הקדמה מאת אלי אשד

נעם פרתום נחשפה לראשונה לציבור קוראי השירה הרחב ברשימה בבלוג שלי בשם “האלוהים של נעם פרתום“. הדבר התרחש בשנת 2010, לאחר שאני וד”ר ניסים כץ נכחנו באירוע שירה של משוררים חדשים שבו השתתפה, ואנו התרשמנו עמוקות מכישרונה. לכבוד הרשימה זכתה נעם לפורטרט מיוחד שנעשה בידי האמנית קרן כץ.

נעם פרתום. ציירה: קרן כץ

מאז הלכה פרתום מחיל אל חיל בעולם השירה, וכיום היא מוכרת כאחת המשוררות הבולטות שלנו  וכדוברת בוטה ביותר של קהילת המשוררים. בימים אלה מתפרסם ספרה השני, שזכה לתשומת לב רבה  הן לחיוב והן לשלילה בידי מבקרים שונים – אילן ברקוביץ’ מגדיר את פרתום כ”משוררת הלאומית” שלנו (ואף פרסם שיר במדורו ב”יקום תרבות”, “שיר בכותרות”), ואילו יהודה ויזן כתב עליה ביקורת ארוכה  ובוטה מאוד שעוררה סערה במוסף “ספרים” של עיתון “הארץ” בסוף השבוע האחרון.

לפניכם השיר “משוררים נוחים להיעלב” מתוך הספר, שיר שהוא בעצם הרהור על עולם השירה, המוכר היטב לפרתום, שבו נראה שכל המשוררים הם רגישים מאין כמוהם וכולם טוענים לקיפוח בידי הממסד. גילוי נאות: השיר שנמסר לידינו כבר לפני זמן רב אמור היה להתפרסם כאן בתוספת תרגום לאנגלית, בהתאם למדיניות “יקום תרבות” שיש לפרסם שירים הראויים לכך בתרגום, כדי שיגיעו לידיעת קהל חובבי השירה הבין-לאומי. אולם אנו מפרסמים אותו כעת, בטרם הושלם התרגום – וזאת לבקשת המשוררת, המעוניינת שיתפרסם דווקא כעת, בזמן שהיא נמצאת בעיצומה של סערה תקשורתית בעקבות הביקורת שפרסם יהודה ויזן, בהנחה שהשיר יסביר חלק מהדברים שהיא חווה כעת.

מתוך “ביחדנס” – ספרה השני של נעם פרתום, הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, פברואר 2018.

משוררים נוחים להיעלב/ נעם פרתום

מְשׁוֹרְרִים הֵם יְצוּרִים נוֹחִים לְהֵעָלֵב.

הַתֶּרְמוֹסְטָט הַפּוֹאֶטִי הַפְּנִימִי שֶׁלָּהֶם מְכֻוָּן לִנְקֻדַּת

רְתִיחָה מִתְאַמְלֶלֶת) כְּמוֹ חֲתוּלַת סוֹף יִחוּם מְיַלֶּלֶת(

וְקוֹפֵץ פּוּנְקְט לִשְׁחָקִים שֶׁל יִסּוּרִים

בְּכָל פַּעַם שֶׁהֵם מְרִיחִים קְצֵה קָצֵהוּ שֶׁל עֶלְבּוֹן:

