Masters Of Fantasy - Lord Dunsany by Neil Austin

‘העיר בחלום: פנטזיות על עיר מלורד דנסני וסופרים אחרים’, הופיע במקור ב’חלומות באספמיה: כתב עת לספרות ספקולטיבית’ גיליון 19 נובמבר–דצמבר 2007 (העמוד האחרון מופיע כאן  בגרסה סרוקה בלבד לאור היעלמות העמוד בקובץ הוורד המקורי).

1.

“אמרתי: ‘אקום עתה ואראה את בבולקונד, עיר הפלאים. גילה כגיל האדמה; הכוכבים הם אחיותיה. פרעונים בימי קדם עת יצאו מארץ ערב במסעות כיבושים ראו אותה בראשונה, הר בודד במדבר, וחצבו את ההר למגדלים וטראסות. הם השמידו את אחת מגבעותיו של אלוהים, אבל הם יצרו את בבולקונד. היא גולפה ולא נבנתה. ארמונותיה הן מקשה אחת עם הטראסות, אין ביניהן לא חיבור או מרווח. שלה הוא היופי של עלומי העולם. היא רואה בעצמה את מרכז העולם, ונתונים בה ארבעה שערים הפונים אל עבר אומות הארץ. מחוץ לשערה המזרחי יושב אל ענק מאבן. פניו מסמיקים מאורות השחר. כאשר אור השמש בבוקר מחמם את שפתיו הן נפשקות קמעה, והוא מבטא את המילים ‘און אום’, והשפה אותה הוא דובר גוועה מזמן, וכל מאמיניו נאספו אל קבריהם, כך שאיש אינו יודע מה אומרות המלים אותן הוא הוגה עם שחר. יש האומרים כי הוא מברך לשלום את השמש כאל אחד המברך אל אחר בשפתם, ואחרים אומרים כי הוא מכריז על היום, ואחרים כי הוא משמיע אזהרה. ובכל שער יש פלא שלא יאומן עד שיראה.’

ואספתי שלושה חברים ואמרתי להם: ‘אנו הננו מה שראינו וידענו. הבה ניסע כעת ונחזה בבבולקונד, כך שנפשנו תורחב מיופייה ונשמותינו תתקדשנה.’

כך לקחנו אונייה ונסענו על פני הים המרומם, ולא זכרנו דברים שנעשו בערים שהכרנו, אלא הסרנו מעלינו את המחשבות אודותם וכמצעים מלוכלכים איפסנו אותן, וחלמנו על בבולקונד.”

‘נפילת בבולקונד’, לורד דנסני.

הערים בספרות הפנטזיה לא נוצרו כערים המאכלסות את המציאות, מגובבות בהדרגה ערימות־ערימות של בניינים מקריים ורחובות עקומים באנדרלמוסיה של תוכניות חלקיות ובוסריות שלא הבשילו לפני שאחז בהן רקב היומיום. במקום זאת, הן קורצו מאותו חומר בראשיתי שממנו פוסלו ההרים והגבעות של בלריאנד, נארניה והיפרבוריאה. ערי הפנטזיה, שצללי צריחיהן מיתמרים מבעד לערפל הסגול, כבירים מכל גורד שחקים, בנויות כמו הסיפורים עצמם, ממילים, ומהחלומות שצפים ועולים בחללים שבין המילים.

Image result for lord dunsany

אדווארד פלאנקט (1878–1957), שכתב בכינוי לורד דנסני, הוא מהגדולים והייחודיים שבבנאי המילה. הלשון שבפיו יונקת משפת כתבי הקודש בנוסח המלך ג’יימס, שואבת ממשוררי תנועת התחייה הקלטית בספרות האירית, ולוגמת מזרמי הדקדנס. יצירתו של דנסני כוללת סיפורים קצרים, רומנים ומחזות, והחלקים הפנטסטיים שביצירתו כוללים סיפורי רוחות, גוזמאות, בדיות, אלגוריות, מיתולוגיות של עולמות דמיוניים, פרודיות עצמיות וכן כמה מאבני הפינה של ספרות הפנטזיה. ההשפעה של דנסני על כותבי הז’אנר שבאו אחריו משתווה רק לקושי שבו נתקלו אלו שניסו לחקות את סגנונו הייחודי; בין היוצרים שחבים לו כבוד נמנים טולקין, לאבקראפט ובורחס. היהירות שבלתרגם אותו משתווה רק לפיתוי שבלצטט אותו.

