תרגומו של זאב ברקן לפרק מהספר מט ג’נסן: אחרון אנשי ההרים

הסופר וויליאם ג’ונסטון כתב סדרת ספרים בשם סמוק ג’נסן: אחרון אנשי ההרים. גיבור הסידרה היה סמוק ג’נסן.

בהמשך יצאה סדרת המשך בשם מט ג’נסן: אחרון אנשי ההרים. גיבור הסדרה הוא הנער הצעיר מט ג’נסן שסמוק ג’נסן מהסדרה הקודמת מאמן אותו ומלמד אותו להיות אקדוחן. הפרק שלפניכם הוא פרק מספר חמש מתוך הספר הראשון של הסדרה, שיצא לאור בשנת 2007.

בפרק הזה סמוק ג’נסן נוקם את מות אביו ואחיו עוד לפני שהוא פוגש את מט ג’נסן.

אפשר להבין את הפרק מצוין גם בלי הקשר. אומנם אי־אפשר להבין במה עוסק כל הספר כמובן, אבל אפשר להבין את רוח הספר והכיוון שלו, ולדעתי הסיפור יכול אפילו לעמוד בתור סיפור קצר בפני עצמו. הפרק קלישאתי מאוד בתיאורי  אקדוחנים במערב הפרוע, אך לדעתי כתוב טוב מאוד.

זאב ברקן

626598

פרק 5 מהספר מט ג’נסן – אחרון אנשי ההרים

שמה של העיירה היה פרוספריטי, והיא ישבה על גדות נהר הקוצ’רה. פרוספרטי היתה עיירה של חוות ומשקים עם שלט בכניסה המכריז בגאווה:

בואו לראות אותנו גדלים

פרוגרס ופרוספריטי

בקולורדו

משראה המרשל המקומי את סמוק מרחוק, בא לפגוש בו בכניסה לעיירה.

“ברוך הבא לפרוספריטי,” אמר המרשל. “שמי קרוואל, מרשל קרוואל.” הוא הציג את התג בידו אף על פי שסמוק כבר הבחין בו.

“מרשל,” אמר סמוק תוך כדי שהוא נוגע בשולי כובעו.

“לא אמרת איך קוראים ‘ך,” אמר מרשל קרוואל.

“קוראים לי סמוק.”

“סמוק?” המרשל גיחך בזלזול יותר מאשר בהומור. “זהו? סמוק? סמוק מה?”

“העברתי קצת זמן בהרים,” אמר סמוק. “שם פרטי זה כל מה שצריך שם.”

“ובכן סמוק, אם אתה מתכוון לבוא לעיר רק לביקור ידידותי, אז אתה מוזמן,” אמר קראוול. “אבל אם ‘תה בא בשביל כל סיבה אחרת, ובכן, אצטרך לבקש ממך ל’משיך לרכוב.”

“אני מחפש מישהו בשם קייסי,” אמר סמוק. “טד קייסי.”

“למה ‘תה מחפש אותו?”

“זה עניין שלי.”

“אני אחראי על החוק פה,” אמר קראוול. “מה שאומר שזה גם העניין שלי.”

“אתה בטוח?”

“אתה יודע מה, אדוני, אנ’לא אוהב את הגישה ש’ך,” אמר קראוול. “למה שאני לא…?”

קראוול לא המשיך. הוא רצה לשלוף את נשקו אך עצר באמצע התנועה ובאמצע המשפט משראה את האקדח בידו של סמוק.

“מה לעזאזל?” קראוול השתנק. “אפילו לא ראיתי אותך שולף!”

“אני שואל אותך שוב, איפה קייסי?” אמר סמוק. הוא לא הרים את קולו, ואף לא ניסה להישמע מאיים. מה שבאופן אירוני גרם לשאלה שלו להישמע מפחידה עוד יותר.

קראוול היסס כמה שניות. “החווה שלו נמצאת בכיוון דרום מזרח מפה, במישורים. אתה תחצה אפיק נחל קטן לפני שתראה ת’בית. אבל אני חייב להזהיר אותך, עובדים בשבילו כמה אנשים, והם כולם יודעים היטב להשתמש בנשק. הם אולי לא מהירים כמוך, אבל ‘תה רק אחד.”

“יש ‘כם קברן בעיירה?” שאל סמוק.

