הצנחנית שלא שבה : חנה סנש במציאות ובספר הילדים של עודד בצר

צייר נועם נדב

בנובמבר 2019 מלאו 75 שנה להוצאתה להורג של הצנחנית חנה סנש. במקביל מלאו 50 שנה לפירסום הספר “הצנחנית שלא שבה”, מאת עודד בצר, בספריית נועזים של הוצאת ש.שרברק ב-1969. לרגל זה הנה כתבה על חנה סנש ועל הספר עליה.

חנה סנש היא אחת הדמויות המפורסמות ביותר, וניתן להגיד המיתיות ביותר, של התקופה שלפני קום המדינה, אם כי בפועל לא ביצעה הרבה דברים. היא נשלחה כצנחנית לסייע לישוב היהודי בהונגריה שבשליטה נאצית. משימתה נכשלה, והיא נתפסה והוצאה להורג בידי ההונגרים.

אך לאחר מותה בוצעה מיתולוגיזציה של דמותה שמעט מאוד דמויות אחרות של התקופה זכו לה. נכתבו עליה ספרים, סיפורים, שירים, מחזות, ואף הופק על חייה סרט עלילתי בשם “מלחמתה של חנה”, שאותו ביים, הפיק, וכתב מנחם גולן. סרט שמבחינות רבות הוא שנוי במחלוקת.  

קראו על סרט זה כאן: משימתה של חנה סנש במציאות ובסרטו של מנחם גולן.

ברשימה זו בכוונתי לבדוק את ההיבטים השונים של קורות חייה בארץ ישראל וכצנחנית בהונגריה, ולפי ספר הילדים “הצנחנית שלא שבה” של עודד בצר משנת 1969.

הספר “הצנחנית שלא שבה: ספור שליחותה של חנה סנש” מאת עודד בצר הוא אחד הספרים הבולטים והמשפיעים על עיצוב דמותה של חנה סנש בקרב הציבור, ובראש ובראשונה ציבור הילדים והנוער. הוא אף זכה לפרס למדן לספרות ילדים. מטעם עיריית רמת גן.והנה תיאור של הזכיה ונימוקי הפרס.

הספר מציג את סנש כדמות מופת וכגיבורה לבני הנוער, וזאת בתוך סיפור מרתק. הספר מציג סיפור דרמטי ביותר לציבור הרחב על חייה של סנש, ובו בזמן מעביר לנוער בצורה ברורה ביותר את הערכים שלדעת המחבר, ההוצאה, והממסד, יש ללמוד מחייה וממשימתה של חנה סנש. מבחינה זאת הוא מקביל לסרט של גולן, ויש להניח שההשוואה בין שניהם יכולה להיות מלמדת ביותר.

הגיבורה של “הצנחנית שלא שבה”

חנה סנש (1921-1944) הייתה משוררת וצנחנית ארץ ישראלית ממוצא יהודי הונגרי. היא הייתה בתו של הסופר והעיתונאי היהודי המפורסם בלה סנש (1894-1927), שתיאר את חיי החברה בבודפסט ברומנים ומחזות הומוריסטיים, שהוצגו בהצלחה גדולה בתיאטראות העיר, והפכו אותו לשם דבר בהונגריה. אחד מספריו, ספר הנוער “צ’יבי”, תורגם לעברית בידי אביגדור המאירי, שהיה ידידו של בלה. הוא נפטר בגיל צעיר ביותר 33 כתוצאה ממחלה והשאיר אחריו אישה, קתרינה, ושני ילדים גיורא ו”אניקו”.

אניקו פנתה מגיל צעיר לציונות לאחר שהתמודדה עם אנטישמיות בבית ספרה, כאשר כתוצאה מכללים אנטישמיים חדשים, תוצר של עליית הפשיזם בהונגריה, נחסמה בפניה הדרך להיות מזכירת האגודה הספרותית בבית הספר.

ב-1939, לאחר שקיבלה הסכמה מסויגת מאוד מאימה, עלתה אניקו, שכינתה את עצמה מכאן ואילך “חנה”, לארץ ישראל. שם למדה בבית הספר החקלאי נהלל, מאחר שהאמינה שבארץ החדשה יש צורך בחקלאים ובעובדים יותר מאשר בסופרים. אחר כך הצטרפה לקיבוץ שדות ים, ובעת שהותה בקיבוץ כתבה שירים רבים, מהם שהפכו מאז לקלאסיים כמו “אלי”, וגם סיפורים ומחזות מחיי הקיבוץ.

