מקור: ויקיפדיה

“אני מציע שאם הוא יהיה מעוניין ניקח אותו,” עדי אומר למוישיק בהנמכת קול בעת שהדייר הפוטנציאלי בוחן את הדירה. “לפי הריאיון שעשינו לו הוא דווקא נראה לי בסדר ולא כדאי לפספס אותו, במיוחד אחרי מצעד המתפנקים שהיה כאן בגלל הקומה השלישית, האוטובוס שעוצר למטה, והחדר שנראה להם קטן מדי.”
“בסך הכל הוא באמת עושה רושם סביר,” מוישיק מאשר ולוגם ברעש את הקפה השחור מכוס הזכוכית.
הבחור בעל רעמת השיער הלוהבת מתקרב לעדי ומוישיק היושבים במרפסת, ומחייך בקורת רוח. “מצידי זה בסדר, כמה זמן ייקח לכם להחליט?”
“האמת היא שדווקא חשבנו על בחורה,” מוישיק רומז לעבר גלגלי המוך שהצטברו בפינת המרפסת, “אבל מכיוון שאף אחת לא רוצה לגור כאן אנחנו מוכנים להסתפק בךָ. כל יום שעובר בלי שותף זה בשבילנו אסון כלכלי,” הוא צוחק וקולט בזוית עינו את מבטו המאשר של עדי.
שלושתם מביטים באוטובוס הנעצר בתחנה שמול הדירה ומגהק את נהמתו הכבושה, והג’ינג’י שואל איזה קו זה.
“זה קו 18. עושה אמנם קצת רעש אבל לפחות השכנים שקטים,” עדי נד בראשו בחיוך לעבר בית הקברות השוכן בעברו השני של הכביש, “וכמו שאתה רואה יש לנו נוף שטוח לגמרי שלא חוסם את הבריזה מהים.”
“לפעמים באות לכאן קבוצות לסיורים היסטוריים וחלק מגיעים גם לסיור עששיות בלילה. הם אולי חושבים שמישהו יקום לתחייה,” מוישיק ממשיך להתבדח ורומז לג’ינג’י לשבת לידם.
הדייר החדש מביט בסקרנות החוצה לעבר המצבות. הן פרושות בחוסר אחידות בתחומי גדר האבן הגבוהה, המוקפת מכל עבריה בבתי מגורים בני שלוש וארבע קומות. “תזכירו לי איך קוראים למקום הזה?”
“בית קברות טרומפלדור,” עדי ומוישיק עונים במקהלה ועדי מוסיף, “כמו שֵם הרחוב שלנו”.
“הבנתי,” הג’ינג’י מתחייך לעברם ומוסיף, “האמת היא שאני מרגיש קצת מאוכזב.”
“למה?” מוישיק שואל בחשש שהשותף הפוטנציאלי יתחרט.
“כי אני באתי לגור בעיר ללא הפסקה וכאן למטה הכול מפסיק לתמיד,” הוא מקניט את שותפיו לדירה.
“תראה, זה לא בדיוק ככה,” מוישיק מרצין לרגע ובוחן את שאריות הקפה בכוסו, “כי אם אתה מאמין בעולם הבא ובחיים שאחרי המוות, אז בית הקברות זאת רק ההתחלה,” הוא פוסק באירוניה, והאחרים מצטרפים אליו בצחוק משחרר הטומן בחובו תקווה שהשידוך בין השותפים יצליח.

לירן הג’ינג’י היה קיבוצניק מבקעת הירדן. מוישיק הגיע מבת ים, “מליד התחנה האחרונה של קו 18,” כפי שנהג לומר מבלי שנשאל, ועדי היגר לעיר הגדולה מכפר ורדים. שבוע אחרי שלירן נכנס להתגורר בדירה ישבו שלושתם במרפסת בשעת דמדומים של סוף הקיץ, מביטים לעבר השקיעה הלוהבת. מוישיק ישב כהרגלו עם כוס הקפה השחור, עדי ינק מהסיגריה, והג’ינג’י חיפש הצעות עבודה באינטרנט.
“אולי תבוא לעבוד איתנו בפאב?” מוישיק הציע לו בנימה מפתה. “תתחיל בתור מלצר ותעשה בינתיים קורס ברמנים. ככה עדי התחיל לפני שנה ועכשיו הוא כבר משופשף בעסק.”
לירן הנהן בנימוס ואמר שזה לא מתאים לו. הוא לא מעשן וכמעט לא שותה, ויהיה לו קשה לעבוד במקום כזה.
“לא שותה ולא מעשן? אני מקווה שאתה לפחות מזיין,” מוישיק התלוצץ.