פּוֹטֶנְצְיָאל הִתְכַּרְכְּמוּת וְהִתְכַּרְבְּלוּת בְּשַׁבְּלוּל

אוֹ רֵיחַ קָרָמֶלִי פַּחֲמִי שֶׁל פֵּרוּר אֶגוֹ שָׁחוּם

שָׂרוּף עַל מַחֲבַת. מְשׁוֹרְרִים

הֵם אַלּוּפֵי עֶלְבּוֹן בֵּינְלְאֻמִּיִּים. טוֹוִים

תֵּאוֹרְיוֹת קוֹנְסְפִּירַצְיָה בְּנוּל אֲרִיגָה מְחֻשְׁמָל וְתוֹךְ שְׁנִיּוֹת

בְּשָׂרָם הַבְּצֵקִי מִתְלַהֵט מֵרֹב פְּגִיעוּת :הִיא אָמְרָה עָלַי כָּכָה,

אַתְּ שׁוֹמַעַת? וְהוּא, הוּא אָמַר עָלַי כָּכָה וְכָכָה — שֶׁהַשִּׁירָה

שֶׁלִּי קִפּוֹדִית, שֶׁהַשִּׁירָה שֶׁלִּי צַוְחָנִית, שֶׁהַשִּׁירָה שֶׁלִּי

מְגֻיֶּסֶת וּמְשַׁעֲמֶמֶת, שֶׁהַמָּעוֹף שֶׁלִּי מֻגְבָּל, שֶׁאֲנִי נֹאד

מָלֵא בְּעַצְמוֹ וְחַי בְּסֶרֶט, שֶׁשַּׂעֲרוֹת הֶחָזֶה שֶׁלִּי פַּרְוָתִיּוֹת

מִדַּי, שֶׁאֲנִי פַּשְׁטָנִית, שֶׁאֲנִי חַפְרָנִית, שֶׁאֲנִי גְּרָפוֹמָן,

שֶׁאֲנִי שַׁמְרָנִית, שֶׁאֲנִי מְיֻשָּׁן, שֶׁהַשִּׁירָה שֶׁלִּי אָפְנָתִית

מִדַּי, שֶׁהַשִּׁירָה שֶׁלִּי חַנְפָנִית וְאָקָדֶמִיסְטִית, שֶׁהַשִּׁירָה

שֶׁלִּי זֶה פִּגּוּר שִׂכְלִי כְּמוֹ־אִינְטֶרְנֶטִי, שֶׁהַשִּׁירָה שֶׁלִּי הִיא

תַּשְׁחֵץ לְשׁוֹנִי שֶׁל פּוֹלִיטִיקַת זֶהֻיּוֹת וְתוּ לֹא, שֶׁמִּי שֶׁכּוֹתֵב

שִׁירָה רַק כְּדֵי לָתֵת בִּטּוּי לִמְסָרִים אִידֵאוֹלוֹגִיִּים

אוֹ לְמַאֲבָקִים חֶבְרָתִיִּים מוֹנֵעַ מִקּוֹרְאָיו

“שֶׂגֶב פּוֹאֶטִי אֲמִתִּי.” הוּא אָמַר אַתָּה

לֹא מְחֻבָּר לְדֹפֶק הַעַכְשָׁו – אַתָּה לֹא

אוֹהֵב שִׁירַת מִזְרָחִים וְאַתָּה לֹא אוֹהֵב

שִׁירַת נָשִׁים אָז מָה אַתָּה אוֹהֵב בִּכְלָל?

כָּכָה!? כָּכָה לְהַגִּיד עָלַי?!

מְשׁוֹרְרִים נוֹחִים לְהֵעָלֵב.

לִפְעָמִים זֶה בִּגְלַל שֶׁהֵם תַּרְבּוּתְנִיקִים עִם מַקֵּל שֶׁל מַטְאֲטֵא

בַּתּוּחֶעס. לִפְעָמִים זֶה כִּי הֵם זְקֵינֶלֶכִים עִם קוֹנְסֶפְּטִים

עֲיֵפִים וּמְשֻׁנִּים לְגַבֵּי גִּנּוּנִים וְנִימוּסִים. לִפְעָמִים זֶה כִּי

הֵם צְעִירִים פּוֹחֲחִים שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם הִמְצִיאוּ אֶת הַגַּלְגַּל

וְשֶׁאֱלֹהִים מְפַעֵם בְּעוֹרְקֵיהֶם (וְלֹא אַחַת הֵם גַּם לֹא קָרְאוּ

הַרְבֵּה, וְלֹא יוֹדְעִים מָה קָדַם לָהֶם, וְלֹא יוֹדְעִים כִּמְעַט כְּלוּם

עַל קוֹרוֹתֶיהָ הַמְּפֹאָרִים שֶׁל הַשִּׁירָה בַּמֶּרְחָב וּבַזְּמַן). אֲבָל

מֵעַל לַכֹּל אַנְשֵׁי פּוֹאֶזְיָה נוֹחִים לְהֵעָלֵב פָּשׁוּט מִשּׁוּם שֶׁהֵם

שַׁיָּכִים לְמִשְׁפַּחַת הַמְּשׁוֹרְרִים – שׁוֹחֲרֵי כָּבוֹד מֵעֶצֶם טִבְעָם

כְּבָר דּוֹרוֹת עַל גַּבֵּי דּוֹרוֹת. זוֹ מָסֹרֶת מִתְגַּלְגֶּלֶת, ד.נ.א

תַּרְבּוּתִי, כִּשָּׁרוֹן תּוֹרַשְׁתִּי לְהִתְבַּכְיְנוּת מִקְצוֹעִית שֶׁעוֹבֵר

בְּמוֹלֶקולּוֹת הַשָּפָה הָעִבְרִית מִמְּשׁוֹרֵר לִמְשׁוֹרֵר לִמְשׁוֹרֶרֶת

עוֹד מִיְּמֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: אָכְלוּ לִי שָׁתוּ לִי, אֲנִי הַמְּשׁוֹרֵר

