הוסף לסל את רומן עברי-גרמני / דב בהט

מאת גבריאל מוקד

 סקירה על ספרו של 
דב בהט, רומן עברי-גרמני, טוטם, 2017, 196 עמודים

ברומן החמישי שלו, שיאה לו השם “רומן גרמני-עברי”, מתמודד דב בהט חזיתית עם סוגיה פוליטית והיסטורית-חברתית ישראלית, שהיא מרכזית לא פחות מניתוחיו המבריקים את פניו המכוערות של הקפיטליזם הישראלי, שהעסיקו אותו בהרחבה בספרים קודמים, שם כתב על הנזקים שאותו קפיטליזם זללני וערום עולל, ועודנו מעולל, בעשורים האחרונים לחברה הישראלית ולנפש הישראלית – נושא שבו הוא נוגע בשנינות גם כאן.

הכוונה היא לזיכרונות השואה, ולמכלול יחסי גרמניה-ישראל גם כיום, כבר במאה הזאת, בדור השלישי שלאחר השואה. אולם מן הראוי לציין גם כי ההמשכיות של כתיבתו ושל דרכי הייצוג של בעיות חברתיות חשובות בספריו הקודמים ניכרת גם בדרך העמדת הדמויות והדינמיקה ביניהן כאן, וכפי שבהט שוזר את הסיפורת החברתית הקודמת שלו על רקע משפחתי איתן של דמויות עכשוויות, כך הוא משלב גם את הסוגיה הענקית של השואה ושל יחסי ישראל–גרמניה בעקבותיה, על רקע קורותיהם של זוג צעירים עכשוויים, מרים וולף ויוחי קראוס,  ובני משפחותיהם. הדמויות שלו מתמודדות עם צלו הארוך והאפל של הזיכרון הקשה-מנשוא ומצליחות להעביר את המסרים הכבדים שנובעים ממה שמכונה ‘גדול הפשעים נגד האנושות בעת החדשה’ במנעד רגשות רחב שנע בין בושה ורגשות אשם, זעף והתלהמות, ועד נדיבות, צער, אבל ובקשת סליחה.

פרופ’ בהט הוא במקורו מדען, גיאולוג פעיל בעל שם בינלאומי (ורקטור אונ’ בן גוריון לשעבר), ובעשור האחרון, מאז פרישתו מן האקדמיה, הוא מצטיין גם בפעילות ספרותית ענפה, שלפחות בחלקה הניכר היא מעניינת ובעלת רמה משובחת למדי. שיריו מצטיינים ברגישות אינטלקטואלית רבה ובתימטיקה בלתי צפויה, המתנועעת במנעד רחב, משחזור נופי טבע ודיוקנאות בעלי חיים ורפרנציות מדעיות ועד וידויים אישיים על אבדן ושכול ואהבה, על חלוף השנים ועל כירסום הזיקנה, מתוך הבלחות אסתטיות מרתקות.

אך גם הפרוזה של בהט, החל מסיפוריו הקצרים המגוונים (שקובצו באסופה המרתקת ״במשעולי הקונספציה״ שזכתה לשבחי הביקורת) וכלה ברומנים שלו (ביניהם ״יקיצת נשיקה״ ,״משפחת שטורך״, ״מרד ההיפופוטמים״ ו”יום השנה”), מציגה ספקטרום עשיר של התייחסות מעמיקה ומגוונת למציאות הישראלית של ימינו, הן החברתית והפוליטית האקטואלית, והן הטכנולוגית. כל אחד מן הסיפורים שלו מדגים באורח מופתי את עומק ההבנה, את הבהירות המחשבתית ואת כישורי ההוראה שלו, הכרוכים יחד לבלי הפרד עם עוקצנות סאטירית ויכולת קלילה ושובבה לבדר את קהל קוראיו. כתיבתו מתאפיינת בהומור, בהבנת האדם ובעיקר בסגנון ישיר וברור מאוד, שופע יכולת אנליטית מעולה. הוא יודע לחלק עם הקוראים את הידע והניסיון העצומים שלו בתחומים רבים – מדע, אקטואליה, ציור, מוזיקה ועוד – והקורא בספריו יוצא נשכר ומועשר גם בנושאים שאינו מצפה להם, בבואו אל תוך עולמו הספרותי.