“בטח שיש לנו. למה אתה שואל?”

“אני אדאג שתהיה לו תעסוקה בקרוב,” אמר סמוק.

* * *

במרחק של חמישה־עשר קילומטר מהעיירה נתקל סמוק בשני רוכבים בפרצופים כועסים.

“אתה נמצא בשטח פרטי,” אמר אחד מהם. “סובב ת’סוס ש’ך, ועוף מפה.”

“אתם לא מתנהגים כמו מכניסי אורחים,” אמר סמוק.

“גם אין לנו כוונה להיות כאלה. אנשים זרים אינם רצויים פה.”

“אני מחפש את טד קייסי.”

“‘תה חרש או משו? אמרתי’ך לעוף.”

“אני מחפש את טד קייסי,” חזר סמוק על דבריו.

“מה אתה רוצה מקייסי?”

“בסך הכול לחדש חברות מימי המלחמה,” אמר סמוק.

“מהמלחמה?” אמר אחד האנשים, צוחק. “ילד, עוד יש’ך חלב על השפתיים. ‘תה צעיר מדי בשביל אחד שהיה במלחמה.”

“אני מתנצל, לא הייתי מספיק ברור. בעצם אני מחפש אותו בשביל אבא שלי.”

“איך קראו לאבא’שך?”

“ג’נסן,” אמר סמוק. “אמט ג’נסן.”

“ג’נסן?”

“כן. אתה זוכר אותו, לא?” אמר סמוק. מילותיו היו רגועות וקרות.

“תהרוג אותו!” צעק אחד הרוכבים, ושניהם הושיטו ידיים אל הנשקים שלהם.

הם היו איטיים מדי. לסמוק היה את אקדחו בידו והוא ירה פעמיים. היריות היו סמוכות כל כך אחת לשנייה שלא הייתה שום הפרדה ביניהן.

שני הרוכבים נפלו מהאוכפים; אחד מת, השני גוסס. הגוסס התרומם על מרפק אחד. דם זרם מהפצע בחזהו, ורוד ומלא קצף. מה שאומר שהכדור פגע בריאותיו.

“חשבנו שסיימנו עם כל הסיפור הזה כשהרגנו את אבא’שך,” אמר. הוא ניסה לצחוק, ודם זרם משפתיו. “‘תה טוב, הרבה יותר טוב מאח’שך. קייסי ירה לו בגב התחתון. גם לו לקח הרבה זמן למות. נהניתי לצפות בו. הוא היה פחדן, צווח כמו חזיר ובכה כמו ילדה קטנה.”

סמוק לא הגיב.

“גם אבא’שך היה פחדן.”

סמוק נשאר שקט.

“מה יש’ך?” שאל הרוכב. “‘תה נותן לי לדבר על המשפח’שך ככה? ‘תה מוג לב.”

סמוק הפנה את סוסו, עקף את שני האנשים, והמשיך בכיוון שממנו הם באו.

“תירה בי!” צרח הרוכב. “חתיכת פחדן מחורבן, אל תשאיר אותי כאן למות ככה! תירה בי!”

סמוק המשיך לרכוב הלאה. שלושים שניות מאוחר יותר הוא שמע ירייה, הקול עומעם מכיוון שהיורה שם את הקנה בתוך פיו.

סמוק לא טרח להסתכל אחורנית.

* * *

סמוק עצר מאחורי סבך עצים קרוב לבית החווה ובחן אותו לרגע או שניים. הבית היה בנוי קורות עץ עם גג סקנדינבי מכוסה עשב. אם הוא יתחיל לבעור, הוא יישרף בקלות.

“קייסי!” קרא סמוק. “קייסי, צא החוצה!”

“מי זה?” נשמע קול צעקה מהבית.

“ג’נסן.”

“ג’נסן? חשבתי שהרגנו אותך.”

“את אבא שלי. ואת אח שלי,” אמר סמוק.

“מה אתה רוצה?”

“אני פה לסגור חשבון.”