הֲכִי מְקֻפָּח וַהֲכִי מֻזְנָח, לֹא מַצִּיעִים לִי שׁוּם חַלְטוּרָה, אֲנִי

נִפְקָד וּמֻדָּר מֵאֵרוּעִים, לֹא חָשְׁבוּ עָלַי, אוֹיוֹיוֹי לֹא אָמְרוּ לִי

הַיי בַּהַרְצָאָה עַל הִשְׁתַּלְשְׁלֻיּוֹת הַפִּיּוּט הַיַּם־תִּיכוֹנִי אַחֲרֵי

גֵּרוּשׁ סְפָרַד. מְשׁוֹרְרִים

נוֹחִים לְהֵעָלֵב וְלִדְגֹּר עַל מְזִמּוֹת נָקָם וַעֲלִילוֹת דָּם – הֵם

מְקַנְּנִים (כְּלוֹמַר מְקִימִים לְעַצְמָם קֵן לְהִתְבַּצֵּר בּוֹ בְּקַרְדֹּם

חֲצִיבָה מַחְשַׁבְתִּי) עַל תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל קְנוּנְיוֹת שֶׁמִּתְבַּסְּסוֹת

עַל מַבָּט צַר עַיִן בַּחֲצִי הַקַּנְקַן הָרֵיק וְלֹא בְּמָה שֶׁבְּתוֹכו .אֵיךְ

לְהַסְבִּיר, מְשׁוֹרְרִים נְתוּנִים כָּל הַזְּמַן תַּחַת מַכְבֵּשׁ תְּחוּשַׁת רְדִיפָה

קָשָׁה: הֵם בְּטוּחִים שֶׁמְּקַנְּאִים בָּהֶם, שֶׁלֹּא מַעֲרִיכִים אוֹתָם, הֵם

מִתְכַּעֲסִים שֶׁלֹּא מִתְחַשְּׁבִים בְּדַעְתָּם, שֶׁלֹּא שָׁלְחוּ לָהֶם מֵיְיל הַזְמָנָה

מְיֻחֶדֶת, שֶׁלּאֹ פָּנוּ אֲלֵיהֶם בְּצוּרָה אִישִׁית מַסְפִּיק, שֶׁמְּסַנְּנִים אוֹתָם

בַּטֶּלֶפוֹן, שֶׁנִּמְנָעִים מִלְּהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם בִּמְכֻוָּן ,שֶׁמַּעֲמִידִים פָּנִים

שֶׁשָּׁלוֹם אֲבָל הֲרֵי אֵין שָׁלוֹם, שֶׁנֶּחְמָדִים אֲלֵיהֶם בָּרְחוֹב

וְאַחַר כָּךְ הוֹלְכִים עֲלֵיהֶם רָכִיל מְטֻנָּףמְטֻנָּף אוֹ כּוֹתְבִים

עֲלֵיהֶם וְעַל סִפְרֵיהֶם בִּקּוֹרוֹת קַטְלָנִיּוֹת בָּעִתּוֹן שֶׁל הַמְּדִינָה

מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב.

מְשׁוֹרְרִים הֵם יוֹתֵר דִּיווֹת מֵהַגֵּיהִנֹּם מִכָּל אֱלִילֵי רוֹק אוֹ פּוֹפּ.

הֵם מְמַסְפְּרִים טִינוֹת וּמְשַׁמְּרִים אוֹתָן בְּפוֹרְמָלִין. הֵם כּוֹתְבִים

שִׁירֵי נְאָצָה, מַטְמִינִים פְּצָצוֹת בְּמִשְׂרָדִים, עוֹשִׂים מָנִיפּוּלַצְיוֹת

וּפְּרוֹבוֹקַצְיוֹת, מִתְלוֹנְנִים זֶה עַל זֶה בַּמִּשְׁטָרָה, תּוֹקְעִים אֶגְרוֹפִים