ב-1943 חנה סנש הצטרפה לצנחנים היהודים מבני הישוב שנשלחו לאירופה, בין השאר “גם” על מנת להושיט עזרה ליהודי  אירופה (אם כי זאת אינה הגדרה מדויקת של תפקידם, שכלל בראש ובראשונה סיוע מודיעיני לבריטים באירופה). בין הצנחנים היו אנצו סירני, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, חביבה רייק, ואחרים. במרס 1944 הוצנחה חנה בידי הבריטים ביוגוסלוויה, ושהתה עם הפרטיזנים של טיטו .[3]

ב7 ביוני היא חצתה את הגבול להונגריה, אך נתפסה ברכבת בידי משמר הגבול ההונגרי.

היא נחקרה בעינויים קשים בבית כלא בבודפסט, שבהם נחשפה לבסוף זהותה כאישה הונגרית (ולא כקצינה בריטית כפי שהציגה את עצמה), והיא הופגשה עם אמה תושבת בודפסט, שהשתמשו בה על מנת ללחוץ עליה להעביר מידע נוסף. לאחר משפט, שבו נשאה נאום דרמטי ביותר שבו הסבירה את סיבותיה לבוא לרגל בארצה, והאשימה את מנהיגי הונגריה בכך שבגדו בעמם ובאידיאלים שלהם, היא נדונה למוות בעוון בגידה וריגול, והוצאה להורג בחצר הכלא בבודפסט.

לאחר מותה של חנה היא, יותר מכל שאר הצנחנים כולל המבוגר והידוע שבכולם עד אז אנצו סירני, הפכה לסמל ומופת של מסירות והקרבה.

העובדה שהייתה אישה, רווקה, צעירה, נאה, ויוצרת, סייעה ליוצרי המיתוסים ביישוב להפוך אותה לדמות מופת הירואית. שיריה, מכתביה, ויומניה, הופצו בקובץ שיצא במהדורות רבות, אם כי היה מצונזר ונדאג שישמרו ויוצגו שם רק רגשותיה הציוניים ולא רגשות אישיים “לא רלבנטיים לצרכי הישוב”. על חייה נכתבו הצגות בידי ידידה בקיבוץ אהרון מגד [5], בידי החבר של אביה אביגדור המאירי, וסופר הילדים עודד בצר, שפגש אותה בקיבוץ, כתב על חייה ספר שהפך לרב מכר “הצנחנית שלא שבה”. נכתבו עליה גם יצירות נוספות. על שמה נקרא גם קיבוץ “יד חנה״ ממערב לטול כרם. כל אלה מראים על העניין העצום שעורר סיפור חייה הקצרים וסופם הטראגי.

הויכוחים

אך לאורך השנים, ככל שהמיתוס סביב חנה סנש הלך והתחזק, ואף תוחזק בידי בני משפחתה – אמה קתרינה ואחיה גיורא שימשו כשומרי מורשתה והקימו ארכיון של מכתביה ויצירותיה – העלה סיפור חייה גם ויכוחים שונים, במיוחד בעשורים האחרונים שבהם יש נטייה של “שבירת מיתוסים”.

כך למשל כל עצם הצורך במבצע הצבאי שבו נטלה חנה סנש הוטל בספק. האם באמת היה צורך לסכן לשווא את חייהם של הצעירים והצעירות הארץ ישראליים במבצע, שבדיעבד התברר שהיה חסר סיכוי באירופה, שכן היום אנו יודעים שהגרמנים וההונגרים הוזהרו על הצנחנים מראש הודות לסוכנים כפולים בתורכיה, שדיווחו להם עליו מראש.[7]

ידועה בעניין זה תגובתו של אגון רוט מזכיר השומר הצעיר בסלובקיה שפעל לצד הצנחנים אך סבר שבואם הוא צעד מיותר “תוספת פוטנציאלית לכבשנים של הנאצים”.

“בעצם בשביל מה באתם” שאל, חשבתם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? מרגלים?? למה? אני יודע מה תגידו: אתם רוצים לעזור לייצג את הישוב הארץ ישראלי, תספרו לי על מצפון ועל סולידריות ..שטויות! סיפורי סבתא! מי קרא לכם? מי צריך אתכם?.. “[8]

נראה שתגובה זאת יצגה את דעתם של מנהיגי יהדות הונגריה, ובראשם קסטנר שככל הנראה אכן ראה בחנה סנש רק גורם מפריע במאמציו להציל כמה שיותר מיהודי הונגריה.

והאם אכן נשלחו הצעירים לסייע ליהודים באירופה הכבושה? או שמטרתם הייתה צבאית ואחרת לגמרי, ולמעשה לא היה זה תפקידם כלל לסייע ליהודים שנשלחו ברכבות? מהיכן לקוחים הדברים?

בקרב העוסקים בסוגיה זאת ישנם חילוקי דעות אף לגבי השאלה מה היה מספרם של הצנחנים שצנחו במסגרת מבצע זה או הגיעו לאירופה בדרכים אחרות, ושל אלה שיועדו לשליחות אך לא הספיקו לצאת. לדברי הצנחנים שלושים ושניים גברים ונשים יצאו לאירופה מהשלושים ושבעה שיועדו לכך. לעומת זאת ההיסטוריונים קובעים כי מנקודת המבט של מוסדות הישוב יצאו למשימות או היו אמורים לצאת ארבעים ושניים גברים ונשים [9].