יריית רובה נורתה מכיוון הבית. למרות שהיא החטיאה, היא הייתה קרובה מספיק בשביל שסמוק ישמע את הכדור מיילל. סמוק רכב לתוך נחל אכזב המקיף את הבית. הוא ירד מהסוס במרחק של חמישים מטר מאחורי הבית, שלף את הרובה שלו מהאוכף, ונשכב על הגדה של הוואדי. הוא ראה זרוע על אדן החלון. הוא ניפץ את הזרוע עם ירייה יחידה מההנרי החדש שלו. שנייה אחר כך הוא ראה דמות של מישהו מבעד אחד החלונות האחרים, ירה בה, ושמע צרחה של כאב.

“החבר’ה שבפנים,” קרא סמוק. “אתם באמת רוצים למות בשביל קייסי? כבר הרגתי שניים מכם בדרך לכאן.”

“אבא’שך רכב עם מוסבי?” צעק מישהו מבפנים.

“נכון.”

“לאח’שך קראו לוק?”

“כן.”

“טוב, ובכן, הוא נורה בגבו והזהב שהוא שמר עליו נגנב. קייסי עשה את זה, לא אני! אינ’ך סיבה להרוג אותי.”

סמוק ירה עוד כמה פעמים לתוך הבית.

“ג’נסן! השם שלי בארי! אני מנבדה. אין לי שום קשר עם שום מאבק, אף פעם לא הייתי במזרח. יש כאן עוד אחד כמוני. אנחנו מעבירים בקר בתשלום, אין לנו צד בקרב הזה.”

“אז צאו החוצה ותרכבו מפה,” קרא סמוק. “אנ’לא אירה בכם.”

דלת הבית נפתחה ושני אנשים יצאו החוצה עם ידיים מורמות.

“‘נחנו רק הולכים להביא ת’סוסים שלנו,” צעק אחד מהם.

“אין בעיה.”

שני הגברים נעו לכיוון האסם כשנשמעו שתי יריות. שניהם נורו בגבם על ידי מישהו מתוך הבית.

“בשביל מה עשית את זה, קייסי?” צעק סמוק. “הם לא היו חלק ממה שקורה כאן.”

“כשאני משלם לאנשים לעבוד בשבילי, אני מצפה מהם לנאמנות,” קרא קייסי בחזרה.

סמוק לא ענה. הוא היה שקט לכמה דקות, וניסה להחליט מה עליו לעשות.

“ג’נסן? ג’נסן, ‘תה עדיין שם?” קרא קייסי.

קייסי החל להישמע עצבני. “ג’נסן? אתה מוזמן לפה. צא לשטח הפתוח ככה שאוכל לראות אותך ונוכל לשוחח.”

סמוק עדיין לא ענה.

“ג’נסן, ‘תה שם?”

“אנ’חושב שהוא הלך,” נשמע קול נוסף.

“זה מה שהוא רוצה שנחשוב, טיפש,” נשמע קולו של קייסי בתגובה.

סמוק הלך לאורך הוואדי, מסביב, עד לביתן של מגורי העובדים. בערמה מאחורי מגורי העובדים הוא מצא כמה סמרטוטים, ובתוך מגורי העובדים צנצנת עם שמן תבערה. הוא דחף את הסמרטוטים לתוך הצנצנת עם שמן התבערה, הדליק אותם, ואז זרק את הצנצנת על בית החווה. הצנצנת התנפצה והאש פרצה כמעט מייד. כשהקורות בערו הן החלו למלא את הבית בעשן.

סמוק שמע שיעול מתוך הבית. אחר כך ראה אדם אחד יוצא החוצה בריצה. הוא קצר אותו עם הרובה. אדם שני החל לרוץ, וסמוק סחט את ההדק של הרובה רק כדי לשמוע את הפטיש פוגע בבית הבליעה הריק. הוא שלף את האקדח שלו, ירה באיש פעם אחת, וראה אותו נופל על ברכיו מכדור בבטן.

קייסי חיכה לרגע האחרון ואז כשל אל החצר, לא רואה טוב כי עיניו מלאות עשן. הוא ירה בצורה פראית לכל הכיוונים בזמן שהתנדנד כשיכור, ובסופו של דבר המשיך ללחוץ על ההדק שוב ושוב עם רובה ריק מכדורים.

סמוק התקרב אליו בשלווה, גם בזמן שקייסי ניסה לטעון מחדש, והימם אותו במכה על קודקודו.