עַל רוֹטְשִׁילְד כִּי אָמְרוּ שֶׁהֵם נַעֲרֵי סַדְנְאוֹת כְּתִיבָה צְהֻבִּים

וּמְהוּהִים, פּוֹתְחִים אֶת הַחֶשְׁבּוֹן בַּפֵייסְבּוּק וְסוֹגְרִים אֶת הַחֶשְׁבּוֹן

בַּפֵייסְבּוּק, תּוֹלְשִׁים שְׂעָרוֹת מֵרֹב זַעַם, מְחַרְחֲרִים רִיבִים, בָּזִים

לִפְרָסִים סִפְרוּתִיִּים אֲבָל אִם הֵם לֹא מְקַבְּלִים מַעֲנָק הֵם יוֹשְׁבִים

שִׁבְעָה, שׁוֹתִים קוֹנְיָאק מִפְלַאסְק מַתֶּכֶת שֶׁהֵם תּוֹחֲבִים בַּגֶּרֶב

וּמְקַלְּלִים אֶת הָעוֹלָם. מְשׁוֹרְרִים סוֹנְטִים בִּבְנֵי הַפְּלוּגְתָּא שֶׁלָּהֶם

וּמַכְרִיזִים שֶׁכְּתִיבָתָם הִיא כְּמוֹ לְזַיֵּן גּוּפָה וּמַצִּיעִים לָהֶם שֶׁיְּנַסּוּ

לְשֵׁם שִׁנּוּי אֲנָשִׁים חַיִּים. זוֹ מוֹרֶשֶׁת שְׁלֵמָה שֶׁל קִנְטוּר פִּנְקְסָנִי

מְנֻמָּק .תָּבִינוּ, מֵילָא לִהְיוֹת דְּרָמָה קְוִוינְז, אֲבָל מְשׁוֹרְרִים הֵם

דְּרָמָה קְוִוינְז שֶׁל נֶפֶשׁ וְיֵשׁ לָהֶם פְּרוֹטוֹקוֹל מִלּוּלִי מְדֻקְדָּק.

כֵּן, יֵשׁ לִמְשׁוֹרְרִים זִכָּרוֹן קַטְנוּנִי וְאֵינְסוֹפִי לִפְרָטִים, הֵם

קַנָּאִים לְמִלִּים וְחוֹרְטִים עַל לוּחַ לִבָּם הַשְׁמָצוֹת

בַּאֲדִיקוּת טִקְסִית .זֶה פַּחַד אֱלֹהִים.

משוֹרְרְים

הֵם נַרְקִיסֵי פָּרָנוֹיָה דְּגוּלִים.

הֵם תָּמִיד מְשֻׁכְנָעִים שֶׁעוֹשִׂים מֵהֶם לֵיצָנֵי חָצֵר,

שֶׁגּוֹנְבִים לָהֶם אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת מֵהָרֹאשׁ, שֶׁמַּחְרִימִים אוֹתָם,

שֶׁמְּרוֹקְנִים אוֹתָם מִלִּיבִּידוֹ יְצִירָתִי בּוֹרֵא, שֶׁמְּנַצְּלִים אוֹתָם,

שֶׁמַּעֲתִיקִים מֵהֶם, שֶׁהֵם פּוֹרְצֵי הַדֶּרֶךְ וּמַכְתִּיבֵי הַסִּגְנוֹן הֲכִי

גְּדוֹלִים, שֶׁהֵם לֹא זָכוּ לְהַכָּרָה מַסְפֶּקֶת. מְשׁוֹרְרִים מְרַחֲמִים

עַל עַצְמָם, מִתְמַסְכְּנִים, פּוֹחֲדִים שֶׁהֵם פָּאסֶה, שֶׁנִּשְׁכְּחוּ, שֶׁנִּגְמַר

לָהֶם הַסּוּס, שֶׁמְּזַלְזְלִים בָּהֶם, שֶׁהַמְּשׁוֹרְרִים הַצְּעִירִים צַעֲקָנִים

פּוֹפּוּלִיסְטִיִּים וְדוֹרְכִים לָהֶם עַל הָרֹאשׁ, שֶׁמְּשׁוֹרְרֵי הַסְפּוֹקֶן ווֹרְד

הוֹפְכִים אֶת הַמִּקְצוֹעַ לִבְדִיחָה, שֶׁהַמְּשׁוֹרְרִים הַמִּזְרָחִים חוֹמְסִים

לָהֶם אֶת אוֹר הַזַּרְקוֹרִים הַצִּבּוּרִי, שֶׁהַמְּשׁוֹרְרוֹת פֶמִינִיסְטִיּוֹת מִדַּי