Image result for the sword of welleran and other stories

במאמר הזה אני מדבר על סיפורי הפנטזיה הקצרים שבאוספים ‘חרבו של וולראן’ (The Sword of Welleran and Other Stories, 1908), ‘מעשיותיו של חולם’ (A Dreamer’s Tales, 1910), ‘ספר הפלא’ (The Book of Wonder, 1912) ו’ספר הפלא האחרון (The Last Book of Wonder, 1916).

רבים מהסיפורים קצרים מאוד, ולא מעטים מהם חסרי עלילה, נוטים למשל או אלגוריה, או מהווים לא יותר מבדיחה מייגעת. לאורך האוסף ניכר שינוי בגישתו של דנסני, מעולמות אקזוטיים המתוארים בפאתוס תנ”כי אל נופים קרובים יותר כמו לונדון המודרנית והומור מושחז שמכוון לא אחת כלפי סיפוריו המוקדמים שלו עצמו.

עיר הפלאות בבולקונד (מתוך הסיפור The Fall of Babbulkund) היא אחת מסדרה של ערים מופלאות שנחרבות או ננטשות בין לילה בסיפוריו של דנסני.

בדומה לערים תנ”כיות כמו סדום ונינווה, גם בבולקונד תימחה מעל פני האדמה בידי כוח עליון, לפני שהמספר יזכה לחזות בנפלאותיה. בצורה דומה, ננטשת העיר בתמורה (Bethmoora) בידי כל תושביה בסיפור באותו שם, לאחר ששליחים מסתוריים מביאים אליה בשורה שטיבה נותר עלום (תעלומות שלא יבואו על פתרונן בגבולות הסיפור הן אלמנט חוזר אצל דנסני, ולא רק בסיפורים שבהם הוא נהנה להתעלל בעזרתן בקורא.

האזינו לסיפור

בסיפור ‘טירופה של אנדלספרוץ’ (The Madness of Andelsprutz) המספר, המגיע לעיר אנדלספרוץ, מוצא כי אף שתושביה מנהלים את חייהם בשגרה רגילה ובנייניה עומדים כולם על תילם, הרי העיר עצמה איננה: בכל הרחובות והבניינים הוא אינו רואה נשמה, ומהחלונות ניבט “מבטו של אדם מטורף מת”. בין התושבים האדישים הוא מצליח למצוא אדם אחד שמבין את חרדתו ומספר לו שאכן, ליבה של העיר הכבושה נשבר מגעגועים והיא לקתה בשיגעון. נפשה יצאה מקרבה, עזבה את הבניינים והתושבים ונמלטה אל ההרים. אותו אדם מספר כיצד הלך בעקבות העיר ושמע אותה מקוננת על עצמה, בעוד שרוחותיהן של ערים מתות אחרות מנסות לנחמה.

האזינו לסיפור

דנסני לא רק משחק בווריאציות על המוטיב התנ”כי של העיר הנחרבת, אלא גם משנה את המשמעות שלו. הדגש אצלו עובר מהיראה שמעורר אירוע החורבן עצמו, אל אותה תחושת אובדן מוזרה שמעוררת בנו פנטזיה במיטבה, הגעגוע אל משהו שאבד מבלי שאי פעם היה בידך. בבולקונד, בתמורה ואנדלספרוץ, הן שלושתן מקומות שהמספר מכיר רק ממקור שני, ושאליהן הוא מתוודע באופן אישי רק לאחר חורבנן. העיר נותרת מיתית, מקובעת למעשה במעמד אגדתי גם בתוך העולם הפנטסטי שבו הסיפור מתרחש. המספר של דנסני מבקר בארצות דמיוניות מופלאות, אבל מספר לנו דווקא על המקום אליו לא הגיע, על הפלאות שלא זכה לראות, על העיר שמשתקפת בחורבות בהן טייל בדמיונו. בסיפור הקצרצר ‘בזכרת’ (In Zaccarath ), הוא מספר על חצר מלך מפוארת, שבה משעשעים נביאים וזמרים את יושבי החצר בנבואות ושירים על חורבנה הקרב של עירם “הנצחית”. הוא מסיים את סיפורו כך :

מעולם לא היה פאר גדול יותר או היכל מפורסם יותר. כאשר המלכות יצאו דרך הדלת מעוטרת הוילונות עם כל תכשיטיהן, היה הדבר כאילו הכוכבים יקומו ממקומותיהן ויצעדו יחדיו למערב עם זריחת השמש .

