מאת אלי אשד לרגל יום השואה והגבורה לפניכם סקירה על הצנחנית חנה סנש, הדמות שאולי יותר מכל אחת אחרת מייצגת את אלמנט “הגבורה” עבור היהודים באותה תקופה קשה, כפי שהוצגה בסרט על חייה של הבמאי מנחם גולן, “מלחמתה של חנה” שליצירתו ב-1988 מלאו כעת 30 שנה צפו תחילה ב”מקדימון ” ל”מלחמתה של חנה סנש”( 1988) חנה סנש היא אחת הדמויות המפורסמות ביותר, וניתן להגיד המיתיות ביותר של התקופה שלפני קום המדינה, אם כי בפועל לא הצליחה לבצע הרבה. היא נשלחה כצנחנית לסייע לישוב היהודי בהונגריה שהיה בשליטה נאצית. משימתה נכשלה .היא נתפסה והוצאה להורג מידית בידי ההונגרים. אך לאחר מותה בוצעה מיתולוגיזציה של דמותה שמעט מאוד דמויות אחרות של התקופה זכו לה. נכתבו עליה ספרים, סיפורים, שירים מחזות ואף הופק על חייה סרט עלילתי. הסרט “מלחמתה של חנה סנש” (גולן, 1988). לאחרונה צפיתי מחדש בסרט על חייה בספריית סינמטק תל אביב. Image result for ‫חנה סנש‬‎ חנה סנש (1921-1944) הייתה משוררת וצנחנית ארץ ישראלית ממוצא יהודי-הונגרי. היא הייתה בתו של הסופר והעיתונאי היהודי המפורסם בלה סנש (1894-1927), שתיאר את חיי החברה בבודפשט ברומנים ובמחזות הומוריסטיים שהוצגו בהצלחה גדולה בתיאטראות העיר והפכו אותו לשם דבר בהונגריה. אחד מספריו, ספר הנוער “צ’יבי”, תורגם לעברית בידי אביגדור המאירי, סופר עברי שהיה ידידו של בלה. הוא נפטור בגיל צעיר ביותר, 33, ממחלה, והשאיר אחריו אישה – קתרינה, ושני ילדים יתומים – גיורא וחנה, שהייתה ידועה בשמה ההוגנרי “אניקו”. אניקו פנתה מגיל צעיר לציונות לאחר שהתמודדה עם אנטישמיות בבית ספרה – כתוצאה מכללים אנטישמיים חדשים, תוצר של עליית הפשיזם בהונגריה, נחסמה בפניה הדרך להיות מזכירת האגודה הספרותית בבית הספר. Image result for ‫חנה סנש ספר‬‎ ב-1939, לאחר שקיבלה הסכמה מסויגת מאוד מאמה, עלתה אניקו, שכינתה את עצמה מכאן ואילך “חנה”, לארץ ישראל. שם למדה בבית הספר החקלאי נהלל, מאחר שהאמינה שבארץ החדשה יש צורך בחקלאים ובעובדים יותר מאשר בסופרים.אחר כך הצטרפה לקיבוץ שדות ים. בעת שהותה בקיבוץ כתבה שירים רבים, מהם שהפכו מאז לקלאסיים כמו “אלי”, וגם סיפורים ומחזות מחיי הקיבוץ. Image result for ‫חנה סנש מנחם גולן‬‎ ב-1943 חנה סנש הצטרפה לצנחנים היהודים מבני הישוב, שנשלחו לאירופה, בין השאר “גם” כדי להושיט עזרה ליהודי אירופה (אם כי זאת אינה הגדרה מדוייקת של תפקידם שכלל בראש ובראשונה סיוע מודיעיני לבריטים באירופה) יחד עם אנשים כמו אנצו סירני, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, חביבה רייק ואחרים. במרס 1944 הוצנחה חנה בידי הבריטים ביוגוסלוויה ושהתה שם עם הפרטיזנים של טיטו.[1] ב-7 ביוני היא חצתה את גבול להונגריה, אך נתפסה ברכבת בידי משמר הגבול ההונגרי. היא נחקרה בעינויים קשים בבית כלא בבודפשט, שבהם נחשפה לבסוף זהותה כאישה הונגרית (ולא כקצינה בריטית כפי שהציגה את עצמה), והיא הופגשה עם אמה, תושבת בודפשט, שהשתמשו בה כדי ללחוץ עליה במטרה להעביר מידע נוסף. לאחר משפט שבו נשאה נאום דרמטי ביותר, שבו הסבירה את סיבותיה לרגל בארצה והאשימה את מנהיגי בהונגריה בכך שבגדו בעמם ובאידיאלים שלהם, היא נדונה למוות בעוון בגידה וריגול והוצאה להורג בחצר הכלא בבודפשט. לאחר מותה של חנה הפכה – יותר מכל שאר הצנחנים, כולל המבוגר והידוע שבכולם עד אז, אנצו סרני – לסמל ומופת של מסירות והקרבה. למה דווקא היא? העובדה שהייתה אישה רווקה, צעירה, נאה ויוצרת, סייעה ליוצרי המיתוסים בישוב להפוך אותה לדמות מופת הירואית. שיריה, מכתביה ויומניה הופצו בקובץ שהופץ במהדורות רבות, אם כי היה מצונזר ונדאג שישמרו ויוצגו שם רק רגשותיה הציוניים ולא רגשות אישיים “לא רלוונטיים לצרכי הישוב”. על חייה נכתבו הצגות בידי ידידה בקיבוץ אהרון מגד, בידי החבר של אביה אביגדור המאירי ובידי סופר הילדים עודד בצר שפגש אותה בקיבוץ וכתב על חייה  ספר שהפך לרב מכר, “הצנחנית שלא שבה”. על שמה נקרא גם קיבוץ יד חנה, השוכן ממערב לטול כרם. כל אלה העידו על העניין העצום שעורר סיפור חיי הקצרים וסופם הטראגי .