גם שאלת מספרם של הצנחנים שהגיעו ליעדם שנויה במחלוקת, וגם בעניין זה יש לשאול אם היעד שהציבו להם הבריטים, שהיה לסייע לסוכנים הבריטיים, היה היעד הראשי, או היעד שהציבו להם מוסדות הישוב, שהיה לסייע ליהודים בגולה, והיה יעד מישני במפורש מבחינת הגדרת המשימה (ברור שמבחינת הבריטים היה זה נושא חסר חשיבות ). [10]

היום אנו יודעים שלצנחנים השליחים הוצגו שתי מטרות שלמעשה סתרו זו את זו: לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, המטרה המוצהרת וכנראה היחידה של הבריטים יוזמי המבצע, ולהגיש עזרה ליהודים ולנסות להצילם, להכשירם מבחינה ציונית לעלייה לארץ ישראל, ולעורר בקירבם רגשות ציוניים. זאת הייתה המטרה של המוסדות היהודיים. אולם אין זה נראה כלל שהבריטים תמכו במטרות אלו, בוודאי לא בחיזוק הרגשות הציוניים אצל יהודי אירופה. כתוצאה עד היום יש ויכוחים לגבי מטרתו האמיתית של המבצע הבדיעבד כושל, ותמיהות מדוע היו שירותי הביון הבריטיים מוכנים להכשיר צנחנים ארץ ישראליים בשנות המלחמה האחרונות, ולהפקיד בידיהם משימות רגישות ביותר מאחורי קווי האויב? ומדוע הסכימו קברניטי הישוב וראשי ההגנה לשתף פעולה במבצע שסיכוניו היו רבים מסיכוייו? התשובות על כך אינן ברורות באמת עד היום. [11]

נשמעו גם טענות אחרות. בסרט טלוויזיה ב-1994 מאת מוטי לרנר על פרשת ד”ר ישראל קסטנר המנהיג היהודי בהונגריה, שאיתו ניסו סנש ואמה ליצור קשר ללא הצלחה. מזכירתו של קסטנר סירבה להפגיש אותו עם אמה של סנש בטענה קבועה שהוא עסוק. בדיעבד ברור שהוא לא רצה להיפגש עימה ולא רצה לסייע לבתה. במחזה ראו הצופים שקסטנר טען כי חנה נשברה בעינוייה בבית הכלא והסגירה להונגרים את כל המידע על משימתה, בעוד שעד אז נטען שהיא לא נשברה בחקירה, ולא הסגירה שום דבר חיוני למשימתה [12]. טענה זאת עוררה זעם עצום אצל בני המשפחה, שתבעו לדין את יוצרי הסרט, ובית המשפט פסק שיש לחתוך קטע זה בגלל הפגיעה שיש בו ברגשות הצופים [13].

אציין כאן בהערת שוליים שבעצם אין זה ברור מהמקורות אם חנה סנש נשברה או לא אבל סביר להניח שכן לאור העינויים הקשים שעברה, וזה נרמז בבירור גם בספר כמו “הצנחנית שלא שבה” [12].

שמועות אחרות, שלא אושרו מעולם אבל היו קיימות, טענו שחנה ועמיתיה הוסגרו על ידי ההנהגה היהודית, בידי אותו קסטנר, שרצה לשמור על יחסים טובים עם הנאצים. איש לא התייחס מעולם ברצינות לטענות אלו אך הן נשארו בתודעה. היו גם טענות אחרות, כל מיני רמזים שאולי חנה קיבלה יותר מדי קרדיט בזיכרון הציבורי לעומת עמיתיה, שפעלו גם הם בגבורה ומתו בגבורה, והם שכוחים בהשוואה אליה בגלל שסיפורה היה דרמטי יותר, והודות לכישרונה הספרותי, והאפשרות ליצור מעין ז’אן דארק של הציונות [14].

ספר לילדים על נושא למבוגרים

בכל הנושאים הבעייתיים האלו עסק ספרו לילדים של עודד בצר (1921-1989) “הצנחנית שלא שבה: ספור שליחותה של חנה סנש” עם איורים של אמציה כץ (ספר מספר 2 בסדרת נועזים הוצאת יוסף שרברק, 1969). ספר ששבה את ליבם של בני נוער רבים בארץ חילוניים דתיים וחרדים כאחד.