ורק לפני יומיים מצאתי אבן שללא ספק היתה חלק מזכרת, היא היתה באורך שלושה אינטשים ואינטש ברוחבה; ראיתי את הקצה שלה נגלה על־ידי החול. אני מאמין שרק שלוש חתיכות אחרות נמצאו כמותה.

האזינו לסיפור

Image result for Dreamer's Tales, 1910)

החורבן מהווה מסגרת לסיפורה של העיר, מנגנון ספרותי קלאסי שיוצר מצד אחד ריחוק, ובכך מעצים את טבעה הפנטסטי והאגדי של העיר הדמיונית שאבדה. מצד שני אותה מסגרת משמשת בכדי לחבר את עולם הסיפור אל עולמו של המספר (ובאופן מובלע, אל עולמו של הקורא). אלא שדנסני עוטף את המסגרת הזו בעוד מסגרות – סיפור ששמע מאדם אחר (כמו בחלק השני של הסיפור ‘טירופה של אנדלספרוץ’), מקום שביקר בו בחלום או בעיני רוחו – המספר של דנסני הוא מספר נוכח, ולא בהכרח אמין. נוכחותו פועלת לא אחת בכדי לערער דווקא את האמת של הסיפור במקום לחזק אותו, וכשהוא מצביע על עדויות לסיפורו, מתלווה לכך קריצה של בדאי.

לעיתים אותו מספר בגוף ראשון מופיע בחטף גם בסיפורים שלכאורה מנותקים מכל מסגרת ושהעולם שהם מציגים הוא עקבי ועומד לכאורה בפני עצמו: הסיפור ‘חרבו של וולראן’ (The Sword of Welleran, תורגם בידי ורד טוכטרמן בגיליון 11 של ‘חלומות באספמיה’), שבהן מתוארת מרימנה, עיר שמתקיימת כאנדרטה לעצמה ולגיבוריה, שתושביה מנמנמים בחיק הזיכרון ובביטחון השברירי שמקנה להם תהילת העבר של גיבוריהם. יושביה של מרימנה, שכה שקועים בחלומות על גיבוריהם המהוללים עד שאינם מבחינים באויביהם הנקבצים סביב, מתקיימים במפורש בדמיונו של המספר – “אני, החולם, היושב ישן מול האח“.

האזינו לסיפור

בניגוד גמור ליוצרים אחרים, השוקדים על סיפורי המסגרת שלהם בכדי לסוך באמינות את הגלגלים המובילים את הקורא אל תוך העולם הבדיוני, הרי שדנסני מתעתע בנו בגילוי לב, מציג בגלוי את המספר שלו כמי שחולם על ארצות דמיוניות בכדי להימלט מהאפרוריות של לונדון. כך בסיפור ‘בתמורה’, שנפתח עם תאור באורך עמוד שלם של השחר העולה על רחובות לונדון לפני שהוא עובר במשפט חד למקום אחר לגמרי: “ארבעה מליון אנשים ישנים, אולי חולמים. לאילו עולמות הלכו? את מי פגשו? אבל מחשבותי היו הרחק מכאן עם בתמורה העומדת בבדידותה, ששעריה מתנדנדים הלוך ושוב.”

הסיפור האחרון מעניין מפני שיש לו מעין סיפור המשך, שמשתמש במסגרת אחרת. ב’איש החשיש’, המספר מתאר איך בארוחת ערב אצל חבר הוא נתקל באדם שקושר איתו שיחה סביב הסיפור אותו כתב על בתמורה. אותו אדם חולק על השערותיו של המספר בדבר הסיבה לנטישת העיר, וכשהמספר שואל בעניין האם אי פעם ביקר שם, עונה לו האורח כי הוא מכיר את המקום היטב וביקר בו בעזרת חשיש שרכש מצועני. את חווית אכילת החשיש הוא מתאר כך: “זה מוציא אותך באופן מילולי מתוך עצמך. זה כמו כנפיים. אתה צולל מעל ארצות רחוקות ולתוך עולמות אחרים. פעם גיליתי את סוד היקום. שכחתי מה הוא היה, אבל אני יודע שהבורא אינו מתייחס ברצינות לבריאה, כי אני זוכר אותו יושב בחלל עם כל מלאכתו לפניו וצוחק.”