הוויכוחים

Image result for ‫חנה סנש ספר‬‎ לאורך השנים, ככל שהמיתוס סביב חנה סנש הלך והתחזק, העלה סיפור  חייה גם ויכוחים שונים, במיוחד בעשורים האחרונים, שבהם יש נטייה של “שבירת מיתוסים”. כך למשל, כל עצם הצורך במבצע הצבאי שבו נטלה חנה סנש הוטל בספק. האם  באמת היה צורך לסכן לשווא את חייהם של הצעירים והצעירות הארץ ישראליים  במבצע שבדיעבד התברר שהיה חסר סיכוי באירופה? שכן  היום אנו יודעים שהגרמנים וההונגרים הוזהרו על הצנחנים מראש הודות לסוכנים כפולים בתורכיה, שדיווחו להם עליו מראש. השליחות הייתה כישלון ממש מהרגע הראשון. ידועה בעניין זה תגובתו של של אגון רוט, מזכיר השומר הצעיר בסלובקיה, שפעל לצד הצנחנים אך סבר שבואם הוא צעד מיותר “תוספת פוטנציאלית לכבשנים של הנאצים”. “בעצם בשביל מה באתם?” שאל, “חשבתם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? מרגלים?? למה? אני יודע מה תגידו: אתם רוצים לעזור לייצג את הישוב הארץ ישראלי, תספרו לי על מצפון ועל סולידריות… שטויות! סיפורי סבתא! מי קרא לכם! מי צריך אתכם?”[2] נראה שתגובה זאת ייצגה את דעתם של מנהיגי יהדות הונגריה, ובראשם קסטנר, שככל הנראה אכן ראה בחנה סנש רק גורם מפריע במאמציו להציל כמה שיותר מיהודי הונגריה. שאלה אחרת היא האם אכן נשלחו הצעירים לסייע ליהודים באירופה הכבושה, או שמטרתם הייתה צבאית ואחרת לגמרי ולמעשה לא היה זה תפקידם כלל לסייע ליהודי שנשלחו ברכבות? בקרב העוסקים בסוגיה זאת ישנם חילוקי דעות אף לגבי השאלה מה היה מספרם של הצנחנים שצנחו במסגרת מבצע זה או הגיעו לאירופה בדרכים אחרות ושל אלה שיועדו לשליחות אך לא הספיקו לצאת. לדברי הצנחנים, שלושים ושניים גברים ונשים יצאו לאירופה מהשלושים ושבעה שיועדו לכך. לעומת זאת ההיסטוריונים קובעים כי מנקודת המבט של מוסדות הישוב יצאו למשימות או היו אמורים לצאת ארבעים ושניים גברים ונשים. גם שאלת מספרם של הצנחנים שהגיעו ליעדם שנויה במחלוקת, וגם בעניין זה יש לשאול מה היעד שהציבו להם הבריטים שהיה לסייע לסוכנים הבריטיים והיה היעד הראשי או היעד שהציבו להם מוסדות הישוב שהיה לסייע ליהודים בגולה. והיה אף יעד משני במפורש מבחינת הגדרת המשימה (ברור שמבחינת הבריטים היה זה נושא חסר חשיבות). [3] היום אנו יודעים שלצנחנים השליחים הוצגו שתי מטרות שלמעשה סתרו זו את זו: לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, המטרה המוצהרת, ואולי וכנראה היחידה של הבריטים, יוזמי המבצע, ולהגיש עזרה ליהודים, לנסות להצילם, להכשירם מבחינה ציונית לעלייה לארץ ישראל ולעורר בקרבם רגשות ציוניים. זאת הייתה המטרה של המוסדות היהודיים. אולם אין זה נראה כלל שהבריטים תמכו במטרות אלו, בוודאי לא בחיזוק הרגשות הציוניים אצל יהודי אירופה. כתוצאה מכך, עד היום יש ויכוחים לגבי מטרתו האמיתית של המבצע הכושל ותמיהות מדוע היו שירותי הביון הבריטיים מוכנים להכשיר צנחנים ארץ ישראליים בשנות המלחמה האחרונות ולהפקיד בידיהם משימות רגישות ביותר מאחורי קווי האויב, מבצע שהתברר שהיה מבצע התאבדות? ומדוע הסכימו קברניטי הישוב וראשי ההגנה לשתף פעולה במבצע שסיכוניו היו רבים מסיכוייו? התשובות על כך אינן ברורות באמת עד היום. נשמעו גם טענות אחרות. Image result for ‫קסטנר ספר האיש שמת פעמיים‬‎ בסרט טלוויזיה ב-1994 מאת מוטי לרנר על פרשת ד”ר ישראל קסטנר, המנהיג היהודי בהונגריה שאיתו ניסו סנש ואמה ליצור קשר ללא הצלחה. מזכירתו של קסטנר סירבה להפגיש אותו עם אמה של סנש בטענה קבועה שהוא עסוק. במחזה ראו הצופים שקסטנר טען שחנה נשברה בעינוייה בבית הכלא והסגירה להונגרים את כל המידע על משימתה, בעוד שעד אז נטען שהיא לא נשברה בחקירה ולא הסגירה שום דבר חיוני למשימתה.