וְעָדִיף שֶׁיִּנְקְטוּ גִּישָׁה פּוֹאֶטִית יוֹתֵר, אוּנִיבֶרְסָלִית וְנֵיטְרָלִית וְיִכְתְּבוּ

עַל הַיְּקוּם, שֶׁלַּמְּשׁוֹרְרִים הַלַּהַטַ”בִּים יֵשׁ פּוֹנִי חַד־קֶרֶן קְוִוירִי זַרְחָנִי

שֶׁיּוֹדֵעַ רַק טְרִיק אֶחָד. מְשׁוֹרְרִים נֶעֱזָרִים בִּשְׂכִירֵי חֶרֶב וֶרְבָּלִיִּים

שֶׁיְּלַכְלְכוּ עָלֶיךָ בְּזִהוּמֵי טֶקְסְט שֶׁלֹּא בָּרָא הַשָּׂטָן וִיקַצְּצוּ אוֹתְךָ

לְקֻבִּיּוֹת בַּבְּלוֹגִים שֶׁל תַּפּוּז וּבַפוֹרוּמִים שֶׁל בָּנָנוֹת עַד שֶׁכָּל מָה

שֶׁיִּשָּׁאֵר מִמְּךָ זֶה סָלַט פֵּרוֹת מְדַמֵּם (מְשׁוֹרְרִים — הֵם

יוֹתֵר גְּרוּעִים מִדּוּדוּ טוֹפָּז).

מְשׁוֹרְרִים נוֹחִים לְהֵעָלֵב.

הֵם מְאַיְּמִים לַחְתֹּךְ לַיְּלָדִים שֶׁל הַמִּתְחָרִים שֶׁלָּהֶם

אֶת הַזַּיִן. הֵם מְאֻכָּלִים בְּחֻמְצַת קִנְאָתָם. הֵם סוֹלְדִים.

הֵם מִתְעַלְּמִים. הֵם דַּעְתָּנִים. הֵם יְלָדִים קְטַנִּים. מְשׁוֹרְרִים

מַצִּיבִים אוּלְטִימָטוּמִים, עוֹשִׂים שְׁרִיר, אוֹמְרִים זֶה אוֹ אֲנִי

אוֹ הִיא, חוֹטְפִים קְרִיזוֹת, צוֹעֲקִים” תִּסְתַּדֵּר לְבַד!”, לֹא

מְכַבְּדִים גְּבוּלוֹת, דּוֹרְשִׁים שֶׁאוֹיְבֵיהֶם הַמְּדֻמְיָנִים יוֹתֵר

וְהַמְּדֻמְיָנִים פָּחוֹת לֹא יִשְׁתַּתְּפוּ בָּאֵרוּעַ הַסִּפְרוּתִי שֶׁהֵם

מִשְׁתַּתְּפִים בּוֹ. מְשׁוֹרְרִים כָּל הַזְּמַן פּוֹזְלִים לַצְּדָדִים

וּמַרְגִּישִׁים שֶׁמַּפְלִים אוֹתָם לְרָעָה. הֵם מַחְזִיקִים

אֶת הַקְּלָפִים קָרוֹב לֶחָזֶה וּמַסְתִּירִים אֶת הַפְּרוֹיֶקְטִים

הָעַדְכָּנִיִּים שֶׁלָּהֶם וְאֶת טְיוּטוֹת הַשִּׁירִים שֶׁהֵם עֲמֵלִים

עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הָיוּ סוֹדוֹת מְדִינָה. מְשׁוֹרְרִים

מֻשְׁפָּלִים מִכָּל בְּרִיזָה קַלָּה.

הֵם בּוֹחֲנִים אֶת הַמְּצִיאוּת בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת: לָמָּה עֲלֵיהֶם כָּתְבוּ

רַק שְׁתֵּי שׁוּרוֹת תִּשְׁבֹּחֶת וְעַל אֲחֵרִים כָּתְבוּ חָמֵשׁ? לָמָּה לָהֶם

אִפְשְׁרוּ לִקְרֹא רַק שִׁיר אֶחָד וַאֲחֵרִים קָרְאוּ שְׁלוֹשָׁה ?מְשׁוֹרְרִים

פּוֹרְצִים עַל הַבָּמָה בִּצְחוֹק מְעֻשֶּׂה, מַזִּילִים דִּמְעוֹת תַּנִּין, חוֹבְשִׁים