נדמה כי דנסני הוא זה שצוחק.

ניכר שהוא צוחק כאן:

“בוא,’ אמר הסולטן לאוכל־החשיש שלו בארצות המרוחקות ביותר שידעו את בגדד, ‘חלום לי כעת על לונדון.’

ואוכל־החשיש השתחווה עמוקות והושיב עצמו שלוב־רגליים על כרית סגולה רקומה בפרגי זהב, על הרצפה, לצד קערת שנהב בה נמצא החשיש, ולאחר שאכל בחופשיות מהחשיש מצמץ שבעה פעמים ואמר כך:

הו ידיד האלוהים, דע כי לונדון היא העיר הנחשקת אף מכל ערי תבל. בתיה עשויים הובנה וארז ואת גגותיהם מרצפים לוחות נחושת דקים שיד הזמן מוריקה. יש להם מרפסות זהב בהן אבני אחלמה היכן שהם יושבים וצופים בשקיעה. מוסיקאים באור הדימדומים פוסעים חרש בשבילים; ללא קול נופלים צעדיהם על חול הים הלבן בו זרועות הדרכים, ובחושך הם לפתע מנגנים בדולצימרים וכלי מיתר. אז נשמעים רחשים מהמרפסות המשבחים את כשרונם, אז מוטלים למטה אליהם צמידים כפרס ומחרוזות זהב ואף פנינים.

אך אכן יפה היא העיר; יש לצד הדרכים החוליות מדרכות המרוצפות כולן בהט, והפנסים לאורכן עשויים כדכוד, לכל אורך הלילה הם זוהרים בירוק, אבל מאחלמה עשויים פנסי המרפסות‘.”

מעשייה על לונדון, לורד דנסני

Image result for (The Last Book of Wonder, 1916

ההיפוך האירוני בסיפור ‘מעשייה על לונדון’ (A Tale of London) מתוך ‘ספר הפלא האחרון’ מעיד על השינוי ההדרגתי שחל בסיפורי הפנטזיה של דנסני, מעיסוק במקומות פנטסטיים ורחוקות אליהן הוא מנסה לברוח בדמיונו, חזרה אל העולם המוכר, ובפרט אל העיר הממשית שמאפרוריותה הוא מרבה לברוח, לונדון. בסיפורים שונים מנסה דנסני להפריח את שממת היומיום שאופפת את העיר: בסיפור – ‘הבדיחה’ (A Narrow Escape) רעש הרכבות התחתיות מפריע את שלוותו של מכשף במאורתו התת־קרקעית, והוא זומם להחריב את העיר.

בסיפור הסאטירי Miss Cubbidge and the Dragon of Romance דרקון זהוב־קשקשים עט מהשמיים וחוטף עלמה צעירה ממרפסת ביתה אל תוך סיפור. בסיפור The Beggers הוא רואה בחזיונו חבורת קבצנים ציורית הבאה ללמד סנגוריה על סוחריה לבושי השחורים של העיר הנדמית לו כל כך נטולת רומנטיקה. אומר הקבצן ללבוש השחורים: “תשוקות פראיות יש בליבך שעליהן להינתן ברסן שחור, ודמיונות נוראים שיש להסתירם כך. האם נשמתך חולמת על המלאכים, ועל חומות ארץ הפיות ששומר אתה עליה בצורה כה שלמה, פן תסנוור עיניים נדהמות?”

2.