 ספרו של בצר נכתב ביוזמת הסופר והעורך אוריאל אופק, שגייס כותבים לסדרת ביוגרפיות לנוער על דמויות ידועות שונות מתקופת הישוב. הסדרה נקראה “נועזים” ויצאה בהוצאת יוסף שרברק שהציע לו לכתוב ביוגרפיה לבני נוער על דמות ידועה לפי בחירתו. בצר החליט לכתוב על חנה סנש אותה פגש בצעירותו בקיבוץ שדות ים [15]. לימים כתב בצר ספר נוסף בסדרה זאת “לא בדרך המלך” על אורד וינגייט.

ספרו של בצר התבסס על מקורות בכתב ובעל פה, שיחות עם יואל פלגי ואחרים, וחומרים כתובים שעסקו במבצע.

הוא הקפיד להציג את המבצע חד משמעית בצורה מתוחכמת כפעולה שמטרתה העיקרית מבחינת הצנחנית חנה סנש הייתה להציל את יהודי אירופה הכבושה מציפורני האויב, דבר שאינו נכון עובדתית, אם כי הוא מביא גם את הגישה הבריטית בעניין.

למעשה המדובר ברומן היסטורי, וכתוצאה בצר הרשה לעצמו להפליג בתיאור אירועים שלא התרחשו, והוסיף ליצירה דמויות שלא היו קיימות במציאות. הוא מתאר בפרטי פרטים שהם ככל הנראה מומצאים פרק שלם בחייה של חנה, שבעצם לא ידוע עליו הרבה, על תקופת שהותה ביוגוסלביה בקרב הפרטיזנים. זאת עקב מחסור במידע.

עם זאת אין להאשים את בצר יותר מדי, אחרי הכל לא התיימר יותר מלכתוב רומן לבני נוער. אחד המקורות שעליו הסתמך הוא ספרו של יואל פלגי על הצנחנים, “רוח גדולה באה” (תש״ח), שתיאר את ימיה האחרונים של חנה סנש, ושעם פרסומו הוצג כיצירה דוקומנטרית[16]. היום אנו יודעים שהוא היה כזה רק בחלקו.

המחבר פלגי, שהיה כנראה המקור הראשי של בצר, הודה בעת משפט קסטנר, לאחר האשמות שהטיל בו עורך הדין שמואל תמיר, כי בעצם סילף את העובדות בספרו. בהצהרה לבית המשפט הודה שספרו הוא בעצם “רומן היסטורי”: “כתבתי רומן לא כתבתי היסטוריה” הודה פלגי, והודה שפירסם בספרו גירסאות מסולפות לגבי אירועים שונים על מנת לא לפגוע באנשים שונים כמו קסטנר [17] .אמינותו של פלגי, שעד אז נחשב לדמות מופת התרסקה. “ציבור שלם ואני בכללו התייחסנו אל ספרך כתעודה כמעט קדושה, כדבר של אמת גמורה” כתב עורך הספר מנחם דורמן אחוז תדהמה לפלגי ביולי 1954. אנשי ההוצאה דרשו מפלגי להכניס בספר שינויים בהתאם לעדותו בבית המשפט, אך פלגי סירב בתוקף. מהדורה נוספת של הספר יצאה ב-1977 והוכנסו בה שינויים קלים בלבד ואפילוג מאת המחבר. הספר היה שוב לרב מכר. אבל מה שהמחבר הודה בו כהמצאה בפני בית המשפט לא תוקן [18].

ספרו של פלגי היה מקור עיקרי הן לספרו של בצר והן לסרטו של מנחם גולן. בהתאם לחוקי הז’אנר של הביוגרפיות לנוער בצר תיאר את דמותה של חנה כדמות הירואית לחלוטין, ללא התלבטויות וללא מורכבויות, שמטרתה ברורה לה לחלוטין, ואין לה כל היסוסים, ספקות, או לבטים, לגבי משימתה הצודקת.

לספר יש מסר ברור ביותר: “סיפור חייה ומותה של חנה סנש הוא מופת וסמל למלחמת הגבורה של בודדים מול אויב אכזר ואדיר כוח, מלחמת רוח האדם בכוחות האופל” [19]. הספר זכה להצלחה אדירה והוא חדר לשכבות שונות של האוכלוסייה הצעירה בארץ, הן בקרב ילדי הקיבוצים של השמאל, והן בחוגי  אגודת ישראל. עד לסוף המאה העשרים יצא ב- 23 מהדורות, והוא נמכר ביותר מ-40 אלף עותקים, יותר מכל ספר אחר על חנה סנש. יותר אפילו מהספר למבוגרים “חנה סנש: יומנים שירים עדויות” בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ב-2009 נמכרה הוצאת שרברק להוצאת “דני ספרים” שהוציאה מאז לאור עוד שלוש מהדורות מ”הצנחנית שלא שבה”. במהדורה משנת 2011 נכתב שזוהי ההדפסה ה-28 של הספר. בכל קנה מידה זהו רב מכר גדול.

מעבר לכך “הצנחנית שלא שבה” זכה בפרס יצחק למדן לספרות ילדים של עיריית רמת גן בשיתוף עם אגודת הסופרים העבריים ב-1969.