בחלק ניכר של הסיפורת שלו מתאר בהט, כאמור, את ההידרדרות הגוברת של החברה הישראלית במדרון התלול והחלקלק של “קאפיטליזם חזירי״ מיובא משדות זרים. גם כאן לא נפקד מקומו של תיאור השחיקה והאבדן של האידיאלים הישראליים הישנים של סולידריות חברתית, עזרה לזולת והסתפקות במועט, והחלפתם הגוברת בבולמוס של צרכנות ראוותנית, ״מצליחנות״ אנוכית חסרת גבולות והדוניזם משולח רסן, על רקע שחיתות מכרסמת והולכת במוסדות השלטון – כל זאת מנקודת ראות עכשווית מאד, אך גם כזו החדורה בזיכרון עקשני של מהות שורשיה של החברה שקמה כאן מתוך אותם אידיאלים כמו-נשכחים שלה, של שיוויון ורעוּת סולידרית, ומתוך נקודת הראות המובהקת של תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית הישנה, שהמסַפֵר גדל על ברכיה ועדיין איננו מתכחש לטוב שהיה בה וזוכר לה את טוהר כוונותיה המקוריות.

אך בהט, כדרכו, לצד הביקורת, מדגיש גם את העוצמה הטכנולוגית הגדולה והמרשימה של ישראל, ואל תיאור המאבקים הסוציאליסטיים והריאליסטיים של זוגות צעירים אוהבים על רקע שלטון ההון, יוקר הדיור ופולחן ההצלחה החומרית וראיית “מותגים” מלאכותיים וריקניים כחזות הכל מתווסף כאן, כתמיד בסיפורת של בהט, גם היבט חזק של פנטזיה מדעית וטכנולוגית, מסוג העתידנות ה”אקזיטית” שבחלקה היא כבר כעת אתנו ממש כאן.

כל אלה באים שוב לידי ביטוי מזהיר ב״רומן הגרמני-עברי״ החדש של בהט, אם כי הפעם הדגשים שלו שונים במקצת מאלה שכמותם ניתן היה לזהות ברוב ספריו הקודמים. חיבתו של המחבר לעתידנות ולטכנולוגיה, שהביאה אותו ליצירת טכניקות וגדג׳טים מד״ביים מעניינים כיד הדמיון הטובה (למשל אלה שמילאו תפקידים מרכזיים הן בעלילת ״יקיצת נשיקה״ והן בעלילתו של ״מרד ההיפופוטמים״) מצטמצמת הפעם ל״דמות״ אחת, שהיא כמובן לא דמות חיה של ממש אלא רק בגדר אביזר-רקע דומם – מרעום משוכלל של פצצה מתקדמת, המופיע רק לקראת סופו של הסיפור, אך ממלא תפקיד גורלי בעלילה (הפרק האחרון בספר נושא את הכותרת ״בגלל מרעום״).

ואולם, כאמור, ההתמודדות הרחבה יותר המתוארת כאן היא זו עם זכרון השואה ועקבותיה בחיי הישראלים בני זמננו. על רקע זה בולטים שני פרקים מעולים, ממש “פנינים”, שממקדים את זיכרונות השואה של משפחת וולף הישראלית במסעה של מרים, גיבורת הספר, בת הדור השלישי, למחוזות אירופיים של אז, שנופיהם, מסתבר, עדיין קיימים ללא שינוי, גם כיום, עכשיו. הפרק הרלוונטי הראשון מתאר את ביקורה של הצעירה הצברית באותו יער בצפון סלובקיה, אשר דרכו נמלטו פעם בני משפחתה מפני הנאצים, כשניסו לעבור דרך נוף חורפי של הרים נישאים, בעצה אחת עם מבריח מקומי, שרימה וזנח אותם בקור הלילה המקפיא בלב היער. המשפחה הוסיפה אפוא בבריחה לבדה, בלי עזרת המבריח, בתקווה למצוא מקום מבטחים, לחצות את הגבול ולהסתתר ולהסתופף תמורת תשלום הון תועפות לכפריים תאבי בצע בכפרים סלאביים נידחים בדרום פולין. תיאור היער הזה, הקיים גם כיום, הוא מעשה אמן בפני עצמו. מזיגה מדויקת של חדש וישן מצביעה על הקישור והחיבור בין מה שהיה בעבר, הדברים אותם למדה הגיבורה מסיפוריה של סבתה הלנה ניצולת השואה, לבין מה שמתרחש ממש כרגע, בהימצאותה שלה באותה נקודה בדיוק.

תיאור מבריק שני, ונאה ביותר גם הוא בפני עצמו, הוא תיאור הביקור בפראג (הנערך בעקבות שורשיה הצ’כיים של המשפחה). העיר פראג היפה זוהרת דרך עיניה של גיבורת הספר, הנערה מרים.