ערים בפנטזיה אינן מקומות, הן סמלים. הדבר בולט כמובן ביצירותיהם של יוצרי פנטזיה מהזרם הנוצרי כמו ג”רר טולקין וק”ס לואיס, שהערים (המעטות) ביצירתם ניצבות באחד משני קטבי המאבק הנצחי בין הטוב לרע ומהוות השתקפויות של העיר השמיימית או לחלופין של שאול תחתיות. מינאס טירית היא לא מקום שאפשר לחיות בו, אלא מבצר, אנדרטה עצומה לכל מה שטולקין מחשיב כטוב בבני האדם של הארץ התיכונה, מחומותיה הלבנות ועד לעץ הלבן שבחצר ארמון מלך גונדור. קאר פראוול, הארמון שלחוף הים שהוא אולי העיר היחידה בנרניה, גם הוא איננו מקום לחיות בו אלא סמל לסוף הטוב. פנטזיה שעוסקת במאבק הנצחי איננה ידידותית לערים, עם כל הערפול המוסרי שמלווה אוכלוסיה גדולה ומורכבת: הנוף איננו מקום לחיות בו, אלא זירה למאבק, וככזה משתרע בין הקטבים המוסריים רק שדה קרב רחב ידיים וריק ברובו.

עיר הברקת ב’קוסם מארץ עוץ’ גם היא איננה מקום לחיות בו, אלא ייצוג של משאת נפש בקצה שביל הלבנים הצהובות, של ההבטחה הטמונה בליבו של החלום האמריקני, התגלמות פנטסטית של העיר הלבנה מהיריד העולמי של שיקאגו ב־1893, תערוכה שנתנה השראה גם למקבילה הגשמית של עיר הברקת, דיסנילנד.

הערים של דנסני כולן, להוציא כמובן את לונדון, אינן מקומות, הן געגועים. געגועים למקומות שלא התקיימו לעולם. ה”פ לאבקראפט, שכתב לא מעט סיפורי פסטיש שניסו לחקות את סגנונו החמקמק של דנסני, נוטה לתאר ערים אימתניות, מפלצתיות, חייזריות, שקווי המתאר שלהן נשמעים לגאומטריה אל־אוקלידית. ערים אלו הן מקומות רק במובן שחלום ביעותים הוא מקום. אף אחד לא חי שם. בסיפור ‘מסע החלום אחר קדת הבלתי ידועה’ (The Dream Quest of Unknown Kadath) כשהגיבור/מספר של לאבקראפט מיטלטל על פני ארצות החלום בגרסה מסויטת יותר של שיטוטיו הרומנטיים של דנסני, הוא מוצא שהעיר המופלאה שהיא מושא כיסופיו אינה אלא צל חיוור של עיר הבית הישנונית שלו בניו אינגלנד.

הפנטזיה מלאה גם ערים מתות וערים של מתים (חלקם לא מתים מספיק), ערים ישנות וחולמות. אימריר בספרו של מייקל מורקוק ‘חרב השאול’, העיר החולמת, בירת אימפרית מלניבונה המושחתת, שחרבה בעקבות בגידתו של אלריק, הנצר האחרון לשושלת הקיסרית, היא ציור דקדנטי מרהיב, מייצג ולא מקום, דיוק של קיסרות גוועת שכולה הדר לוציפריאני.

הערים שעליהן מספר מרקו פולו לקובלאי קאן ב’הערים הנסתרות מהעין’ של איטליו קאלווינו אינן מקומות, אלא משלים.

ערים אמיתיות, גם אם הן קיימות רק בדמיון, אינן עשויות מלים: הן עשויות מסיפורים. מליון סיפורים בעיר העירומה, הגדולה ורחבה מכדי להיות מוכלת בתחומי סיפור אחד. עיר אמיתית היא כולה קדרה רוחשת סיפורים, כפי שמתאר יפה ג’ון קלוט ב’אינציקלופדיה לפנטזיה’ (1997). נדרש זמן בכדי להתוודע לעיר, בכדי לראות את המארג שמקיף את גיבוריו של סיפור פנטזיה.

Image result for ‫פריץ לייבר‬‎

כך נדרשים כמה וכמה סיפורים עד שדמותה של לנקהמר, עירם של פאפהרד והעכברן האפור של פריץ לייבר, מבליחה מבעד לעשן ולערפל התמידיים שנחים עליה. לנקהמר היא עיר של גנבים וזונות, כתות רצחניות וגילדת פושעים ששולטת בלילה ביד רמה. לנקהמר היא עיר של סוחרים, לא כולם בני תמותה או ילידי הממד הנוכחי, וגם כוהניה נוהגים להתקוטט כתגרנים בשוק על מיקומו היחסי של מקדשם במעלה רחוב האלים.