לימים פורסמו על פיו מדריכים למורים ולבתי ספר. ב-1984 פורסם בידי המרכז לטכנולוגיה חינוכית בסדרת “קשת – תכנית לפיתוח מיומנויות הבנת הנקרא״ מדריך הוראה מאת מתיה קם “הצנחנית שלא שבה: קטעי קריאה ופעילויות על-פי קטעים מתוך ספרו של עודד בצר, מתוך סדרת הנועזים״, תל אביב: המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
‬
ב-1989, במלאת 20 שנה לפרסום הספר, פורסמה חוברת לימודית לכיתות בתי הספר בסדרת קשת ספורים של דבורה אמיר – זיהוי סדר האירועים על-פי הצנחנית שלא שבה.

גם כן ב-1989 פורסם עיבוד לעברית קלה של הספר בידי אלכס זהבי, עבור עולים חדשים וילדים בעלי לקויות למידה בספריית “גשר לנוער” של המחלקה לחנוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.

מבחינות רבות הספר הגיע אז לשיא הצלחתו ופרסומו.

עודד בצר, המחבר, נפטר בדיוק אז.

ב-2014 פורסמה גירסה מושמעת של ספר זה עם הקראה של גליה ירון.

סביר להניח שספר זה יותר מכל ספר אחר הוא שהציג לציבור הצעיר, ואולי גם המבוגר, את חנה סנש ואת חייה. תרומתו היתה הגדולה ביותר בנושא זה, עד שהגיע סרטו של מנחם גולן.

חייה של חנה סנש לפי הספר

ספרו של עודד בצר אינו מתחיל בצורה כרונולוגית אלא מתחיל עם חנה העומדת בחוף קיסריה ונזכרת בחייה הקודמים בהונגריה. ישנו תיאור קצר של כמה עמודים על משפחתה, ועל בחורים שגילו את אהבתם כלפיה. רוב התיאור מבוסס על קטעים מיומניה של חנה סנש, מן הסתם אותם היומנים שבהם עיין המחבר לשם כתיבת הספר, והקטעים הם כמעט בגדר העתקה של קטעי יומנים אלו. הספר עובר בקצרה וביעף על חייה של חנה לפני משימתה, שהם בבירור חסרי חשיבות מיוחדת עבור המחבר בצר.

כבר בפרק השני “מישהו  חייב ללכת” חנה מקבלת את ההודעות הראשונות על המשימה, ומכאן הספר כולו מתמקד רק בה. זאת  להוציא תיאור פגישה עם גיורא, אחיה של חנה, המתוארת בשני עמודים בפרק השלישי.

מה הייתה משמעות המשימה של חנה סנש לפי הספר?

כפי שראינו יש חילוקי דעות גדולים לגבי משמעות המשימה של חנה סנש וחבריה הצנחנים. [21]

ציינו כבר שלצנחנים השליחים הוצגו שתי מטרות שלמעשה סתרו זו את זו, לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, ולהגיש עזרה ליהודים.[22]

בספרו של בצר חולף זמן עד שאנו לומדים מהי בעצם המשימה. אנחנו שומעים עליה לראשונה בפרק השני בספר, “מישהו חייב ללכת”, שבו חנה פוגשת ידיד בשם חנן שמציע לה להשתתף במבצע סודי וחשוב, אך בצר אינו טורח לספר לקוראים מהו המבצע הזה [23]. מהעמודים הבאים אנו למדים שהמטרה של המבצע, לפחות מבחינת חנה, היא לצאת להונגריה, וממחשבותיה של חנה אנו מבינים שעליה לארגן את הנוער היהודי בהונגריה, להזהיר את היהודים שם על הסכנה האיומה האורבת להם, ולשכנע אותם לברוח מעבר לגבולות בטרם ישתלטו הגרמנים על הונגריה. [24]

אך בשלב מאוחר יותר בספר מראה בצר שהמטרה האמיתית של המבצע לא הייתה ברורה כל כך.

מופיע נציג המחלקה לתפקידים מיוחדים של הבריטים והוא מבהיר לחנה ולחבריה:

“ידוע לי כי קיים הסכם בין שלטונות הצבא הבריטי לבין הסוכנות היהודית בקשר לתפקידי הצלה שהוטלו עליכם. באתי רק להבהיר לכם פעם נוספת את התפקידים שלמען ביצועם אתם נשלחים מטעם הצבא ליוגוסלביה. ובכן עליכם להשיג ידיעות על תנועות האויב, מספר אנשיו, סוגי הנשק ושדות התעופה שברשותו, וכל ידיעה מועילה אחרת. את כל הפרטים הללו תעבירו בצופן “סודי ביותר” למפקדה בקהיר. עליכם להתקשר בדרכי מחתרת עם מחנות השבי, להעביר לשבויים כתובות של מקומות מחסה בטוחים, ומכשירי עזר לבריחה. עליכם לסייע לבריחתם ולהעברתם ליוגוסלביה”[25]