“זה דווקא כן,” לירן התחייך במבוכה ולחייו החיוורות עלו בלהבות.
“אוקיי,” עדי גיחך, “אתה כבר יודע שלמוישיק יש חברה, מה שאומר שהוא מחוץ לעסק. אבל אנחנו שנינו חופשיים בינתיים… אין לך חברה, נכון?”
“לא. הייתה עד לפני חודש ונפרדנו.”
“אז אתה פנוי להובלה,” מוישיק שלח קריצה ללירן.

בחלוף הזמן שלושת הבחורים פיתחו חוש הומור משותף שהלך והשתכלל עם הזמן, ראו עין בעין את חוסר ההקפדה על סדר וניקיון, ולמדו כיצד לתבל את השקשוקה באופן שכולם יאהבו. העיר השוקקת קראה להם בקולות שכל אחד מהם שמע במנעד הצלילים המתאים לו, מפתַה אותם לטעום ממנה במלוא חושיהם. הם הרגישו שרק בה מתרחשים החיים האמיתיים, וכל מקום אחר הוא חיקוי עלוב שאין לו סיכוי.
לאחר חיפושים מאומצים לירן מצא עבודה כפועל במה בתיאטרון הקאמרי. המשכורת הייתה קצת מעל שכר המינימום, אולם כל עוד זכה להיות קרוב לעשייה האמנותית זה לא היה אכפת לו. בתיכון למד במגמת תיאטרון, ולדברי המורים הייתה לו ‘נוכחות בימתית’. במקביל למד גם לנגן בסקסופון, אמנם לא בדבקות יתרה, אך מספיק כדי שיוכל לנשוף לחנים ונעימות כל אימת שהתחשק לו. בסוף התיכון התחלף חיידק הבמה בווירוס כתיבה, שהתקבע על שירים שחיבר מנהמת ליבו, ואחרי הצבא הקליד בפרצי יצירתיות סיפורים קצרים של כמה עמודים.
עדי ומוישיק לא התחברו לעולם האמנות או הספרות. בילוי מוסיקלי מבחינתם היה שמיעת הלהקות האהובות עליהם בקולי קולות בדירה, ומופעי במה התמצו עבורם בערבי סטנד אפ קומדי מזדמנים. טקסט ספרותי שאורכו יותר מעמוד או שניים היה עבורם מחוץ לתחום, והם לא הצליחו להתרכז בקריאה. הם התקשו להבין את הצורך של הג’ינג’י להביע עצמו במילים כתובות, והתייחסו לכישרונו לנגן בסקסופון בשמץ של פליאה ואפילו בקנאה.
בניגוד לשני שותפיו לדירה, שחייהם התנהלו על קו ישר למדי ומצב רוחם לא השתנה בקיצוניות, אצל לירן היו עליות וירידות. בימים בהם המועקה הרימה ראש, חוש ההומור שלו הפך לציניות אירונית שהשפריצה בלי לטרוח לסנן. לעיתים שקע בדכדוך, מרגיש שהוא הולך לאיבוד בתוך שפע אפשרויות הבחירה שמציעים החיים באלף השלישי; מצד אחד הן נדמו לו בלתי מוגבלות ולא מוכתבות מראש, אך למעשה הפכו את הצורך לתת משמעות לחייו למאתגר יותר.
לאחר שלירן התמקם בדירה החדשה, הוא גילה משיכה לא מוסברת לבית הקברות שמעבר לכביש. הוא שוטט שם שעות רבות, מגלה טיפין טיפין מי נטמן איפה ומתי, ומה נכתב על המצבות. על רבות מהן נחרתו שמות של אנשים מפורסמים שהכיר, ועל חלקן הוטבעו תמונות קטנות, שקועות במסגרת אובאלית, של נפטרים מלפני שמונים ותשעים שנה. למרבה הפלא התמונות נשארו ברורות וחיות, שורדות את חלוף הזמן ופגעי מזג האוויר. בעודו מסתובב שם הוא נהג לכתוב הערות בפנקס קטן, שלתוכו גם העתיק את הכתוב על המציבות: “פ”נ האישה הצנועה והכבודה”, “הסוחר רב הפעלים, נדיב לב ישר ותמים”, “טרוף טורף יוסף חלפון”, “לוחם נאמן לציון, לאהבת האדם ולאחוות עמים”. בזמנו הפנוי קרא על תולדות בית הקברות וקורות החיים של הטמונים באדמתו, ולעיתים הצטרף כאורח לא קרוא לְסיור שנערך בַּמקום, לומד מהמתים על החיים שהתנהלו בעיר העברית הראשונה.