מִגְבָּעוֹת מְגֻחָכוֹת, לוֹבְשִׁים בְּגָדִים שֶׁל וִוירְדוֹז וְתוֹקְעִים כָּלמִינֵי

צִפּוֹרֵי פְּלַסְטִיק צִבְעוֹנִיּוֹת בַּדַּשׁ אוֹ בַּשֵּׂעָר כְּדֵי לְהַבְלִיט אֶת עַצְמָם,

מְדַבְּרִים בְּדִיקְצְיָה מֻגְזֶמֶת, בְּאִטִּיּוּת מְחַרְפֶנֶת, בְּפַתְיָנוּת מְזֻיֶּפֶת,

בְּחוּשָׁנִיּוּת סָכָרִינִית, לֹא מְסֻגָּלִים לִכְבּשׁ וּלְהַחְבִּיא אֶת אֵימַת

הַתְּשׁוּקָה הַבּוֹעֶרֶת בְּגוּפָם. מְשׁוֹרְרִים בּוֹעֲטִים בְּזַעַף אֶת הַמִּיקְרוֹפוֹן

כְּשֶׁיֵּשׁ רַחַשׁ בַּקָּהָל וְלֹא מַקְשִׁיבִים לָהֶם קֶשֶׁב דַּק מִדַּק לִתְחוּשָׁתָם

וְיוֹצְאִים בִּסְעָרָה מֵהָאוּלָם כְּשֶׁכַּנְפוֹת הַמְּעִיל שֶׁלָּהֶם מִתְנוֹפְפוֹת

בָּרוּחַ. מְשׁוֹרְרִים

נוֹחִים לְהֵעָלֵב, וְגַם אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת ,וְלָכֵן

כָּתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה כְּמִזְכַּר אַזְהָרָה

לְכָל חֲבֵרַי לְמִגְזַר הַטְּרוּבָּדוּרִים הַמּוֹדֶרְנִיִּים:

מִי מִכֶּם שֶׁיִּתְעַסֵּק אִתִּי

אֲנִי אֲשַׁפֵּד לוֹ אֶת הַצּוּרָה

עַל הַחֹד הַמְּזֻיָּן

שֶׁל ר‎‎ֹמַח לְשׁוֹנִי.

נעם פרתום. צילם: מוטי קיקיון

ראו גם:

נעם פרתום בלקסיקון הסופרים העברי

נעם פרתום בפייסבוק

האלוהים של נעם פרתום

בדידות קיומית בעיר הגדולה: יובל גלעד על נעם פרתום

שמים פיות: שיר מאת נעם פרתום

Image result for ‫נעם פרתום‬‎

הפוסט הקודם“בלש בעיר” – מרתון ספרות הבילוש והמתח בהשתתפות “יקום תרבות” – חמישי 22/3/18
הפוסט הבאהבית הפרטי הגדול ביותר בירושלים – בית החלומות של כל אחד
נעם פרתום (1986) נולדה וחיה בתל אביב. משוררת, פרפורמרית, עיתונאית, ומנחת סדנאות כתיבה ו-spoken word. מגישה מדי שישי את תכנית הרדיו הספרותית 'טקסטמאניה', שיצרה עבור 'כאן תרבות' בתאגיד השידור הציבורי. בוגרת מסלול הכתיבה היוצרת באוניברסיטת תל-אביב, כיתת השירה של הליקון, ובית-הספר למוזיקה רימון. בשנת 2010 השיקה את פרויקט השירה המצולמת ברשת, פואטיוב. שיריה פורסמו לראשונה ב-2010 בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", ומאז במספר כתבי עת ועיתונים, בהם מעין, העוקץ, YNET, הארץ, מגזין ערב רב, ועוד. פירסמה שני ספרי שירה נכון ל-2018 : ״להבעיר את המים באש״ (חרגול-עם עובד, תשע"ג 2012); ״ביחדנס״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018). תירגמה את "הכל בפנוכו" Every Thing On it מאת של סילברסטיין (הוצאת מודן, 2014). ב-2013 נכללה ברשימת 100 המשפיעים בתרבות בישראל של עיתון "הארץ". ב-2014 נבחרה לכלת פרס רמת גן לספרות לשירת ביכורים על ספרה "להבעיר את המים באש". ב-2016 זכתה בעיטור אנדרסן על תרגום ספר השירים של של סילברסטיין "הכל בפנוכו״.