זוהי למעשה ההגדרה הבריטית של המבצע, שהיא שונה באופן משמעותי מההגדרה של מוסדות הישוב. הספר ממשיך ומתאר בפירוט מפגשים ופעילויות שונות של חנה סנש עם הפרטיזנים ביוגוסלביה, אך נראה שחומר זה הוא בעיקרו בדיוני, שכן לא הרבה ידוע על פעילותה ביוגוסלביה. עיקר החומר שעמד לרשותו נמצא במאמרו של ראובן דפני “אל הגבול האחרון”[26]. דפני מתאר כיצד חנה ריתקה את תשומת ליבם של הפרטיזנים היוגוסלביים עם מדיה הבריטיים. כי שמה הלך לפניה וכי עורר כבוד והערצה. אבל למעט כמה אנקדוטות שמציגות עד כמה הייתה קרה ושקולה גם במצבים מסוכנים [27] הוא אינו מתאר מבצעי לחימה שבהם הייתה מעורבת.

לפי עדותו של יואל פלגי, שאין לדעת עד כמה אפשר לסמוך עליה לאור עדותו בבית המשפט שספרו היה חצי בדיוני, הוא תיאר את חנה כמי שידעה לשוחח גם עם גנרלים וגם עם אנשים פשוטים. כמי ששמה הלך לפניה, שכולם ידעו את השקפותיה המתקדמות, וכמי שעשתה יותר למען התעמולה הבריטית מכל נאומיו של צ’רצ’יל [28]. הוא מתאר את חנה כמי שעוצרת את שותפיה מלהילחם באוייב בהזכירה להם שלא לשם כך באו. הם באו על מנת לחלץ את יהודי הונגריה. תיאורים אלו של פלגי משפיעים על ספרו של בצר, שבו כאשר חודרת חנה להונגריה ברור שמטרתה היא אך ורק לסייע לקהילה היהודית שם. מטרה שנכשלת.

אירועי השבי של חנה סנש לפי הספר

\

כאן נעסוק בדרך שבה הציג ספרו של בצר את האירועים שהביאו לנפילתה של חנה בשבי.

המקורות ההיסטוריים לגבי פרשת לכידתה וכליאתה של סנש בידי ההונגרים הם מועטים. אלו הם בעיקר מאמרה של אימה קתרינה סנש “אניקו בתי”[29], והעדויות של עמיתיה ראובן דפני “אל הגבול האחרון”[30], ושל יואל פלגי “איך נפלה!”[31]. דפני הכיר את חנה במהלך השהות ביוגוסלביה עם הפרטיזנים היוגוסלביים, והוא משמש כמקור מידע לגבי תקופה זאת, אך לא היה לו כל קשר עימה כאשר עברה את הגבול להונגריה, והוא אינו יכול לספק כל מידע על נסיבות לכידתה ושביה.

פלגי וקתרינה סנש הם אלו שמספקים מידע מפורט בנושא החקירות שאותן עברה חנה סנש, ככל הנראה עליהם הסתמך עודד בצר בספרו.

פלגי מספר כי שהה עימה בכלא והצליח לתקשר עימה במידת מה. הוא הבין שעברה עינויים קשים ושמע מפי אנשים כיצד נכפתה ושעות רצופות הצליפו בכפות ידיה ורגליה, אילצוה לשבת ישיבה כפותה שעות רצופות ללא נוע, והכו בכל גופה, עד שכולה השחירה. הם שאלו אותה רק שאלה אחת: מהו הצופן הסודי של הרדיו שלה, שכן רצו להשתמש בו להעביר הודעות כוזבות [32]. הוא מספר שהיא לא נשברה, ובכך הצילה את אמה, שכן אם הייתה נשברת ומסגירה את סודה היו מוציאים אותה להורג ואת האם היו שולחים למחנה השמדה. דפני מתאר בקצרה את המשפט עליו שמע, ומתאר את הנאום שאותו השמיעה חנה אם כי לא במילה במילה, שכן לא היה שם כדי לשמוע אותו. הוא ציין שהיא הייתה שם לבד מול השופטים [33] כך שבעצם אין לדעת מאיפה לקח את פרטי הנאום שאותו לא שמע. יש להניח שהוא רק דמיין מה היא אמרה לשופטים שאליהם לא הייתה לו כל גישה.