עבור לירן היה בית הקברות מעין חצר רעיונית של הדירה שאמנם הייתה לה מרפסת, אך לא הייתה מזיקה לה בנוסף גינה צמודה רחבת ידיים – גם אם היא מכוסה בלוחות אבן. מוישיק ועדי התייחסו בגיחוך גלוי למשיכתו למצבות, והכניסו את הנושא להווי הבדיחות הדירתי, אולם כשסקרנותם, ותחושתם שהם בכל זאת מפסידים משהו גברו על האירוניה, הם נענו להזמנת לירן לרדת לשוטט איתו בין חומות האבן.
בכניסתם למקום עדי הצביע על המצבות הקטנות שניקדו את הקרקע ואמר שאף פעם לא ראה דבר כזה. לירן שמח להפגין את ידענותו, וסיפר שאלה מצבות של ילדים מלפני מאה שנה. “ראש העיר דיזנגוף כתב בזמנו לחברה קדישא שיש כאן מצוקה של מקום, ולכן יש להקצות לילדים חצי מהשטח של אדם מבוגר,” לירן צחק בקול שנשמע לו רם מדי וסימן להם ללכת בעקבותיו.
“גם הוא כאן?” מוישיק שאל כשהגיעו לקברו של ביאליק.
“הוא וכל המשפחה, כולל האהובה מהצד,” לירן הכריז בחיוך צופן סוד. הוא סיפר על אירה יאן שהמשורר הדגול הכיר עוד ברוסיה, ואשר שוכבת בקצה בית הקברות, בעוד הוא עצמו נקבר כשאשתו לצידו וחותניו לידו.
“לביאליק הייתה מאהבת?” עדי שלח חיוך מתריס ללירן.
“לא נכנסתי להם בין הסדינים אבל כנראה שכן,” לירן שמח שהצליח לעורר בשותפיו לדירה עניין במושא שיטוטיו. כאשר הוציא את פנקסו מהכיס הם נזכרו שעליהם להתייצב במשמרת בפאב ועלו בחזרה הביתה, משאירים אותו להמשיך לבדו.

כחודשיים לאחר המעבר של לירן לתל-אביב באה לבקרו בת כיתתו, נושאת בידה סלים מלאים בפירות הטרופיים הטריים שנקטפו ממטעי הקיבוץ. “בואו תצטרפו אלינו,” לירן הזמין את מוישיק ועדי לשבת במרפסת באותו אחר צהריים חמים שצץ בפתאומיות באמצע החורף, וכולם אכלו בְּידיים דביקות ובמצמוצי לשון את הפסיפלורה, הפיטאיה, והקרמבולה.
“הקיבוץ הזה שלכם נשמע כמו גן עדן,” עדי העיף מבט בוחן לעבר הידידה.
“זהו שלא,” לירן ענה במקומה. “לא הייתם מחזיקים שם מעמד יותר מיומיים…”
ביום המחרת שוטט לירן עם בת כיתתו ברחובות תל אביב, והיא לא הפסיקה להתפעל מקצב החיים התוסס ומהרחובות ההומים אדם. כשחזרו לדירה לקראת ערב, וירדו מהאוטובוס שתחנתו נושקת לשער בית הקברות, לירן לא התאפק והציע לה להיכנס. בסיור ארוך ומקיף, ובעודו מציץ מדי פעם בפנקס ששכן קבע בכיסו, הסביר לה בהתלהבות את כל מה שהספיק ללמוד על שוכני המקום. היא הקשיבה בסבלנות, ולא הייתה קצרת רוח כמו שותפיו לדירה, ובדרכם החוצה הודתה לו על שגילה לה עולם מעניין ומרגש.
הצלחת הסיור עם בת כיתתו עודדה את לירן להזמין בחורות נוספות לטיול לילי בין המצבות; היה זה מעין מבחן שהיה עליהן לעבור, לפני שיחליט אם הן מוצאות חן בעיניו, ויציע להן לעלות לחדרו. הוא נהג להתחיל את הביקור בַּמקום בסיפור על שלושת שערי הכניסה הקרועים בחומה הגבוהה, שכל אחד מהם נבנה בזמן אחר, ורק אז הכניס אותן פנימה דרך השער היחיד שהיה פתוח – זה עם שתי דלתות הברזל הכחולות, ממש ליד תחנת האוטובוס.