שם, בפראג, גם מתלקח ללילה אחד מכושף רומן האהבה האירוטי החד-פעמי והפנטסטי למחצה שלה עם זמר האופרה המפורסם (והאופרה היא כמובן מופת וסמל לסוגה אמנותית עלית, ״אירופית״ בתכלית, כלומר בהט מציג לנו פה בהנגדה מתוחכמת את מרים בשעה שהיא זוכה לחוות את ״אירופה במיטבה״, מייד אחרי ביקורה ביער הצפוני שדרכו נמלטה משפחתה מהנאצים, שם היא כמו ביצעה טקס של עלייה לרגל לאתר המייצג בשבילה את השואה, כלומר את ״אירופה במירעה״; היא כמו טועמת במרוכז, בנסיעה קצרה אחת, את שני הקצוות המנוגדים של היבשת.

יתר על כן, האופרה הספציפית שבה היא צופה, בכיכובו של מאהבה הזמר, באותו ערב שבו היא מתמסרת לו בדחף של רגע, היא ״כרמן״ של ביזה – סיפור אהבה טראגי שכורך מין במוות). הפנטזיה הארוטית המסעירה שמרים חווה בזרועות מאהב-החלומות שלה בפונדק קטן על גדת הוולטבה בפראג, לא רק שאיננה נוגדת את ברית האהבה שלה עם הצעיר הגרמני שבא ארצה לכפר על פשעי אבותיו, יואכים, הלא הוא יוחי, בשמו העברי המאומץ, אלא אף מכינה אותה אליה מבחינה נפשית ואולי אף גופנית, חושנית. בשובה מפראג וממסע השורשים שלה, מרים היא כבר אשה מנוסה ואדם בוגר ובשל, פתוח לחווייה הבאה של חייו, ללימודים של המקצוע שמעניין אותה ולאהבה גדולה מהחיים.

הציר הכפול במרכזו של הרומן שלפנינו הוא בסיפור עלייתו של צעיר גרמני, נצר למשפחה גרמנית מיליטריסטית ונאצית המנהלת את חייה באותו זן של נורמליות מערב-גרמנית, שנוצר בהדרגה מימי אדנאואר ואילך, ובבואו ארצה הוא מקיים נוהג כפרה כפול. מצד אחד, הוא עובד זמן ממושך בבית אבות ומטפל בקשישים ישראליים, ומצד שני אינו מסתפק בכך אלא (ועוד קודם, תוך שינוי שמו לשם עברי) מתגייס לצה”ל.

החלק השני של דואט תוכני זה הוא ההתאהבות עצמה בין שני הצעירים כחלק מהטבעיות הישראלית ולא רק כאקט אלגורי, או אפילו לא רק כאקט סמלי בלבד. לכן גם, כמובן, כחלק של המימזיס המינימלי, שחזור המציאות הנחוץ כצורה מינימלית הכרחית לשם הצלחת הרומן הזה הוא חיוני. שחזור ההתאהבות הזאת עצמה הכרחי, כחלק ממנו, למתן תיאור העצמאות הישראלית העכשווית בתור רקע לרומן.

יש לומר כי המסַפר עומד בכבוד במשימה זו ונותן את החשיבות הראויה ל”רקע הישראלי” ברומן, החיונית לשם העמקת האותנטיות המקומית. מסע הכפרה ארצה של יוחי/ יואכים וההתאהבות בין שני הצעירים עולה בידו יפה.

מְעֶבר לצורך של יוחי לכפר על עוונות אבותיו הוא זוכה לאהדת הקורא גם בשל היותו חייל בודד. המושג, או ה’מוסד’ של חייל בודד מפנה אותנו לאותה רוח מיוחדת, רוח הנתינה והאהבה ללא תנאי, שנותנות משפחות ישראליות לחיילים שאינם יכולים לצפות לארוחה חמה כשיחזרו הביתה אחרי שסגרו שבועיים בבסיס, ולא יכולים לצאת לבלות בסופי שבוע על חשבון ההורים. הצגתו של יוחי כחייל בודד מחברת היטב ומעמיקה עוד יותר את ההווי המקומי.

במידה מסוימת מתקבלת ברומן הצלחה דומה בתיאור אווירתה של ירושלים כרקע חווייתי, יותר מאשר תיאור עירוני חיצוני מפורט או שימוש בה, בעיר הנצח, כסמל טעון משמעות. הצלחה זו מתקבלת גם על רקע הווי סטודנטיאלי וצעיר מאד, שבו נקלט ואליו מתחבר גם יוחי/ יואכים, קצת בתוך ממשות ישראלית צעירה וקצת כחלק מרקע-צעירים אוניברסלי בתקופתנו זו.