בכל אופן תיאורו הוא הבסיס לנאום שאותו משמיעה חנה בספרו של בצר. פלגי ממשיך ומתאר את הוצאתה להורג של חנה כשהיא עומדת באומץ לב ומסרבת לתת שיקשרו את עיניה בעת ההוצאה להורג. יש להניח שגם תיאור זה הוא בדיוני, שהרי רק חנה וכיתת היורים נכחו במקום, ואין לדעת מאיפה קיבל פלגי את הפרטים לגבי מה בדיוק התרחש שם, שהרי לא הייתה לו קירבה לאנשי כיתת היורים. הוא בכל אופן לא מציין שום מקור לכך. להשערתי מדובר בפרי דמיונו ומה שהוא חשב שמן הראוי היה שחנה סנש תאמר לפני הוצאתה להורג.

פלגי כזכור העיד בבית המשפט שחלק מהסיפור שסיפר על חנה סנש היה מומצא [34]. סביר להניח שפרטים אלו היו בין אלה שהמציא על מנת להאדיר עוד יותר את הדמות של סנש.  

התיאור הנוסף של ימי מאסרה של חנה הוא של קתרינה סנש, שמתארת את מפגשיה עם חנה ועם חוקריה בכלא. התיאור שלה נראה לי יותר אמין מזה של פלגי. היא לא מנסה לתאר אירועים שבהם לא נכחה ולא יכלו להיות להם עדים כפי שעושה פלגי. היא אינה מנסה לתאר את הנאום במשפט של חנה שבו לא נכחה, וגם לא  את התנהגותה של חנה בעת ההוצאה להורג שלה.

אך נראה לי שלתיאור שלה, להוציא את תיאור מפגשיה עם חנה בנוכחות החוקר, יש פחות עקבות בספרו של בצר לעומת התיאור של יואל פלגי. אולי משום שאחרי הכל הוא פחות דרמטי-הרואי  ויותר סנטימנטלי.

מכאן עובר בצר מיד לתיאור המפגש של חנה עם אימה וכיצד חנה בוכה בעת המפגש, אך למרות זאת מסרבת לגלות את סודותיה לגבי ספר הצפנים שאותו דורשים ההונגרים לחשוף. בצר מתאר כיצד ההונגרים מאיימים לפגוע באמה של חנה אם לא תחשוף את סודותיה. היא מתלבטת “אם לבגוד באמה או לבגוד בעמה” אך החלטתה הסופית, הצפויה למדי, היא לא לחשוף את סודותיה ויהי מה, גם במחיר פגיעה באימה [38]. מכאן מתאר בצר את פגישתה עם יואל פלגי שהיא מגלה שהוא כלוא גם הוא בבית הכלא. זה מן הסתם בהתבסס על ספרו של פלגי אך לאור בדיונותו של הספר, שעליה הודה פלגי בבית המשפט, בעצם אין לדעת אם אכן כך היה במציאות או שמא פלגי הוסיף את כל זה מסיבות של דרמה לסיפור.

כל תיאור עינוייה ומותה בספרו של בצר הוא סמלי. חנה מוצגת כמי שאינה מעלה על דעתה למרות עינויים קשים לבגוד בשליחותה ולחשוף מידע להוציא את שמה האמיתי לאחר עינויים קשים ביותר. היא כן עומדת במבחן כאשר ההונגרים מאיימים לפגוע באמה, וגם אז היא מחליטה שלא לחשוף שום מידע גם לא במחיר חיי אימה. בצר מציג את חנה כסמל לנחישות למען הקולקטיב, גם כאשר בדרך עלולה להיפגע בת משפחתה היקרה לה ביותר. כתוצאה ובבירור זהו מסר שהוא מעביר לקוראים הצעירים להיות נחושים ויהי מה במאבק למען המטרה.

בצר מתאר את המשפט ומביא תיאור דרמטי של הנאום של חנה סנש. חנה אומרת בו כיצד למדה שמנהיגי ההונגרים אינם עוד בני עמה אלא התחברו עם השטן, ובכך הפכו להיות אויביה. היא טוענת שהיא באה להגן על ההונגרים מפני עצמם, ואם מבקשים הם בוגדים עליהם להביט זה בזה. ומזהירה את השופטים שגם יומם קרוב.[39]

בצר מתאר מפגש נוסף עם אמה של חנה, ולאחר מכן מתאר בקצרה את הוצאתה להורג בידי כיתת יורים כשהיא מסרבת לכסות את עיניה. הוא מתאר כיצד נושר מחולצתה פתק ועליו השיר “אשרי הגפרור״. לאחר מכן הוא מסכם את הספר בקצרה כשהוא מתאר מה עלה בגורלם של הצנחנים האחרים שמהם רק יואל וטוני הצליחו להישאר בחיים. הוא מסכם את הספר במילים אלו: סיפור חייה ומותה של חנה סנש הוא מופת וסמל למלחמת הגבורה של בודדים מול אוייב אכזר ואדיר כוח ,מלחמת רוח האדם בכוחות האופל. [בצר ע’ 175]

.