[4] טענה זאת עוררה זעם עצום בידי בני המשפחה של חנה סנש שתבעו לדין את יוצרי הסרט, ובית המשפט פסק שיש לחתוך קטע זה בגלל הפגיעה שיש בו ברגשות הצופים. [5] שמועות אחרות שלא אושרו מעולם אבל היו קיימות, טענו שחנה ועמיתיה הוסגרו בידי ההנהגה היהודית בידי אותו קסטנר שרצה לשמור על יחסים טובים עם הנאצים. איש לא התייחס מעולם ברצינות לטענות אלו אך הן נשארו בתודעה. והיו גם טענות אחרות: כל מיני רמזים שאולי חנה קיבלה יותר מדי קרדיט בזיכרון הציבורי לעומת עמיתיה שפעלו גם הם בגבורה ומתו בגבורה והם שכוחים בהשוואה אליה, מכיוון שסיפורה היה דרמטי יותר הודות לכישרונה הספרותי והודות לאפשרות ליצור ממנה מעין ז’אן דארק של הציונות. Image result for ‫חנה סנש ספר‬‎ עם כל הנושאים הבעייתיים האלו עסקו שתי היצירות הידועות ביותר על הדמות: ספרו לילדים של עודד בצר, “הצנחנית שלא שבה” (סדרת “נועזים”, 1968), ספר ששבה את לבם של בני נוער רבים בארץ, והסרט של מנחם גולן, “מלחמתה של שרה”. Image result for ‫רוח גדולה באה‬‎ אחד המקורות שעליו הסתמך הסרט הוא ספרו של יואל פלגי על הצנחנים, “רוח גדולה באה” (תש”ח), שתיאר את ימיה האחרונים של חנה סנש, ועם פרסומו הוצג כיצירה דוקומנטרית. המחבר הודה בעת משפט קסטנר לאחר האשמות שהטיל בו עורך הדין שמואל תמיר, כי בעצם סילף את העובדות בספרומכיוון שהיה בעצם “רומן היסטורי”. “כתבתי רומן, לא כתבתי היסטוריה”, אמר פלגי, והודה שפרסם בספרו גרסאות מסולפות לגבי אירועים שונים, כדי לא לפגוע באנשים שונים כמו קסטנר. [7]. אמינותו של פלגי, שעד אז נחשב לדמות מופת, התרסקה. “ציבור שלם ואני בכללו התייחסנו אל ספרך כתעודה כמעט קדושה, כדבר של אמת גמורה”, כתב עורך הספר, מנחם דורמן, אחוז תדהמה לפלגי ביולי 1954. אנשי ההוצאה דרשו מפלגי להכניס בספר שינויים בהתאם לעדותו בבית המשפט. פלגי סירב בתוקף. מהדורה נוספת של הספר יצאה ב-1977 והוכנסו בה שינויים קלים בלבד ואפילוג מאת המחבר. הספר היה שוב לרב מכר. אבל מה שהמחבר הודה בו כהמצאה בפני בית המשפט לא תוקן .[8] ספרו של פלגי שכעת אנו יודעים שהיה מומצא בחלקו ואולי ברובו יש לזכור היה מקור עיקרי לסרטו של מנחם גולן, “מלחמתה של חנה”. Image result for ‫חנה סנש מנחם גולן‬‎ סרט זה מייצג את הוויכוח על חנה סנש בדרך שבה הציג את האירועים שהביאו לנפילתה של חנה בשבי, ועורר מחלוקת. Image result for ‫מנחם גולן אלי אשד‬‎
הבמאי והמפיק מנחם גולן על רקע הכרזה של “מלחמתה של חנה”
מנחם גולן חלם ליצור את הסרט עוד משנת 1963 ועמל על כך במשך 25 שנה. הוא נתקל במכשולים קשים ביותר, ובראש ובראשונה מבני משפחתה של חנה סנש. בשנת 1964 הוא פנה לאמה של חנה סנש, קתרינה ולאחיה גיורא, שניהלו את הארכיון של חנה סנש, וביקש לרכוש את הזכויות על סיפור חייה. למשפחת סנש פנתה עוד ב-1959 חברה צרפתית בבקשה לעשות סרט על חייה של חנה. קתרינה נענתה בחיוב בתנאי שהחברה הצרפתית תעמוד בלוח הזמנים שהתחייבה לו, אך לבסוף תוכנית זאת לא יצאה לפועל. לא יצאה לפועל גם תוכניתו של מפיק אירופי ניצול שואה, ארתור בראונר, שחי בגרמניה, אשר ביקש להפיק סרט על חיי שרה שבה תככב אודרי הפבורן.[11] מנחם גולן השיג ממשפחת סנש אופציה בת כמה שנים ליצירת סרט על חיי סנש, ולדברי קתרין סנש היא העדיפה לתת את הסרט בידי גורם ישראלי ולא לזר מחו”ל. אך כעבור פחות משנה תבעה האם את ביטול החוזה גם משום שלא עמד בלוח הזמנים וגם משום שהוא מסר את כתיבת התסריט לסופר הישראלי אוריאל אופק, סופר ילדים ידוע, ולא “לתסריטאי בשיעור קומה בין לאומי” כפי שהובטח בחוזה. העניין הגיע לבוררות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם הוסיפו קתרינה וגיורא סנש על התנגדותם וציינו שהם מתנגדים משום שהתסריט הוכן על סמך מחזהו הבדיוני של הסופר אהרון מגד על חנה סנש (אהרון מגד הכיר את חנה סנש אישית מחברות משותפת באותו הקיבוץ, וראו על כך את מאמרה של פרופסור נורית גוברין “האם התקיים רומן אהבה חשאי בין חנה סנש והסופר אהרון מגד?) ולא על סמך ראיונות והקלטות שהיו אמורים להיערך עמם, כמי שהציגו את עצמם כמומחים ראשונים במעלה לחייה ולאישיותה של חנה סנש. השניים גם התנגדו להשתתפות שחקנים גרמנים בסרט ולמימונו בידי בעלי הון בגרמניה ובהם ארתור בראונר. בית המשפט קבע בדצמבר 1965 שאסור למנחם גולן להכין סרט על חיי חנה סנש ללא שיתוף המשפחה.