אכן אין ספק, כי ההצלחה העיקרית של הרומן היא בתיאור דיוקנם הנפשי (אך גם הגופני) של שני הצעירים. בייחוד מעולה הוא שרטוט דיוקנו של יוחי/יואכים. הצירוף של נורמליות מובהקת שלו יחד עם האתוס של התמודדות עם העבר הלאומני והנאצי של משפחתו משכנע ביותר, והרי זו בעצם משימה לא קלה. אבל היא הופכת לקלה בידיו של בהט, למרות התיאור המעמיק והקשה של ההיסטוריה האישית, בעלת האופי הנאצי אשר הביאה אותו לארץ. עם סיפור התערותו בחברה ובאורח החיים המקומי, במקביל להחלפת השם בשלב מאד ראשוני מיואכים ליוחי, משתכנע הקורא בהיטמעות ובהתקבלותו בחברה בארץ. גם דיוקנה של מרים (ולא רק על רקע מסעה לאירופה, שצוין כבר לעיל כהישג סיפורי מובהק) משורטט ברגישות ובעדינות, וגם במידת אמינות חברתית ריאלית. בכלל עדינות ורגישות זו, של נוף נעורים, שורה כחופה רכה על תיאור ההתאהבות והאהבה שלפנינו.

משימה שהיא אולי יותר בעייתית ברומן שלפנינו היא דווקא תיאור הדמויות והרקע שבתווך, אלו שבין רקע שני האוהבים לבין רקע ישראלי כללי. אמנם דמות המשנה הבולטת של יאיר סלע, הקפיטליסט גס הרוח, מצטיירת היטב, הן כטיפוס ישראלי והן כאדם אינדיבידואלי, אך הכוונה כאן היא יותר לתיאור הדמויות של בני ובנות המשפחות משני הצדדים. מה עוד שלא רק משפחתה של הצעירה הישראלית, המתוארת כאן במידה של אמינות, עלולה להוות חוליה חלשה יותר ברומן אלא הוא הדין גם בביקור משפחתו הגרמנית ה”קלסית” של יוחי/יואכים בארץ (שהרי הם לא נתקו את הקשר אתו, למרות הסתייגותם מהפרו-ישראליות הנלהבת שלו ומרצון הכפרה שלו על אימי השואה שנראה להם – אך לא לנו – כמוגזם). אולם הסתייגות קטנה זו אינה נוגעת בהכרח בעצם יופיו של הרומן כולו, ובצורה המשכנעת מאוד שבה הוא מאתר ושם את האצבע על האפשרויות השונות לפיענוח המנגנון הרגשי של יוחי.

חשוב לציין עם זאת, כי הרומן הזה, שיש בו צד פולחני מובהק של כפרה, מגיע גם לצד פולחני של טקס קורבן עם נפילתו של יוחי/יואכים בעת שירותו בצה”ל, כמהלך אירועים הבולטים כל כך בימינו של טרור ג’יהדיסטי. אבל כאן מן הראוי אולי להבדיל בין צורה מוחשית מאיימת של הסיום הזה של הרומן לבין תבניתו העקרונית ההולמת, יותר מאירוע בטחוני כזה או אחר, את המבנה של הרומן הפולחני הזה הנתון על רקע נוף נעורים קדום. השילוב בין שתי התבניות הללו רגיש ומדויק, ותורם להצלחתו התימטית והרגשית של הרומן.

ראו עוד

ראיון עם דב בהט על רומן עברי גרמני

דב בהט בויקיפדיה

סקירה על פרופסור דב בהט

“אהבה נאיב ית או משל מתוחכם : אוהד עוזיאל על הספר

5 תגובות

  1. לכותב הספר ולכותב המאמר.
    קראתי את המאמר בחלקו אין לי פשוט זמן ליותר מזה וגם הספר אולי מעניין אבל בזמן זה של חיי אני מתרכזת בדברים מסוימים מאד ואתכם הסליחה.
    אני פונה אליכם כאן מכיוון שבחילה קבלתי רק את הודעת המחבר בדבר הוצאתו לאור של הרומן.
    אחר כך קבלתי את המאמר שהוא משהו כמו בקורת.
    אבל מה שקרה אחר כך היה ממש מפחיד. אנשים רבים שלחו לי מיילים והיו כאלה שגם הפחידו אותי בהוצאת דיבה ומשפט כאלו אני שלחתי להם את המאמר .
    בבקשה שילחו להם לכל אותם אנשים הודעה שלא אני היא השולחת להם את החומר הזה .

    וגם אני כמו שהם שואלים שואלת מאין לכם כתובת המייל שלי.
    ואנא מכם אל תשלחו לי חומר שאינני מעוניינת בו.
    תודה
    ר. מיפו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × חמש =