6 תגובות

  1. כזכור, לפני הסערה בגלל הביקורת של ויזן, הייתה סערה זוטא בגלל השיר ‘אכזבתי את’ באותו ספר ‘ביחדנס’, ואז ציטטתי את השיר הנוכחי, ‘משוררים נוחים להיעלב’, ואמרתי שכנראה פרתום החליטה להוכיח את הטענה הזו בניסוי.

  2. תודה ליהודה ויזן שחשף כמה המלך (במקרה הזה המלכה) הוא עירום.

    כן ירבו צעירים חכמים כמוהו.

  3. נראה שנעם פרתום בשיר הזה חזתה בצורה מדוייקת את התגובה שלה למאמר הביקורת הקטלני /ארסי של ויזן כנראה משום שהיא מכירה את עצמה.
    היא יצאה בפייסבוק בקריאות לעצומות כנגד מאמרים מסוג זה של ויזן וכו’ .ולדעתי אין בזה טעם. יש לתת למבקרים לכתוב איך שבא להם כל זמן שאין לשון הרע.ובית הספר שממנו בא ויזן ,זה של כתב העט עכשיו” של גבריאל מוקד נודע מאז ומתמיד ברשעותו כלפי המבוקרים.

  4. אגב קראתי את המאמר של ויזן שאכן נראה כחומצתי.אבל באמת עדין ותמים לעומת החומצה האמיתית זאת שבמאמריו של מורו ורבו של ויזן ,עמוס אדלהייט בכתב העת “עמדה”. אדלהייט כידוע מפרסם גם מאמרים בכתב עת אקדמאי בנושאי מדעי הרוח שידוע בהתקפות החומצתיות שלו מלוות בלעג ארסי על חוקרים שונים ומפרסם שם את מאמריו בשם בדוי ,למרות שקל לזהות אותם בגלל סיגנונם.
    בין המותקפים בכתב העת אישים כמו פרופסור רחל אליאור וידועים אחרים.
    אני יכול להעיד שלעומת ההתקפות הארסיות שם ההתקפות בעולם השירה הן עדינות ומתונות ביחס.

  5. טוב, אז כשירות לציבור, ובתקווה גם למשוררת, ארצה להסביר מעט מה המהומה המתרחשת כאן, למה, ואיך יוצאים מהמצב הזה.
    אז ראשית, אני רוצה להפנות לרשימה שלי שפורסמה בבלוג של מתי שמואלוף הטוב, שהסכים לאכסנה אחרי שעורך אתר זה סרב, מאחר ואינו רוצה לעסוק במגזין ספרות מתחרה. לגיטימי:
    https://matityaho.com/2018/03/05/מוסף-ספרים-כמכונת-טראפיק/

    עכשיו לעניין שירת פרתום, עליה כתבתי באתר זה רשימה, באשר לספרה הקודם.
    העניין כל כך פשוט, שמפתיע שאנשים כלל מתווכחים בנושא. פרתום היא משוררת מוכשרת – הכישרון שלה, ככל משורר או משוררת, נובעים מהעיסוק בשפה. הרגישות לשפת היום-יום של ימינו, לסלנג, היא גבוהה, והשימוש שלה בסלנג יחד עם שפת מעט יותר גבוהה, בשיריה הטובים יותר, מוצלחת. והשטף הספוקן וורדי, וההתעללות המסוימת בעברית, במודע, עם המילים האמריקניות שחדרו אליה.
    אבל, אותו אגו אותו מתארת המשוררת בשיריה, הוא גם זה המאכל את שירתה, למצער. התוצאה היא ספר שני עולה על גדותיו, בלתי ערוך, ובכך צדק ויזן כשקטל את עבודתו, או אי עבודתו, של מר אלי הירש. ואחר כך “סערת” ויזן, ואז העצומה נגד, בוקה ומבולקה וקשקשת אגו.

    אז מה השורה התחתונה?
    יש לנו כאן משוררת מוכשרת, שאיבדה כל רסן, בין השאר כתוצאה מהמחמאות המופרזות שקיבלה. כך אובדן הרסן התבטא גם בהעדר עריכה, כאשר האגו של הכותבת כה גדול שככל הנראה לא יכל להכיל עריכה. ככל הנראה היא מלמדת כתיבה כיום, באופן מוזר, אבל מאפיין את התקופה.

    קריאה מהירה של השיר המופיע כאן תבהיר, בקלות, גם את הכישרון של המשוררת (שטף, חשיפת אמת מסוימת על משוררים) וגם את העדר העריכה (אחרי בית או שניים כל העסק חוזר על עצמו באופן מביך).