[12] אך גולן החליט שבוא ימשיך ליצור סרט על חייה של חנה גם ללא הסכמת משפחת סנש. כתבה  ממוסף סוף השבוע של “מעריב ” “ימים ולילות”    מ-1965 על הסכסוך המשפטי בין משפחתה של חנה סנש והבמאי מנחם גולן. גולן התעקש ורכש את הזכויות על ספרו של יואל פלגי, צעיר יהודי הונגרי שהתאמן עם חנה סנש במחנה בריטי בישראל ב-1944 עם עוד שלושים צעירים יהודיים שהיו אמורים להיהפך ללוחמים יהודים באירופה כנגד הנאצים. אך הוא לא מצא מימון גם לגרסה זאת. הוא ניסה ליצור סרט שבו יככבו מאיה פארו או ליזה מינלי, כוכבות הוליוודיות ידועות, אך לא הצליח. [13] בינתיים  מפיק אחר, ניג’ל מרש, ניסה ליצור  סרט על חייה של סנש ב-1973  בשם “הקיץ ששתת דם”  בשיתוף פעולה עם אמה של סנש ועם אחיה, על פי הביוגרפיה של סנש מאת אנתוני מסטרס מ-1972   The summer that bled: The biography of Hannah Senesh אותו מפיק הזהיר שיש לו זכויות בלעדיות על הנושא ושיתוף פעולה מממשלת ישראל והזהיר כל מפיק סרטים אחר שלא להשתמש בכותרת או בחומרים הקשורים לנושא. ככל הנראה הכוונה באזהרה הייתה למנחם גולן, שאכן חשב על כך והקפיד לשמור על קשר הדוק ורצוף עם משפחת סנש במשך שנים רבות. הכוונה הייתה להכין סרט שיהיה מוכן להקרנה באביב 1973 בחגיגות חצי היובל למדינה. אך הסרט הזה לא יצא לבסוף לפועל, וכעבור כמה שנים התקשרה קתרין סנש למנחם גולן והודיעה לו שהזכויות שבות חזרה בידיה וכי הוא יכול לקנות אותן . ב-1984  חזרו לבסוף הזכויות לידיו של גולן.   לבסוף – גם בעקבות ההצלחה של סרט הביוגרפי הגדול של דיויד לין על המנהיג ההודי גנדי ובתזמון ל-40 שנות המדינה – הצליח למצוא מימון לסרט. בינתיים הוא שקל  פורמטים שונים לסיפור חייה של חנה, כולל מיני סדרה טלוויזיונית, אך לבסוף הסתפק בסרט קולנוע של 148 דקות בתקציב גדול יחסית של שבעה מיליון דולר – הרבה במושגי קולנוע אירופי.  חנה וידידים בקיבוץ.  תמונה מהסרט. הסרט צולם בהונגריה בקיבוץ שדות ים, קיבוצה של סנש, וגם במקומות אחרים כמו מקווה ישראל (כתחליף לנהלל שם למדה סנש בבית ספר חקלאי). במקור הסרט  שנקרא “חנה” היה אמור להיות מבוים בידי הבמאי היווני הידוע קוסטא גבראס, שנודע בסרטיו הפוליטיים על מורדים ומהפכנים, אך זה נאלץ לעזוב אותו, ואת מקומו תפס המפיק מנחם גולן. התסריט של גולן (כאמור בשיתוף פעולה עם תסריטאי  מיקצועי סטנלי מאן ששמו לא תמיד הופיע בקרדיטים של הסרט [14) התבסס על כמה ספרים שלא כולם הופיעו בקרדיטים הסופיים בסרט, שבו מצוין שהוא מבוסס על “יומניה של חנה סנש” ועל הספר “רוח גדולה באה” של יואל פלגי. הוא ביים אפוס ראוותני ולא חסך בתפאורה ובכספים לשחזור התקופתי. חנה סנש מוצגת בסרט כסמל חינוכי, ז’אן דארק במהדורה הישראלית, וחייה נקיים לחלוטין מאנוכיות קטנוניות ומטובות הנאה אישיות. גולן ציין בראיונות שקיים שהוא מקווה שבעקבות הסרט תיזכר סנש בתודעה העולמית לצד ז’אן דארק הצרפתיה, אלנור רוזוולט האמריקנית, אינדירה גנדי והיהודיה אנה פרנק. יש לציין שלסרט היו כנראה גרסאות שונות, שכן בביקורות של הסרט המבקרים מתארים תוכן שונה שבו הסרט נפתח בתיאור של תכנון המבצע בידי הבריטים, ורק בשלב מאוחר יותר מוצגים בפלאש באק חייה של חנה כילדה. לפי אחד המבקרים הסרט פותח בקבוצת מטוסים בטיסת לילה שטסים למקום לא ברור ואינם מתקשרים לשום דבר בעלילה. ולאחר מכן סצינת פתיחה שבה קצין בריטי מקבל הוראות בטלפון מצ’רציל, ראש ממשלת בריטניה, שמציע בעצמו רעיון מבריק לארגן יחידת לוחמי קומנדו בין לוחמי המחתרת בפלסטינה, שתצא לחלץ יהודים באירופה מטעם הבריטים. (“אבל הם שונאים אותנו”, אומר הקצין לצ’רצ’יל, וזה עונה: “הם שונאים אותנו, אבל שונאים את הנאצים יותר”). אך לא זה מה שהוצג בגרסה הסופית של הסרט, שבה צפיתי בספריית סינמטק תל אביב. סביר להניח שגולן הכניס שינויים בסרט לאחר הקרנות למבקרים.