סיכום

באופן כללי מצאתי שספרו של בצר דייק למדי בתאור חייה של חנה לפני עלייתה לארץ ישראל. הוא התבסס על מכתבים אותנטיים שלה שאותם הביא כלשונם. אבל בצר לא התעניין באופן כללי בתיאור פרשה זאת בחייה של סנש.

בתיאור מטרות המשימה בצר מתפתל ממש, ומציג אותה תחילה כמשימה למען הצלת יהודי הונגריה בלבד, אך נמנע מלהציג את המטרה בבירור לפני הקוראים. בשלב מאוחר יותר בספר מתברר לקוראים ממש במפתיע שמטרותיה העיקריות היו ריגול עבור הבריטים, דבר שאי אפשר היה להבין אותו מהעמודים הקודמים. בהמשך הספר, כאשר חנה חודרת להונגריה, לקוראים ברור, אם כי בעצם בצר לא אומר זאת ממש במפורש, שמטרתה היא להציל את היהודים בלבד וכי היא אינה מרגלת.

 בצר תיאר את המטרה העיקרית תמיד כהצלת יהודי הונגריה. ובכך לא דייק.

באופן כללי ספרו של בצר היה נאמן למדי למציאות, לפחות כפי שהוצגה בספרו של יואל פלגי (שאמנם התגלה בדיעבד כמקור לא אמין), בתיאור הסבל והעינויים שעברו על חנה, ובסיפור המפגש שלה עם אימה. הוא אמנם שם דגש על הסדיזם של החוקרים, שאולי לא בהכרח היו כאלו במציאות (אחרי הכל האם הם באמת היו שונים מחוקרים אחרים במצב דומה שמתמודדים עם אישה שבאה לרגל במדינתם בעת מלחמה?).

סך הכל הספר שם דגש על גבורתה של חנה, ומציג אותה כדמות הרואית מכל בחינה, שיצאה לחלץ את אחיה היהודים מהונגריה ולא הייתה “מרגלת אמיתית” כפי שחשדו בה חוקריה.

כביוגרפיה הירואית של גיבורה ספרו של בצר הוא אחד הטובים והדרמטיים ביותר הקיימים בעברית. לכל הפחות שווה ערך למיטב ספריה של דבורה עומר, ואולי אף עולה עליהם. אבל הוא לא המקום לחפש תיאור מדוייק ועובדתי של חייה ומותה של חנה סנש.

---

[

[2] תיאור מפורט של חייה של סנש בארץ ישראל יש אצל רות גליק גליק. ( 2013) אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש, פרדס הוצאה לאור פירוט נוסף על חייה של סנש בארץ ישראל ולפני כן יש בקובץ המכתבים את לבדך תביני :   מכתבי חנה סנש 1944-1935, “( 2014) ערכה והוסיפה הערות וטקסטים נלווים למכתבים: אנה סלאי ; עורכי משנה: גדעון טיקוצקי ואיתן סנש בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 

[3] מבוסס על ההקדמה של  מ. ברסלבסקי, חנה סנש :   חייה שליחותה ומותה. /    תל אביב :   הקיבוץ המאוחד, מהדורה ראשונה ,1946   תשל”ג 1972.ספר המביא את הגירסה “הרשמית ” על חייה ומותה של חנה סנש.

[4] נורית גוברין ( 2011)  אהרון מגד – חסד החיים :דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי: מתווה לביוגרפיה (תר”ף-תש”י / 1950-192 ירושלים : כרמל, ע’ 121

[7] תידור –באומל ע’ 33

[19] בצר הצנחנית שלא שבה ע’ 175

[20] באומל ע’ 264

[21] באומל ע’ 48

[23] בצר ע’ 20.

[24] בצר ע’ 21.

[25] בצר ע’ 50

[26] חנה סנש :יומנים שירים עדויות ” ע’ 251-257 .

[27] שם ע’ 255

[28] שם ע’ 261

[29] מופיע בקבוץ “חנה סנש “יומנים שירים עדויות ” בעריכת משה ברסלבסקי בהוצאת הקיבוץ המאוחד .ע’ 275 -314.

[30] שם ע’ 251-257

[31] שם ע’ 258-274

[32] שם ע’ 266

[33] שם ע’/ 268 [

[35] בצר ע’ 140.

[36] בצר ע’ 144

[37] בצר ע’ 148

[38] בצר ע’ 154.

[39] ע’ 169

קראו גם :

איך ליצור ולהרוס גיבורה לאומית :על חנה סנש

הצנחנית שלא שבה :חנה סנש במציאות ובספרו של עדד בצר 

אהרון מגד חנה סנש והמעבר מהמרכז לשוליים

משימתה של חנה סנש במציאות ובסרט של מנחם גולן 

משפטה ומותה של חנה סנש סיפור בכמה גירסאות מאת מנחם תלמי ויואל פלגי

דמותה של חנה סנש על בימת התיאטרון

מנהרת הזמן של רמת אילן על עודד בצר