כמובן שכאשר אנחנו מתוודעים לערי הפנטסיה, טבעי שבמבט מדוקדק נראה דמיון למשהו מוכר. דנסני כבר אילץ את עצמו להודות, כמעט בניגוד לרצונו, כי גם אם קשה לראות את הרומנטיקה ברחובות האפורים של לונדון, הרי שעדיין זהו מקום פנטסטי מאין כמוהו. את העיר הרחוקה והאקזוטית  שמעבר להרים, שנראית רק במבט חטוף, בחופן שברי חרס מוזרים, בחלום או קטע סיפור, אנחנו יכולים לצייר בכמה משיכות מכחול עדינות. אבל בכדי לתת למקום ממשות, אנחנו נדרשים לקורות תומכות, אבני פינה, יסודות. וכאלו אין בנמצא בממלכת הפיות, שמגדליה עומדים תלויים באוויר. לכן תחת חזותן הפנטסטית, מאחורי הביצורים האדירים, נראים רחובות מוכרים.

לפעמים עיר פנטסטית שלמה מעוגנת במרווחים שבין מרצפות עיר אמיתית, כמו בתת-ז’אנר הפנטסיה האורבנית. ב’לעולם-לא-עולם’ של ניל גיימן, עולם תת־קרקעי של ישויות פלאיות שכוחות מתקיים בסמטאות הריקות, בחצרות הנטושות, על גגות הבניינים ובפיתולי מערכת הביוב והרכבת התת־קרקעית של לונדון, ששמותיהן הסתומים של תחנותיה מקבלים בו משמעויות פנטסטיות ומצמררות.

ערי צללים אחיות ללונדון מופיעות גם ביצירותו של צ’יינה מיאוויל, בפנטזיה האורבנית King Rat וברומן לבני הנעורים Un-Lond-Uhn, אבל אולי היצירה העירונית השלמה ביותר של מיאוויל היא דווקא ניו קרובזון, שמזכירה אמנם את לונדון במאפיינים רבים ובאווירה הכללית ששורה בה, אך שמתקיימת בעולם עצמאי לחלוטין, ביבשת בס־לאג, ומככבת בשלושה מספריו של מיאוויל עד כה – New Predido Station, The Scarו The Iron Council – ניו קרובזון היא אולי העיר השאפתנית ביותר שנראתה עד כה בפנטזיה, ומיאוויל הוא סופר מאתגר שראוי להתייחסות.

ככל שטבעי להשוות בין דנסני לגיימן – דנסני צייר את המפה של קו הגבול החמקמק שבין “השדות המוכרים לנו” לארץ הפיות המתעתעת, בפרט ברומן המסקרן The King of Elfland’s Daughter  (שתורגם לעברית  בידי איתמר פארן,   אודיסיאה,   תשס”ה, 2005), ובסיפורים כמו ‘אבק כוכבים’ גיימן בבירור משחק בצעצועים שהלורד הוריש לנו – כך נראה זה מופרך משהו להשוות בין דנסני למיאוויל. הגישה של מיאוויל לפנטסיה מסתמכת על מסורת הפאלפ, מלאבקראפט ורוברט א’ האוורד, דרך קתרין ל’ מור, הנרי קטנר ולי ברכט, הוא בוחש באותו מרק עשיר של מפלצות מזוויעות, אקשן מסמר שיער ומדע בדיוני. אבל אפשר למצוא על נקל קווים מחברים ביניהם, בין אבי הפנטסיה הז’אנרית המודרנית (או אולי סבה האקסצנטרי) לאחד מצעירי בניה. שניהם מחפשים בפנטסיה משהו אחר מהנחמה האנטי מודרנית שכה הקסימה את טולקין ואת בן זמנו אריק ראקר אדיסון (The Worm Ouroboros), ושעומדת בלב הקסם האסקפיסטי של הפנטסיה המסחרית. שניהם מחפש בפנטסיה לא את המוכר, אלא את השונה, האחר, הקסום.

