישנה מעין תקבולת בין ציון לביני. מאבקו של ציון, כמו גם מאבקי, היה כנגד התלישות ולמען הישרדות בחברה חדשה, מאבקים, שהיו כרוכים בלא מעט מרד אישי וכוחנות.
הנה הפירוט:
כמו שציון ברח מחיפה לעכו, מפני תחושת אי שייכות למשפחת האמנה שלו, משפחת שרוני, כך גם אני הייתי מבריזה די הרבה מהבית ספר היסודי שלי, מפני אותה תחושת אי שייכות. בדומה לציון, הייתי לא מקורקעת מבחינת המשכיות מחיה במקום אחד. כעבור פחות משלוש שנים מאז הגירתנו ארצה עברנו לירושלים. כך גם ציון עבר תחילה מבית שאן לחיפה, מחיפה לקיבוץ, מהקיבוץ חזר לבית שאן ומשם – הגיע למעון משפחתי בירושלים, שם השתכן לתקופה ארוכה יותר. בדומה לציון, הייתי חצויה מבחינת זהותי הפנימית. הדבר התבטא בכך, שחלק מסוים שבי עדיין נמשך לסביבה ולחברה שהשארתי מאחוריי בקייב, כאשר חלקי האחר כבר הפנים שישראל הוא המקום, בו אחייה את חיי. כך גם ציון המשיך להתגעגע לסביבתו וקבוצתו שהשאיר בבית שאן, אך ידע, שאין לו דרך חזרה. החברים של ציון עשו לו מסיבת פרידה והביאו לו כדור במתנה. גם החברים האוקראיניים שלי עשו לי מסיבת פרידה והביאו לי מתנות. לא שהייתי תלושה ממשפחתי, או שמשפחתי לא תפקדה חס וחלילה (דבר, שאכן קרה לחלק ניכר ממשפחות עולים), אך הוריי היו עסוקים אז בהישרדותם הכלכלית במקום החדש הרבה יותר משהיו עסוקים בי. האדם הכי קרוב אלי בבית והדמות לחיקוי הייתה סבתי ז”ל. גם מי שגידלה את ציון, זו, שהטיחה בו שילמד ויהיה רופא הייתה סבתא שלו. חשוב לציין פרט נוסף: עולים רבים מברה”מ התיישבו באזורי פריפריה בשל הדיור הזול. למשל, ידידתי הטובה, עולה חדשה כמוני, שלמדה איתי בכיתה בבי”ס גאולים, עברה עם משפחתה לדירת עמידר בקריית גת – ועלינו לחשוב לא על קריית גת של היום, עם האינטל המפואר, אלא על זו של פעם, עיר דלה ומדברית.
ציון כהן הוא הברווזון המכוער שהפך לברבור כנגד כל הסיכויים. כעבור שנים, אני מרגישה באותו המקום בדיוק.
דרך הסדרה “אל עצמי” פגשתי לראשונה את האנשים מן השורה. את עם ישראל. את הסביבה שאליה הגעתי, גם אם לא תמיד הבנתי את הסביבה הזאת. את הילדים כמוני, שחוו, אולי, קשיים רבים יותר משאני חוויתי. לא עוד גיבורים רומנטיים והיסטוריים, אלא גיבורים עכשוויים בני גילי, בשר ודם, שהולכים לבית ספר, מתקשים בהכנת שיעורי בית, מחפשים להם את קבוצת השווים, מתמודדים עם מעברים ומשברים. למעשה, הודות לסדרה “אל עצמי”, אני פגשתי את עצמי במראה. אני בטוחה, שאם גלילה רון-פדר הייתה מכירה אותי ואת סיפורי האישי בתקופה המדוברת, היא הייתה הופכת גם אותי לדמות באחד מספריה. והרי יש לה גם ספר על עולה חדש מברה”מ, שמושתת, כמו הסדרה על ציון כהן, על סיפור אמיתי: “אלכס כבר לא עולה חדש” (הוצ’ מודן, 1990). ברם, זה במאמר מוסגר.
הערות
[1] אילנה גורודיסקי. ספרות של מהגרים וגולה – קריאה ביצירת יוצאי ברה”מ לשעבר בישראל בשנות התשעים והאלפיים. A.M. תיזה.
[2] לפי טירן עזרא, מארגנת המיזם “הכל בספר”, במציאות דאפי (דפנה), מכרתו הקרובה של יהושוע, היא אימם של אדם ואסיה. נהרגה בפיגוע באוניברסיטה העברית ב-2002.