לירן החביא מבעוד מועד עששית ליד הקיר הסמוך לכניסה, בין כמה שיחים שגדלו פרא. בהיכנסם העלה בה אש ברוב טקס, מה שעשה רושם רב על הבחורה. השניים התהלכו בתוך עיגול האור הרך שהפיצה האש, הכלואה בבטן העגלגלה של כיסוי הזכוכית, והסיור התנהל על פי תכונית מובנית שלירן הכין – כמו בלדה שכל בית שקוראים בה מגביר עוד ועוד את ההתרגשות והמתח, עד לסוף הטראגי. תחילה היה לוקח את הבחורה לקבריהם של אנשי ציבור וגדולי האומה כמו אחד העם, אליהו גולומב, וחיים ארלוזורוב, אשר לידו הרחיב בסיפור הרצח שעד היום לא פוענח. אחר כך עברו לבקר את ראשי העיר של תל אביב מדיזנגוף ועד נמיר, והמשיכו לאושיות אמנות, ביניהם הציירים ראובן רובין ונחום גוטמן.
לקראת סוף הביקור הגיע תורם של המושכים בעט; לירן היה עוצר ליד טשרניחובסקי, מוציא את הפנקס מכיסו ומקריא לבחורה את השיר ‘את אינך יודעת מה מאוד יפיפית’. בקול רוטט תיאר את הרגליים הזקופות והשוקיים העדינות של גיבורת השיר, וסיפר על יפעת עיני השקד של אותה בחורה חיננית שאינה יודעת שהיא כזאת. בעודו אוחז ביד העלמה, שכבר נשבתה לגמרי בקסמיו, הוא חלף במרוצה על פני קברה של דבורה בארון וזה של אשר ברש, ואז, בהתקרבם לקבר ביאליק, הגיע הטיול הלילי לשיאו. בעמדם מול המצבה הרבועה שוב הוציא לירן את פנקסו ודקלם במלוא הרגש את ‘הכניסיני תחת כנפך’, תוך שהוא שואל בקול רועד, אפילו מתחנן, ‘אומרים יש אהבה בעולם – מה זאת אהבה?’
ולאחר כל זאת, באם תגובותיה של הבחורה מצאו חן בעיניו, והרגש שנשקף מעיניה היה עמוק מספיק, לירן היה חושף בפניה שהוא למעשה גר ממש ממול השער, בטרומפלדור 32 קומה אחרונה – “הנה רואים את המרפסת מכאן, את רוצה לעלות?”

עדי ומוישיק לא התאפקו מלהתלוצץ על חשבונו של לירן, ונהגו לדווח למבקרים המזדמנים בדירה על אורחותיו. “הוא קודם כל מביא את הבחורות החדשות לסיור בבית הקברות ואז הן נמסות לגמרי,” סיפרו על לירן בנוכחותו. הוא היה מחייך במבוכה בעודו מגרד בראשו עמוס המחלפות הלוהבות, אולם נמנע מלסתור את דבריהם, שעיוותו לגמרי את כוונותיו ורצונותיו. הוא הרי בסך הכול רצה להתייחד רק עם מי שמתאימה לו; זו שהוא יכול לחלוק עימה רגעים של הבנה, ואולי אפילו ניצוצות של הארה בנוגע למה שחשוב באמת בחיים.

ההודעה על אביו של עדי הגיעה בבוקר שבת סגרירי, שהופיע כשהיה נדמה שהחורף כבר נגמר. אמו של עדי התקשרה לטלפון של לירן ושאלה האם בנה נמצא בדירה. נימת הדחיפות בקולה הרועד הזניקה את לירן לחפש אותו בחדרו אולם החדר היה ריק. בלית ברירה סיפרה האם ללירן בקול לאקוני ועייף שבעלה נפטר בפתאומיות מדום לב, וביקשה לעזור למצוא את עדי בדחיפות, היות שאינו עונה לטלפון הנייד שלו. לירן העיר את מוישיק ואת חברתו, והם התקשרו לכמה מחבריו של עדי עד שמוישיק איתר אותו; הוא לא היה מסוגל למסור לעדי את הבשורה בעצמו, רק אמר לו להתקשר מיד לאמו.