חייה של חנה סנש לפני המשימה בסרט

בסרט ניתן פירוט מסוים על חייה של חנה לפני שהגיעה לארץ. החלק הראשון מתאר את ימי נערותה המאושרים של חנה בבודפשט [15] כבתו של סופר פופולארי בהונגריה החיה בבית עשיר, אך ברקע  עולים ענני האנטישמיות ותיאור עזיבתה לארץ ישראל. חנה מזדעזעת מהנאציזם שפשה בהונגריה. היא דוחה בראשית הסרט נער הונגרי שמאוהב בה, וזה ככל הנראה מחליט להתנקם בה. בקטע דרמטי בסרט היא נאלצת לוותר על תפקיד ראש הוועד הספרותי בבית ספרה בשל יהדותה, תפקיד שזכתה בו בבחירות חופשיות, אך אנשי קבוצה אנטישמית פשיסטית לבושי מדים, ובהם הנער הדחוי,  שבאו להשגיח על הבחירות, מודיעים שאניקו לא תוכל להיות בתפקיד לאור מוצאה היהודי, והם כופים את רצונם על הנהלת בית הספר. חנה מסיקה את המסקנות – היא מגיבה על חוקי הגזע האנטישמיים בעלייה לארץ ישראל ב-1938, למרות התנגדות אמה ולמרות הפצרותיו של נער הונגרי נוצרי המאוהב בה. בספינה לארץ ישראל היא יושבת וכותבת הגיגים ושירים במכונת כתיבה. היא מגיעה לארץ ישראל ולומדת כאן בפנימייה חקלאית, שם היא מעוררת את התפעלות הכול ביכולתה השירית ובהזדהותה העזה עם הציוניות. במהלך הסרט היא פוגשת ביואל פלגי, שמזמין אותה להצטרף למשימה סודית בשירות הבריטים באירופה הכבושה. חנה נפגשת על חוף היפ עם אחיה גיורא. . יש רמזים קלושים על רומן שיכול להתפתח אבל זה נבלם בסצנה של פגישה עם אחיה  גיורא שבא לבקר אותה בארץ ישראל, ובסך הכול אנחנו  לומדים רק מעט על חנה הצעירה ועל בני משפחתה, דבר שבעתיד עורר זעם מצד בני המשפחה שחשו נפגעים על צמצום חלקם בסרט.

חשיבות המשימה לפי הסרט

חנה סנש צונחת. סצינה מהסרט. כאמור, ישנם חילוקי דעות גדולים לגבי משמעות המשימה של חנה סנש וחבריה הצנחנים. כבר ציינתי שלצנחנים השליחים הוצגו שתי מטרות, שלמעשה סתרו זו את זו – לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית ולסייע ליהודים בהונגריה. יואל פלגי – שאין לדעת עד כמה אפשר לסמוך על תיאורו את חנה לאור עדותו בבית המשפט, כי ספרו היה חצי בדיוני – סיפר שחנה ידעה לשוחח גם עם גנרלים וגם עם אנשים פשוטים וכמי שעשתה יותר לתעמולה הבריטית מכל נאומיו של צ’רצ’יל.[18] הוא מתאר את חנה כמי שעוצרת את שותפיה מלהילחם באויב, בהזכירה להם שלא לשם כך באו. הם באו על מנת לחלץ את יהודי הונגריה. אך מה הייתה משמעות המשימה לפי הסרט של מנחם גולן?
חנה וצנחן עמית .סצינה מהסרט.                
על כך אנו למדים בקטע של פגישה שבה משתתפים חנה, קצינים בריטים ובכירים של הישוב, ובראשם דוד בן גוריון. שם נשאלת חנה בידי הנוכחים לגבי  איך היא מבינה את משימתה: חנה מסבירה שהמטרה העליונה של המשימה היא ליצור קשר, ואם יש בכך צורך – להציל סוכנים בריטיים בארצות שאליהן תגיע. לאחר מכן עליה לסייע לתנועות המחתרת באזורים אלו, ובעדיפות אחרונה בהחלט עליה לנסות לסייע, אבל רק אם זה יהיה אפשרי ולא יפגע בשאר המטרות החשובות ביותר ליהודים בארצות אלו. דוד בן גוריון שנמצא במקום מאשר זאת כסמכות העליונה של הישוב ומוסיף שהבריטים הבטיחו לו שהם ידאגו שבני משפחתה של סנש יועברו מהונגריה למקום מבטחים – הבטחה שכפי שאנו רואים בהמשך אינה מקויימת.