ניו קרובזון היא עיר־מדינה עצומה, המאוכלסת בצפיפות לא רק בבני אדם אלא גם בערב רב של גזעים תבוניים אקזוטיים, מאנשי־קקטוס דרך גזע של נשים שראשן הוא חיפושית גדולה. ניו קרובזון חולשת על אימפריה רחבת-ידיים בעזרת צבא מתקדם, טכנולוגיה משוכללת והרסנית, צי ימי, רשת רכבות, משטרה חשאית, מסחר ומדע. בניגוד חריף לנורמה שהתקבעה בז’אנר, העולם שבוחר מיאוויל לתאר איננו נחשל, פרימיטיבי ופסטרולי, אלא עירוני, מתועש ותאב ידע, והגיבורים שבהם הוא מאכלס את עולמו אינם נסיכים ולוחמים, אלא מדענים, אומנים ומהפכנים.

אבל ייחודו של מיאוויל אינו מתמצה בחריגות מהנוסחה, אלא מתבטא גם  …

(ההמשך בעמוד הסרוק )

נספח מאת אלי אשד:

רשימת היצירות של לורד דונסני בשפה העברית.

בעברית הופיעו מסיפוריו וספריו ומחזותיו הנ”ל של לורד דונסני:

1. לורד דונסני הגזרה הכתובה בזהב תרגם אשר ברש הדים תשרי תרפ”ג 1923 חוברת ד ע’ 318 תרגום של :The Golden Doom שפורסם בקובץ: Five Plays ב־1914.

תרגום שני: הגזרה הכתובה בזהב עתידות ירחון לנוער שנה ד’ סיון –תמוז תש”י 1950 מספר 45 בתרגום ב. פליכס, כנראה שם בדוי של ברש שהיה עורך כתב העת עתידותופרסם שם את התרגום מחדש.

2. ‘שערי נגה’ בתרגום ראובן גרוסמן מאזניים ג’ מספר י”ב (קיב) תרצ”א 1931 ע’ 36. תרגום שלThe Glittering Gate ב־1914 Five Plays מחזה על שני גנבים מתים שמוצאים את עצמם בשערי העולם הבא ומנסים לפרוץ אליו.

3. ‘בדיחתו של החלבה’ בתרגום ראובן גרוסמן מאזניים כרך ג’ לב גיליון קלב 132 תרצ”ב 1932. תרגום של The jest of Hahalaba שפורסם במקור ב: Seven Modern Comedies

Image result for lord dunsany The jest of Hahalaba

4. ’בלנדרום’ תירגם אברהם צ’פמן גיליונות כרך ראשון חוברת ד’ אדר תרצ”ד 1934.סיפור על חפצים מדברים ומרגישים לילה אחד בבית.

5. ‘אחינו במרחקים ‘עתידות ירחון לנוער תשי”ב מספר 4–5 בתרגום אסתר סופר 1952 סיפור מדע בדיוני על מסע למאדים. פורסם במקור בשם“Our Distant Cousins” בThe Travel Tales of Mr. Joseph Jorkens (1931

6. ‘חרבו של ולראן’ בתרגום ורד טוכטרמן חלומות באספמיה מספר 11 מאי–יוני 2004. תרגום של THE SWORD OF WELLERAN פורסם לראשונה בשנת 1908 בספר The Sword of Welleran and Other Stories

7. ‘בתו של מלך ארץ האלפים’ ,The King of Elfland’s Daughter (1924) מאנגלית: איתמר פארן. אודיסיאה, תשס”ה, 2005.

תקציר העלילה: הכפר הקטן של ארל התקיים בהיחבא מזה מאות שנים ושמר על דרכיו הנושנות, דרכי איכרים פשוטים. ובמרחק קצר מן העמק והכפר, מעבר לשדות, בהישג יד שמעולם לא מומש, ניצב גבולה של ממלכת האלפים, על כל קסמה וסודותיה ועל כל יצוריה המאיימים והמופלאים. כעת, מועצת הכפר מבקשת שינוי – ברצונם כי כפרם יהיה ידוע בעולם כולו, ולשם כך, הם מבקשים כי אדונם יביא להם קסם. ואדונה של ארל נעתר, ושולח את בנו למשימה

Image result for Five Plays by Lord Dunsany

ראו עוד מאמרים על לורד דאנסני בעברית:

אברהם צ’פמן ‘משורר אירלנדי –לורד דונסני’ צ’פמן, גיליונות כרך ראשון חוברת ד’ אדר תרצ”ד 1934