ההלוויה התקיימה בכפר ורדים ביום ראשון אחר הצהריים, ומוישיק ולירן התארגנו לנסוע במכונית שמוישיק שאל מאחותו. הם לקחו איתם עוד שני חברים של עדי ויצאו לדרך בחצות היום. כשהתקרבו ליישוב הבינו שכבר איחרו את מועד ההתכנסות בביתו של המנוח, והחליטו לשים פעמיהם היישר לבית הקברות. בתיו הפרטיים של הישוב המטופח, המנוקד בעצים רבים ובכיכרות פרחוניות, ניצבו דוממים לאורך נתיב התקדמותם. הם נסעו דרומה לשכונת הנחלים, שבה שייטו במכוניתם בינות סער, כזיב וירדן. כשראו שהם לא בכיוון הנכון הסתובבו בחזרה לנקודת המוצא ונכנסו לשכונת התבלינים, עוברים מהמור לקורנית, ומשם לריחן. הרחובות היו ריקים מאדם, ורק אצל השָמיר נתקלו בבחורה הדוחפת עגלת תאומים ועצרו לידה כדי לשאול איך להגיע לבית העלמין.
“אתם ללוויה של לוינסון?” נאנחה והמשיכה בלי לחכות לתשובה – “תעברו מכאן לשכונת הציפורים,” סימנה להם את הכיוון בידה, “ומשם תיכנסו לשכונת הפרחים. זה ממש בקצה שלה על ראש הגבעה, אי אפשר לפספס.”
כשחצו ברכבם את שכונת הציפורים לירן דמיין לעצמו את גרגור הדרור ושירת החוחית והעפרוני, ולאחר מכן המשיכו לעבר שכונת הפרחים – שם נכנסו בטעות לרחוב הלוטם לפני שהמשיכו בבטחה קדימה דרך החצב והיקינטון. לירן חייך לעצמו כשחשב על שמות השכונות והרחובות הסטריליים שאין בהם טיפת לחלוחית של היסטוריה, ממש כמו הישוב החדש למדי בו הם נמצאים, אשר מביט לעתיד במקום לחפור בעבר. הם חלפו על פני הבית האחרון ברחוב השקד, וטיפסו לראש הגבעה, שם שכן בית הקברות שמעל שער הכניסה שלו נקבע השלט ׳בית העלמין כפר ורדים׳. לירן שאל את עצמו מדוע השלט מפריע לו, עד שהבין שהוא מעדיף את הצירוף בית קברות ולא בית עלמין, שכן השני מדגיש באופן חד משמעי ששוכני המקום נמצאים בו לעולמים.
עדי עמד עם אמו ושתי אחיותיו ליד אלונקת המת המכוסה בטלית. הוא חבש כיפה ומשקפי שמש כהים, והשותפים לדירה הספיקו להתחבק איתו קצרות לפני שהגיע זמן ההספדים. אחיו הגדול של המנוח אמר דברים לזכרו, אחריו ספד לו מנהל המפעל בו עבד האב בתפקיד בכיר, וגם ראש המועצה, שהיה חבר קרוב, אמר מספר מילים. אחותו של עדי חתמה בקול מייבב את שבחי אביה שלא בפניו, והכל התנהל כסדרו תוך מתן כבוד לנפטר.
בעת צעדת מסע ההלוויה למקום קבורת המנוח, לירן הבחין שהסטריליות שאפיינה את בתי היישוב ורחובותיו לא פסחה גם על חלקות הקברים. אלה עמדו בסדר מופתי, ומעליהם נבנו מצבות איכותיות המוקפות צמחיה מתוחזקת לעילא – שלא ירגישו הפוקדים את המקום שמץ של אי סדר, חוסר תשומת לב לפרטים, או חס וחלילה זלזול במתים. בבית העלמין החדיש הזה הורחקו המתים לראש גבעה בקצה היישוב, שלא כמו בית הקברות טרומפלדור, שנמצא בתוך העיר ממש, ליד תחנת האוטובוס ובין בנייני המגורים.
טקס הטמנת המנוח באדמה התנהל במתינות ובאיפוק, ובעת מילוי הקבר בעפר ניתן היה לשמוע את העצים הנטועים סביב מרשרשים ברוח הפתאומית. כשעדי אמר את הקדיש קולו היה רם וברור ללא שמץ רעד, ורק אמו השמיעה לפתע יפחה קולנית בודדת ומיהרה לנגב את עיניה.

בדרכה של החבורה בחזרה לתל אביב הצטרפה אליהם נעמה, בחורה רזה וארוכת גפיים ששערה השחור חלק, ופניה פני בובת חרסינה חיוורות. היא הציגה עצמה כבת מחזור של עדי בבית הספר התיכון, ולאחר רגע של שתיקה הוסיפה ביוזמתה שעדי והיא היו חברים בכיתה יא’, אלא שהייתה זו זוגיות קצרת מועד ודרכיהם נפרדו. היא לא שמרה על קשר עם עדי לאחר התיכון, אולם היות והייתה בביקור אצל הוריה בשבת בו אביו נפטר היא מצאה לנכון להיות נוכחת בהלוויה.