חנה וקצינים בריטיים. תמונה מהסרט
הסרט מתאר כאן  את הצטרפותה של חנה לקבוצת צנחנים ואת האימונים שהם עוברים בטרם יוצנחו באירופה, הכוללים זחילה מתחת לגדרות תיל לצלילי מוזיקה מאצ’ואית טיפוסית של דובי זלצר. חנה מראה לקצינים השוביניסטים שהיא יכולה לבצע את כל האימונים לא פחות טוב מהגברים חנה באימונים . תמונה מהסרט יש קטע שבו היא מראה לקצין בריטי שוביניסטי המאמן את הצנחנים היהודיים (אנתוני אנדרוז) את יכולותיה כצנחנית ומשאירה אותו המום.אלי גורנשטיין מגלם שם את הדמות של אבא ברדיצ’ב, צנחן אחר שגם הוא נהרג. ואכן בסרט יש במובלע הרהור בשאלה האם המשימה הייתה נחוצה באמת. לאחר היכרות ביוגרפית מזורזת עם חנה עובר הסרט אל שלב הלכידה של חנה ברכבת בידי המשטרה ההונגרית, המשפט וההוצאה להורג. אירועי השבי של חנה סנש לפי הסרט המקורות ההיסטוריים לגבי פרשת לכידתה וכליאתה של סנש בידי ההונגרים הם מועטים. אלו הם בעיקר מאמרה של אימה קתרינה סנש “אניקו בתי”[19] והעדויות של  עמיתיה ראובן דפני “אל הגבול האחרון” [20] ושל יואל פלגי “איך נפלה!”[21]. דפני הכיר את חנה במהלך השהות ביוגוסלוויה עם הפרטיזנים היוגוסלווים והוא משמש כמקור מידע לגבי תקופה זאת. אך לא היה לו כל קשר עמה כאשר עברה את הגבול להונגריה ואינו יכול לספק כל מידע על נסיבות לכידתה ושביה. עינוייה של חנה סנש ,תמונה מהסרט. פלגי וקתרינה סנש הם אלה  שמספקים מידע מפורט בנושא. פלגי מספר כי שהה עמה בכלא והצליח לתקשר עמה במידת מה. הוא הבין שעברה עינויים קשים ושמע מפי אנשים כיצד כפתוה, ושעות רצופות הצליפו בכפות ידיה ורגליה, אילצוה לשבת ישיבה כפותה שעות רצופות ללא נוע, והכוה בכל גופה עד שכולה השחירה. הם שאלו אותה רק שאלה אחת: מהו כתב הצופן של הרדיו שלה, שכן רצו להשתמש בו להעביר הודעות כוזבות. [22] הוא מספר שהיא לא נשברה, ובכך הצילה את אמה, שכן אם הייתה נשברת ומסגירה את סודה היו מוציאים אותה להורג ואת האם היו שולחים למחנה השמדה. פלגי  מתאר בקצרה את המשפט שעליו שמע ומתאר את הנאום שאותו השמיעה חנה, אם כי לא במילה במילה, שכן לא היה שם כדי לשמוע אותו. הוא ציין שהיא הייתה שם לבד מול השופטים…[23] כך שבעצם אין לדעת מאיפה לקח את פרטי הנאום שאותו לא שמע. יש להניח שהוא רק דמיין מה אמרה לשופטים.
חנה בכלא.תמונה מהסרט. 
פלגי ממשיך ומתאר את הוצאתה להורג של חנה, כשהיא עומדת באומץ לב ומסרבת ללתת שיקשרו את עיניה בעת ההוצאה להורג . יש להניחו שגם תיאור זה הוא בדיוני, שהרי רק חנה וכיתת היורים נכחו בו ואין לדעת מאיפה קיבל פלגי את הפרטים לגבי מה בדיוק שהתרחש שם. התיאור הנוסף של ימי מאסרה של חנה הוא של קתרינה סנש, שמתארת את מפגשיה עם חנה ועם חוקריה בכלא. התיאור שלה נראה לי יותר אמין מזה של פלגי. היא לא מנסה לתאר אירועים שבהם לא נכחה ולא יכלו להיות לה עדים מהם כפי שעושה פלגי. היא אינה מנסה לתאר את הנאום במשפט של חנה שבו לא נכחה וגם לא  את התנהגותה  של חנה בעת ההוצאה להורג שלה. אך נראה לי שלתיאור שלה, להוציא את תיאור מפגשיה עם חנה בנוכחות החוקר, יש פחות עקבות בסרט של מנחם גולן לעומת התיאור של יואל פלגי, אולי משום שאחרי הכול הוא פחות דרמטי-הרואי  ויותר סנטימנטלי. סרטו של מנחם גולן מראה  שחנה נלכדה מיד עם כניסתה להונגריה.
חנה כפרטיזנית ביערות יוגוסלוויה. תמונות  מהסרט
החלק הרביעי והעיקרי בסרט מתאר את תפיסתה של חנה בידי הנאצים ומאסרה, כאשר היא מועברת לתא כלא איום. שם היא עוברת שבועות וחודשים של תשאול ועינויים בידיו של החוקר ההונגרי הסדיסטי רוז’ה גבור (דונלד פלזנס). היא נחשבת חשובה כל כך, שמנגנון הביטחון שולח גם את הדוקטור ג’וליאן בסימון  האופורטיניסטי (דיויד ורנר) הבכיר והמתוחכם יותר לחקור אותה גם כן – יהודה אפרוני, שמגלם בקטעים אלו סוהר הונגרי צולע בעל ניצוצות אנושיים.
חנה סנש עם שוביה. תמונה מהסרט.
במהלך העינויים שהיא עוברת היא נשברת. היא מסרבת לגלות את הקודים שקיבלה, אך היא מגלה את שמה האמיתי ומגלה את זהותה ההונגרית וכתוצאה את זהות אמה קתרינה סנש,  שנעצרת גם היא אישית בידי רוז’ה ונכלאת גם היא, כשמשתמשים בה כאמצעי סחיטה כנגד בתה שתחשוף את סודותיה. אך חנה מסרבת, למרות כל העינויים הנוראיים, לחשוף את זהות חבריה ומטרותיהם. חנבה סנש בחקירה. תמונה מהסרט. היא מבקשת סליחה מאמה וממשיכה להיאבק. בזמן שבודפשט עומדת ליפול בידי הסובייטים, אך אנשיו של סימון עוצרים זאת ומעבירים את חנה למשפט בבית משפט הונגרי כבוגדת קתרין משוחררת, ובינתיים מתקיים משפטה של חנה. היא נמצאת אשמה, אך מותר לה להשמיע את דבריה האחרונים לפני בית המשפט. היא משמיעה נאום ציוני נרגש שהוא אחד משיאי הדרמה של הסרט    שמעורר את מצפונם של השופטים (מנחם גולן עצמו מופיע בתור השופט הראשי). אבל זה לא עוזר לה – היא נידונה למוות בפני כיתת יורים. הוצאתה להורג מתוארת בפירוט .חנה בשיער מסורק ובתלבושת מסודרת מובלת במסדרונות הכלא הארוכים. היא מסרבת לכסות את עיניה ומביטה למרומים. הכדורים פוגעים בה והיא מתמוטטת בסלו מואושן וצונחת לשלג. מעגל של אור מופיע אז ממקור לא ברור ונח עליה, כנראה להדגיש את קדושת הרגע. וכל זה מתרחש שעות לפני שהרוסים נכנסים לבודפשט ומשחררים אותה.