* * *

בכניסה לעיירה הקטנה פרוספרטי זרק סמוק את קייסי הקשור על הארץ. כמה סקרנים הגיעו מהעיירה לצפות בסמוק לוקח חבל מהאוכף שעל הסוס של קייסי ומתחיל לקשור לולאה.

“מה נראה לך ש’תה הולך לעשות פה?” שאל מרשל קראוול.

“זה לא ברור?” ענה לו סמוק. “אני עומד לתלות את הבן זונה שהרג את אח שלי ואת אבא שלי.”

“אני נציג החוק באזור הזה. מה אם אורה לך להפסיק?” שאל קראוול.

“אז פשוט אהרוג אותך ואז אתלה אותו,” ענה סמוק.

“אבל ‘תה לא יכול לעשות את זה,” התעקש קראוול. “הוא עדיין לא נמצא אשם.”

“הוא כן. הוא כבר הודה בפניי,” אמר סמוק. “גם ראיתי כיצד הוא הרג שניים מאנשיו. ירה בהם בגב.”

“עדיין, הצורה ש’תה עושה את זה היא לא בסדר,” אמר קראוול.

“זה בסדר גמור על פי ספר החוקים שלי,” אמר סמוק. הוא הניח את הלולאה סביב צווארו של קייסי, אחר כך זרק את הקצה השני של החבל מעבר לאחד מענפי העץ. “תעלה על הסוס שלך,” ציווה.

“לך תזדיין,” אמר קייסי וירק עליו.

“איך שאתה רוצה,” אמר סמוק. הוא קשר את קצה החבל לקרן של האוכף, ועמד להכות את הסוס באחוריו.

“לא, חכה!” צעק קייסי. “לא ככה.” הידיים של קייסי היו קשורות מלפנים, אבל הוא אחז באוכף והניף את עצמו עליו.

“יש’ך משהו להגיד לפני שאני שולח אותך לגיהינום?” שאל סמוק.

“כן. כבר שלחתי לשם את אח’שך ואת אבא’שך, וכשאגיע לשם אנ’כסח לשניהם ת’צורה. עכשיו ‘תה יכול להרוג אותי באיזה צורה מחורבנת שתרצה, חתיכת בן זונה.”

סמוק נתן מכה לאחוריו של הסוס של קייסי. הסוס קפץ קדימה בקול צהלה מבוהל וקייסי, שמת תוך שנייה ממפרקת שבורה, התנדנד קדימה ואחורה. הקולות היחידים שנשמעו היו של החבל החורק וקרקור עורב מרחוק.

“אני אדווח למושל על מה שקרה כאן,” אמר קראוול.

“תעשה את מה שנראה לך שצריך לעשות,” אמר סמוק ובלי להסתכל אחורה הלך אל סוסו, התיישב על האוכף, ורכב משם.

“לא נורמלי,” אמר מישהו, כמעט בהערצה. “זה המעשה המטורף ביותר שראיתי אי פעם.”

קראו גם:

ספרי סדרת מט ג’נסן

הפוסט הקודםשני שירים מאת זינאידה גיפיוס בתרגום מירי ליטווק
הפוסט הבאחטיפתו של סנטה קלאוס – סיפור מאת פרנק באום בתרגום אבי גולדברג
יליד 1948. בוגר החוג לספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב לבן ולבת. תושב ירושלים. חוקר תרבות, משורר, ומצלם צילומים אמנותיים. עסק בעיקר בחקר סמל המגן דוד. הוציא לאור בנושא זה שני ספרים בעברית וספר באנגלית: מגן דוד שחור לבן, אלבום הטלאי הצהוב, ‪Star of David Album‬. יזם תערוכות אמנות רבות שבהן השתתפו מאות אמנים שביצירתם מופיע מגן דוד. חקר גם את השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל, ויזם כמה תערוכות אמנות שהציגו יצירות בהשפעת התנ"ך. פרסם בהוצאה עצמית ספר צילומים בשם "שם דבר" שבו מופיעים צילומים של שמות של דברים שעשויים מהדברים עצמם, כמו המילה בננה כשהיא עשויה מבננות. אלפי צילומים שלו מופיעים בויקימדיה, אתר התמונות של ויקיפדיה. החל לכתוב שירה כאשר היה נח"לאי בקיבוץ רביבים לפני חמישים שנה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − 12 =