נעמה ולירן ישבו לחוצים זה לזה במושב האחורי, ליד אחד מחבריו של עדי. היא הייתה סטודנטית לתיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ושניהם בילו את הנסיעה בשיחות על תחומי העניין המשותפים, שוכחים את מוישיק שכמעט נרדם על ההגה. נעמה התפעלה מקרבתו של לירן לעולם התיאטרון, גם אם בתפקיד של פועל במה בלבד, והוא התוודה בפניה על חלומו לכתוב מחזה שיועלה על אותה במה ממש. כשהגיעו לתל אביב והחליפו טלפונים מוישיק העיף מבט חוקר בשניהם. לירן לא הבחין בכך, משהיה שקוע בפרידה לשלום מהבחורה ארוכת הגפיים בעלת פני החרסינה.

ביום שני שלמחרת ההלוויה מוישיק יצא לשבוע מילואים ביחידתו המובחרת, והדירה נותרה לרשותו הבלעדית של לירן. באותו ערב נעמה הגיעה לביקור קצר, שבמהלכו לירן ניגן באוזניה בסקסופון, והקריא לה כמה שירים מימי נעוריו. כשמיהרה לאוטובוס האחרון הוא דחף לה ליד כמה סיפורים קצרים שכתב, והיא הבטיחה לקרוא. ביום חמישי לירן התלווה אליה לכמה שעורים באוניברסיטה; כבר מזמן חשב להתחיל אולי ללמוד משהו במדעי הרוח, וזו הייתה הזדמנות טובה לראות במה מדובר.
נאמן לדרכו לבחון ולבדוק את המועמדת טרם ההתייחדות, לירן הקפיד שלא לשלוח תשדורות של אינטימיות גופנית לידידתו החדשה, והסתפק בטפיחה קלה על זרועה בכל פעם שנפרדו. נעמה התפלאה במקצת על התנהגותו, שכן הרגישה שהמשיכה הגופנית ביניהם הדדית, אולם היא שיערה לעצמה שיש להמתין בסבלנות ומה שצריך לקרות יקרה.
השבת שאחרי ההלוויה חתמה שבוע מבלבל של גשם ושמש לסירוגין. לקראת הצהריים מזג האוויר התייצב, ונדמה היה שהאביב עומד בפתח. לירן קבע עם נעמה שתבוא לדירתו בתום המשמרת שלה בַּמסעדה בה עבדה; היא הגיעה לקראת הערב מותשת וסחוטה, ונפלה באנחה קולנית על הספה בסלון. לשאלתו של לירן אם היא רעבה ענתה שאכלה בעבודה, אבל היא מוכנה לכוס תה צמחים, אלא שעד שיצא מהמטבח עם המשקה המהביל נעמה כבר הייתה שקועה בשינה עמוקה על הספה. הוא כיסה אותה בשמיכה ולא הפריע למנוחתה, והיא התעוררה בתשע בלילה לריח טיגון נשכני באוויר.
“למה לא הערתַ אותי?” שאלה בהתנצלות, עומדת בפתח המטבח.
“נהניתי להסתכל עלייך,” לירן ענה בחיוך, “והאמת היא שטוב שישנת.”
“למה?”
“כי אני צריך אותך ערנית לסיור הלילי שלנו. ואל תשאלי אותי לאן, פשוט תזרמי.”
“מה אתה מטגן שם?” החוותה בראשה לעבר הכיריים.
“עשיתי לנו חביתות וחתכתי את העגבנייה האחרונה שנשארה. מה עוד את אוהבת בסנדוויץ’?”
הם סיימו לאכול ולבשו מעילים, והוא הושיט לה בלי אומר גם את הצעיף שהגיעה איתו. אחר כך ירדו לרחוב, משתהים כמה דקות על המדרכה שמתחת לבנין לפני שלירן התחיל את הסיור כהלכתו; הוא הסביר לנעמה על שלושת הפתחים של בית הקברות, ורק אז הוביל אותה לעבר השער עם שתי הדלתות הכחולות. הן היו סגורות אך לא נעולות ונפתחו בחריקה קלה. לירן חיטט בשיחים שמימין לכניסה, הוציא מתוכם את העששית ופירק את כיסוי הזכוכית הכרסתני. הוא סימן לנעמה שתחזיק את הכיסוי וניסה להצית את האש שסירבה בתחילה להידלק. נעמה חייכה לעצמה וחיכתה בסבלנות עד שהאש התרצתה.