סיכום הסרט

מרושקה דטמרס מציגה דמות תוססת וחביבה כובשת בחיצוניות המושכת (היא ככל הנראה בחורה יפה יותר משהייתה חנה סנש במציאות), אך חסרת עומק. אין בה באמת כוח פנימי מגנטי, היא חסרת לבטים, סערות, משגים או חרטות. זוהי דמות שטוחה וסטאטית, מעין בתולה קדושה וסמל חינוכי מופת אנושי  גרסה יהודית של ז’אן דארק, ולא אישה בשר ודם בעלת חולשות אנושיות וודאי לא מיניות, שכן היא מוצגת כאדישה לגמרי לגברים ולכל דבר שאינו החזון הציוני… ואכן בסרט יש במובלע הרהור בשאלה אם המשימה הייתה נחוצה באמת. עובדה היא שהסרט עובר כמעט מיד משלב ההכנה אל שלב הלכידה, המשפט וההוצאה להורג. שלב הפעולה, המבצע עצמו, הוא כמעט בגדר חסר. יש להניח שאין כאן מקריות – מנחם גולן הבין שהפעולה הייתה מיותרת. האישה שחלמה להציל יהודים במולדתה לא הצילה איש וסיבכה את עצמה ובני משפחתה. הגבורה שאותה מגלה סנש היא לא במבצע הכושל אלא בבית הסוהר, ביחסיה עם חוקריה, בעמידתה בעינויים, בנאום ההירואי שהיא משמיעה לפני השופטים שמזעזע אותם כל כך ושכתוצאה ממנו הם מחליטים להוציאה להורג. הסרט זכה בביקורות מעורבות ולא זכה בהצלחה קופתית גדולה. הוא נראה כשילוב של עובדות היסטוריות שנויות במחלוקת, של מיתולוגיה ציונית בכסות של קיטש הוליוודי. [24] הוא עורר ויכוחים עם חוגי משפחתה של סנש ועם חוגי הצנחנים חבריה, שזעמו על עיוות הדברים לטענתם ועל הספק שהוטל בסרט בנחיצות פעולתם.[25] פיליס פלגי, אשתו של יואל פלגי, התלוננה: “זה שהסרט מציג אותנו כקורבנות של רעיון פוליטי זה מפני שמישהו ששטף למנחם גולן את המוח. אמרתי לו: ‘בעלי לא היה קורבן’. הוא אמר לי שאני לא חושבת בהיגיון”. [26] הסרט זכה גם בביקורת קשות: “שעתיים וארבעים נצחיות של קיטש נוצץ, משעמם, חסר ערך. מנחם גולן שוב לא הצליח להתגבר על טעמו הקלוקל והבוטה, על חוסר רגישותו, על אפרוריותו ובינוניותו המשוועים, והעניק לנו עוד אפוס ממוסמס של גבורה סינטטית”[29]. קלטת הוידדאו של “מלחמתה של חנה”. בסיום הסרט היה גולן מסוכסך עם בני משפחת סנש שתבעו אותו בתביעה תקדימית על הזכויות על שיריה וכתביה של סנש ששימשו כבסיס לסרט שאין לו זכויות עליהן לגבי שוק הווידאו שהחל להתפתח. והם דרשו אלפי דולר מגולן בגלל נזקים שהסרט גרם לדמותה של חנה סנש לטענתם. הסרט הותקף באופן מיוחד בידי אחיה של חנה (גיורא סנש) על דרך הצגתה. “שהיא לא הייתה כזאת במציאות”, התלונן על הסרט, והוסיף שלא עסק מספיק בדמותה האמיתית של חנה ובני משפחתה. הוא הגדיר את הסרט כ”מזויף, עלוב והחמצה”.  גיורא סנש התלונן שכל הספרים, המחזות והסרטים שנעשו על דמותה של אחותו שמו דגש על הגיבורה ועל המיתוס של חייה כצנחנית שעונתה באכזריות והוצאה להורג, אבל נשכחה האישה הצעירה שעלתה בגפה לארץ בגיל 17 לאחר שנפטר אביה.הוא טען שהצליח במשך 23 שנים למנוע מגולן לעשות את הסרט (בניגוד לטענות גולן שטען שעשה זאת כרצון אמו שרצתה לראות סרט על בתה לפני מותה). הוא קבע שמנחם גולן לא היה האיש שהתאים לעשות את הסרט והסרט יצא מסולף ומזויף. [28] לי יש ספקות לגבי דבריו ואני תמה עד כמה גיורא סנש , עם כל הקרבה המשפחתית, הבין את הדמות של אחותו, שאותה פגש לזמן  קצר ביותר בעת שהייתה בארץ ישראל. לדעתי לא ממש. אציין שאין זה ברור לי מדוע חשבו האם והאח שתרומתם היא כה חשובה וחיונית לסרט שהרי הם לא הכירו את חנה בשנות משימתה ופגשו אותה לזמן קצר ביותר במהלך שנים אלו. בדיעבד נראה שמנחם גולן האובייקטיבי צדק כשהתייחס בזלזול לדרישותיהם אלו. תמונה מהסרט.