יונתן רביד ‘בת מלך ארץ האלפים’ בלי פאניקה

‘שכרה של אמונה’ אברהם רגלסון מספר על מחזה  קצר של לורד דונסני

אברהם רלגסון מפרש סיפור של לורד דונסני

קראו  גם:

כתבי לורד דאנסני בוויקיפדיה

כתבי לורד דונסני ברשת

עוד מכתבי לורד דונסוני ברשת

ראו גם:

לורד דונסני בוויקיפדיה

העולמות הפנטסטיים של הלורד דונסני

לורד דונסני כמקור השראה לסופרי פנטזיה ידועים

אדווארד פלאנקט (1878–1957), שכתב בכינוי לורד דנסני, הוא מהגדולים והייחודיים שבבנאי המילה. הלשון שבפיו יונקת משפת כתבי הקודש בנוסח המלך ג’יימס, שואבת ממשוררי תנועת התחייה הקלטית בספרות האירית, ולוגמת מזרמי הדקדנס. יצירתו של דנסני כוללת סיפורים קצרים, רומנים ומחזות, והחלקים הפנטסטיים שביצירתו כוללים סיפורי רוחות, גוזמאות, בדיות, אלגוריות, מיתולוגיות של עולמות דמיוניים, פרודיות עצמיות וכן כמה מאבני הפינה של ספרות הפנטזיה. ההשפעה של דנסני על כותבי הז’אנר שבאו אחריו משתווה רק לקושי שבו נתקלו אלו שניסו לחקות את סגנונו הייחודי; בין היוצרים שחבים לו כבוד נמנים טולקין, לאבקראפט ובורחס. היהירות שבלתרגם אותו משתווה רק לפיתוי שבלצטט אותו .

4 תגובות

  1. אגב התחלתי פעם תרגום לסיפור נחשב של דאנסני, על ‘סקאנות’, גיבור פנטסטי אנטי-גיבורי. הופיע באנתולוגיה מעניינת אחת. אם אשלים – אודיע…

    השפיע כמובן על טולקין באופן תיאור הערים, והקשר ה’מזרח תיכוני’ של שמותיהן (אצל טולקין יש לא מעט שמות מבבל ופרס וההיסטוריה שלהן). מצער שאין אנתולוגיה של סיפוריו הטובים.

  2. ולמרות שהאתר חזר לפעילות, עדיין העברית בתגובות ממורכזת שמאלה… ואין אפשרות לכותרת.

    טקסט חסר על כן – מדוע העמוד הסרוק? דותן לא צירף קובץ מקורי?

    • הייתה בעיה עם הטקסט שבידי דותן ,העמוד האחרון היה חסר . אבל העמוד הסרוק ממשיך את העמוד האחרון בשלמות .הדבר המעניין לגבי לורד דונסאני שלא היה ידוע עד שחשפתי זאת לאחרונה ,שתורגמו כמה וכמה סיפורים ומחזות שלו בכתבי עת ספרותיים עבריית בשנות העשרים והשלושים והארבעים והחמישים והמדובר בכתבי עת מובילים של התקופה : ב”הדים ” בעריכת אשר ברש” ב”מאזניים” של אגודת הסופרים ” ב” גליונות ” בעריכת יצחק למדן ובכתב העת “עתידות ” לבני נוער שוב בעריכת אשר ברש. . .כלומר הוא היה מוערך בחוגי הספרות העברית לא פחות נניח מקיפלינג וה.ג. וולס מרק טוין וג’ק לונדון ומופסן שגם הם תורגמו לא מעט ,אולי אפילו יותר. .ויש להבין שכתבי העת האלו פירסמו מעט מאוד יצירות מתורגמות באופן יחסי ורובן הקלאסיקות שאנחנו מצפים למצוא. רשימה מלאה של היצירות שלו שתורגמו ( בידי סופרים ידועים כמו אשר ברש) יש בסוף הרשימה למעלה.כמובן שלא היה שום סופר פנטסיה מוכר אחר מאותה התקופה שפורסם בכתבי העת האלו. לא לאבקראפט לא רוברט הווארד לא בלאקווד ,לא מ.ר. ג’ימס. לא אף אחד אחר.
      משום מה לורד דונסאני עורר את עניינם של כמה סופרים ומתרגמים עבריים כולל ידועים כמו אשר ברש.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − שש =