ככל הבחורות לפניה נעמה הלכה אחרי לירן בסקרנות מלוּוה בפליאה קלה, והאזינה לו בקשב רב במקומות שבחר לעצור בהם. כשהגיעו ללוח האבן של טשרניחובסקי לירן הקריא לה את מה מאוד יפיפית ונשימתה נעתקה לרגע. כשהמשיך הלאה, חולף במרוצה על פני קברה של הסופרת דבורה בארון, נעמה רמזה לו לעצור. היא נטלה ממנו את המנורה הכרסתנית וכיוונה את נגוהות האור לעבר השם שעל המצבה.
“עליה אין לךָ מה להגיד?” קולה נצבע באירוניה.
“לא ממש,” פלט במבוכה.
“אז לי יש,” קבעה נחרצות, “רק אם אתה רוצה לשמוע כמובן,” הוסיפה בחצי חיוך.
“בטח…” לירן הקפיד להסתיר את התמרמרותו הקלה על הפסקת הסיור ממש לפני רגע השיא המתוכנן.
נעמה תיארה לו בקול בוטח וקולח את קורותיהן המצערות של שפרה ופראדל, גיבורות סיפוריה של דבורה בארון, אשר כרעו תחת נטל חייהן החפים מכל רומנטיקה. שפרה, שבחרה להתחתן עם הנגר העני ולא הסנדלר העשיר, הפכה שנים אחדות לאחר נישואיה לאלמנה המטופלת בשני פעוטות, שאחד מהם תינוק בן חודשיים. “… וכדי להתפרנס, היא הייתה צריכה לצאת לעבוד בתור מינקת בבית עשירים, עד שגם היא מתה והילדים נשארו יתומים,” קולה של נעמה נצרד במקצת.
היא המשיכה וסיפרה ללירן גם על קורותיה של פראדל; חייה עם בעלה, שנחשב שידוך איכותי ועלִיָה בדרגה, היו חיי צער מתמשך, בגלל אופיו המתנכר וחוסר ההתאמה ביניהם. “ולמרות שהיא ניסתה בכל כוחה ובכל דרך אפשרית לרַצות את בעלה, במיוחד מאז פטירת הבן התינוק שנולד להם, הוא היה עסוק בעצמו ובעבודתו. הוא לא טרח לנסות ולגשר על התהום שנפערה ביניהם באיטיות אבל בעקביות,” נעמה השתתקה לפתע.
כשלירן הפנה לנעמה עיניים שואלות בדבר סוף הסיפור, היא הרגישה שהגזימה קצת בפירוט הטרגדיות שקטעו את הסיור הרומנטי, ואמרה לו בנימה פייסנית שלא יחשוב שהכל שלילי ופסימי אצל דבורה בארון. “אמנם הגיבורה שלה שפרה מתה בצעירותה, והחיים שלה היו מלאים בסבל וצער, אבל אצל פראדל יש סוף יותר טוב. פראדל הזאת הבינה שצריך לעשות מעשה ודרשה מבעלה המתעלם גט, מה שלא היה מקובל בכלל בתקופה של הסיפור, לפני יותר ממאה שנה. ואחר כך,” נעמה צחקה והחוותה למצבתה של הסופרת האהובה עליה, “אחר כך היא התחתנה עם מישהו שהיה ידיד שלה מילדות, ועשתה תיקון מלא של החיים שלה.”
לירן הנהן בחצי חיוך ולקח מנעמה את העששית בהחלטיות, אוחז בידה ומכוון אותה לעבר מקום משכנו של ביאליק. ליבה של נעמה המה אליו, וידה המשולבת בידו שלחה לגופה גלים של עונג וציפייה לבאות. הוא עצר ליד מצבת המשורר הלאומי ושוב הוציא את פנקסו מהכיס, על אף שכבר ידע בעל פה את השיר הכניסיני תחת כנפך. נעמה הקשיבה למילות השיר והנהנה בחיוך של אושר. מַקְלות שערה השחור רקדו על כתפיה, ועור פניה החיוור בהק באור העששית שצייר הילה עגולה מסביב לראשה.

ביום ראשון בבוקר, בדיוק כשלירן יצא מהמקלחת, מוישיק פתח את דלת הדירה כשהוא עטור זקן בן שבוע. “זהו, גמרנו להפעם,” הוא שלח ללירן חיוך עייף, רומז לעבר נעלי הצבא שלרגליו המלוכלכות מבוץ, “ועכשיו אני הולך להתקלח ולישון כמו גדול… יש אצלך מישהי?” העיף מבט לעבר המעיל הסגול והצעיף המוטלים על הספה בסלון. לירן הנהן בחיוך צופן סוד, ומוישיק הניף את תיקו על הכתף והלך להתארגן בחדרו.