חנה סנש מעונה. צילמה כריסטין אלסופ מאתרה נשאלת השאלה האם אישה שאינה “קדושה ציונית” כפי שכנראה רצו בני המשפחה שתתואר, יכולה הייתה לשמש בסיס לסרט דרמטי מהסוג שיצר גולן? על כך התשובה היא שלילית. לי נראה שגולן ידע מה שהוא עושה כשהציג את סנש כסוג של ז’אן דארק, שכן רק דמות כזאת התאימה לסוג הסרט שיצר של אפוס גבורה לא בשדה הקרב אלא כנגד מענים בבית הכלא ומול השופטים בבית המשפט. גולן בסרטו מציג בבירור וללא התחמקות את המטרה הכפולה של המבצע כאשר היא מוצגת לפני חנה במפגש עם קצינים בריטיים ועם נציגי הישוב, ובו מובהר לה שהמטרה העיקרית היא מטרת הריגול ולא מטרת הצלת היהודים. אבל מובהר לה גם שהיהודים מניחים שהבריטים ימלטו את בני משפחתה. וזה דבר שאין לו שום יסוד במציאות ההיסטורית. הבריטים לא הבטיחו שום דבר כזה וספק אם יכלו להבטיח זאת. זוהי המצאה של יוצרי הסרט. מהבחינה הזאת הסרט של גולן נאמן למציאות. קלטת וידאו גרמנית של הסרט “מלחמתה של חנה”. צפו גם מלחמתה של חנה בויקיפדיה קראו גם : איך ליצור ולהרוס גיבורה לאומית :על חנה סנש הצנחנית שלא שבה :חנה סנש במציאות ובספרו של עדד בצר  אהרון מגד חנה סנש והמעבר מהמרכז לשוליים משפטה ומותה של חנה סנש סיפור בכמה גירסאות מאת מנחם תלמי ויואל פלגי דמותה של חנה סנש על בימת התיאטרון      חנה סנש לפני ההוצאה להורג. תמונה מהסרט.  ביבליוגרפיה אינגנבר,נ. “מחץ החנה”, ידיעות  אחרונות –תל אביב”, 29.4.1988 באומל,  יהודית תידור גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, קרית שדה-בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, תשס”ד 2004. ספר שמפרט על הגלגולים שאותם חוו חנה סנש ועמיתיה הצנחנים בזיכרון הלאומי לאורך השנים.
‫ בצר, ע. ( 1969), הצנחנית שלא שבה: סיפור שליחותה של חנה סנש. צייר: אמציה כץ, סדרת “נועזים”,  תל אביב: י’ שרברק. ברסלבסקי, מ. ( 1946) חנה סנש: חייה שליחותה ומותה, הקיבוץ המאוחד, מהדורה ראשונה, 1946  תשל”ג 1972. ספר המביא את הגירסה “הרשמית ” על חייה ומותה של חנה סנש. דנון,ר.החברים של חנה סנש “ידיעות אחרונות”, 8.5.1988 ‫ ויץ, י. (1995) “האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד”ר ישראל קסטנר”, “כתר”. קדוש, ר. “מה חשבה חנה סנש ברגעים שלפני מותה”, “מעריב” מגזין 30.7.200 קיזל  א. “אחיה של חנה סנש זועם, גולן הפך אותה לרמבו”, ידיעות אחרונות 5.4.1988

[1] מבוסס על ההקדמה של  מ. ברסלבסקי, חנה סנש :   חייה שליחותה ומותה, “הקיבוץ המאוחד”, מהדורה ראשונה, 1946, תשל”ג 1972. ספר המביא את הגרסה “הרשמית” על חייה ומותה של חנה סנש. [2] תידור –באומל עמ’ 37 [3] באומל, עמ’ 14 [4] אציין בהערת שוליים שבעצם אין זה ברור מהמקורות אם חנה סנש נשברה או לא,אבל סביר להניח שכן לאור העינויים הקשים שעברה, דבר שנרמז בבירור גם בספר כמו “הצנחנית שלא שבה”. [5] יחיעם ויץ, “האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד”ר ישראל קסטנר”, עמ’ 352 [6] באומל, עמ’ 264 [7] באומל, עמ’ 153 [8] שם, עמ’ 261 [9] בצר, “הצנחנית שלא שבה”, עמ’ 175 [10] באומל, עמ’ 264 [11] באומל, יהודית תידור, “גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי”, עמ’ 269. [12] [13] באומל, עמ’ 270-271 [14] שמו של מאן אינו מופיע בקרדיטים של עותק הסרט שבו צפיתי בספריית סינמטק תל אביב, שם מופיע שמו של גולן בלבד כתסריטאי. [16] חנה סנש: “יומנים, שירים עדויות”, עמ’ 251-257 . [17] שם, עמ’ 255 [18] שם, עמ’ 261 [19] מופיע בקובץ, “חנה סנש – יומנים, שירים, עדויות” בעריכת משה ברקסלבסקי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 275 -314. [20] שם, עמ’ 251-257 [21] שם, עמ’ 258-274 [22] שם, עמ’ 266 [23] שם, עמ’ 268 [24] באומל, עמ’ 300 [25] ריקי דנון, “החברים של חנה סנש”. “ידיעות אחרונות”, 8.5.1988 [26] שם. [27] אריה קיזל, אחיה של חנה סנש זועם, “גולן הפך אותה לרמבו”. “ידיעות אחרונות”, 5.4.1988 [29] נחמן אינגנבר “מחץ החנה”, “ידיעות  אחרונות –תל אביב”, 29.4.1988 [30] רותי קדוש, “מה חשבה חנה סנש ברגעים שלפני מותה”, “מעריב”, מגזין, 30.7.2008 עמ’ 18

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה + שמונה =