לירן התכונן לצאת לעבודה ונמנע מלהעיר את נעמה, משאיר אותה לגנוב עוד כמה דקות של שינה אחרי ליל האהבים הסוער שלהם. אושרו עלה על גדותיו והוא רצה לצאת למרפסת ולצרוח שהנה זה קרה; הוא מצא את החיבור המיוחל, אולי אפילו את הנשמה התאומה שלו, ומעתה והלאה יהיה פטור מהסיורים הליליים בבית הקברות עם בנות זוג פוטנציאליות. הוא תכנן להשאיר לנעמה פתק ובו משפט מקורי מהגיגי ליבו, אך התרגשותו מנעה ממנו להתנסח כפי שרצה עד שלבסוף התייאש ושרבט לה את המילים “אלף נשיקות ולהתראות בקרוב מאוד.”
מוישיק ולירן התראו שוב בדירה בשעת לילה מאוחרת, כשלירן חזר מעבודתו בתיאטרון ומוישיק ישב על הספה ובהה בטלוויזיה. “מה העניינים מוישיק? חזרתַ לשיגרה?”  לירן התיישב בעייפות על הכורסה המהוהה מול הספה.
מוישיק הנהן, מסנן בקול שטוח שעדי מתכנן לחזור מכפר ורדים ביום רביעי.
“יופי אני שמח לשמוע. עוברת עליו תקופה קשה…”
מוישיק נמנע מלענות ורק השמיע נחרת בוז.
“קרה משהו?” לירן שאל בתמיהה.
מוישיק דפק באגרופו על לוח העץ שהיה משובץ במסעד הספה, “אתה! עם כל הכתיבה שלך והנגינה שלך והתיאטרון, והסיורים לבחורות בבית הקברות, וההכרזות שאתה לא מזיין כל אחת – אתה לא מבין את הדברים הכי פשוטים בחיים. כמו למשל שלא מתחילים עם חברה לשעבר של חבר, בטח לא כשהוא בשבעה על אבא שלו. ובשביל זה לא צריך לגמור אוניברסיטה ולא שום תואר, ולא צריך לדעת לכתוב סיפורים וגם לא לקרוא אותם. זה אָלֶף בית של החיים…” עיניו של מוישיק רשפו לעבר לירן והוא קם בהפגנתיות והלך לחדרו.

עדי חזר לדירה ביום רביעי אחר הצהריים, על כתפו תיק ענק שהכיל בגדים נקיים, ומשלוח של אוכל ביתי. מוישיק פתח לו את הדלת בחיוך רחב; בידו האחת החזיק כוס קפה שחור ובידו השנייה טפח על שכמו של חברו. “התגעגעתי אליך,” מוישיק אמר, והבא מרחוק תלה בו עיניים עייפות וענה שהוא שמֵח לשמוע ושטוב לחזור.
עדי זרק את התיק על רצפת הסלון ורצה להתיישב על הספה אולם נמלך בדעתו. הוא הוציא ממנו את קופסאות הפלסטיק עם המאכלים האהובים עליו, שם אותן במקרר ואת התיק לקח לחדרו. כעבור מספר דקות חזר לסלון, מעיף בדרך מבט לעבר חדרו הריק של לירן.
“מה קרה ללירן?” שאל בתדהמה את מוישיק שישב עם הקפה בוץ במרפסת, מביט לעבר הנוף השטוח שלמטה.
“לא קרה כלום, הוא הודיע שעוזב ולמחרת הלך.”
“למה?”
“אמר שלא יכול לעמוד בשכר הדירה ושמצא משהו יותר זול. בכל מקרה הוא שילם עד סוף החודש, אז יש לנו זמן למצוא שותף חדש. אולי עדיף שהפעם זאת תהיה בחורה…”

5 תגובות

  1. קראתי את הסיפור.רעיון מע ניין לקשור את הסיורים
    בבית הקברות “טרומפלדור” כאמצעי להכרת בת זוג
    ולו לערב אחד.על הדרך אנו לומדים גם מה קורה
    עם שותפים להשכרת חדרים בדירה משותפת.
    לאפרת בהצלחה בהמשך הכתיבה היוצרת.

  2. יופי של סיפור קליל וזורם. הבחירה בבית הקברות טרטמפלדור כבילוי, מלא חוש הומור. מאוד נהניתי לקרוא.

  3. יופי של סיפור קליל וזורם. הבחירה בבית הקברות טרומפלדור כבילוי, מלא חוש הומור. מאוד נהניתי לקרוא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + שש עשרה =