    לכן – טועה מר ויזן בשחיטתו המוחלטת את המשוררת, למרות שצדק כאמור בעניין העריכה, וטועה מר ברקוביץ’ המכתיר אותה לאלתרמן שלונסקי ויוכבד בת מרים גם יחד. אלה קשקושי ילדים, הראשון מפריז (המשורר בשטח), אז השני מפריז (ויזן) ואז עצומה, ושוב הפרזה של הראשון, וטמטום אחד גדול. מאחורי כל זה ניצבים האגואים של המבקרים.
    ההנחה, גם של עורך אתר זה, הינה שלא מפריעים למבקר במלאכתו. אבל מה לעשות אם המבקר (ואין זה משנה אם מדובר בויזן, או אחרים המפרסמים אצל פרץ) מונעים על ידי אגו? (וגם על ידי תמלוגים כספיים מסוימים, לא רעים, כפי שפרטתי ברשימתי המוזכרת)?

    כלומר, המצב הוא כזה: אגואים אדירים של משוררים, מתנגשים באגואים אדירים של מבקרים, שלפעמים הם גם משוררים, וכולם נלחמים בכולם. מי שיוצא מופסד זאת השירה. הקהל בקולוסיאום בוחר צד – פרתום מגעילה, פרתום נפלאה, כמו אוהדי כדורגל בדרבי.
    המציאות פשוטה בהרבה – יש כאן כישרון שמבוזבז וגולש לפטפטת, בהעדר עורך, וגם אם היה כזה (והירש אינו כזה) ככל הנראה לא היה יכול לערוך, כי המשוררת כבר בסטרטוספרה של גולדברג, אלן גינסברג ואפילו רועי חסן (שאגב, מוכשר גם הוא אבל חכם יותר מפרתום – ספרו השני ערוך היטב, וכל תלונה כלפי הפואטיקה שלו, ויש הרבה מה לומר, נתקלה בספר ערוך היטב שהיה קשה לקטלו ביושר). אבל גם חסן אינו חסין, ובוודאי שלא התפתח מספרו הראשון לשני.

    מה יוצא מזה, אדוני?

    יוצא מזה שיש כישרונות בשירה העברית (למשל עמוס אדלהייט, שהוזכר כאן כמבקר אכזר וחסר רחמים, והוא אכן כזה לעתים, למרות שלא יגלוש לעולם לעלבונות אישיים כמו ויזן, כלומר – הוא מבקר חכם יותר) אבל הם הולכים לאיבוד מטעמי אגו. הנה עכשיו יוצא לאור ספרו של אלי אליהו משורר שהחל יפה, גם אם בשמרנות, ובהדרגה ובעזרת הרבה חושים פוליטיים הפך לחצי משורר לאומי מולחן, ובמקביל שירתו הפכה דלוחה, חקיינית של לאור, מפוחלצת. או יעקב ביטון שגם הוא הלך לאיבוד, למרות שלא היה מעולם מוכשר וטוב כפי שתואר.

    לכן – אגו. אגו של משוררים, כפי שתואר באירוניה בשיר (ולפרתום יש כוח אירוני), אגו של מבקרים (ויזן עם ה”דחק” הענק שלו המלא מאות עמודי תרגומים של קלסיקונים לצד כמה שירים שלו, שיהיה ברור לאיזה חברה הוא באמת שייך), כלומר – אפס מודעות עצמית, במערכת ספרותית שבמידה רבה קרסה.
    קריסת המערכת הספרותית (מבקרים אחראים, עורכים מיומנים, בתי הוצאה קפדניים) מובילה לאובדן כישרונות. לא כישרונות מדהימים, לא מדובר פה בשום עמיחי, אלתרמן או זך, כפי שהוזה בר פלוגתי ברקוביץ’ כבר כמה שנים בציפריה, אלא כישרונות מתונים, שצריכים להבשיל לאט ולהתפתח.
    מקרה פרתום הוא בדיוק דוגמא לאיך הורסים כישרון. אז יש או אין עצומה, יש או אין עלבון על רקע צורה חיצונית או מגדר, אלה קשקושים. ויזן פספס כי הווליום היה מופרז, סנסציוני, אפילו היסטרי כפי שייחס למשוררת, והמשוררת בתורה פספסה את הביקורת.
    כי השחור והלבן, הצעקות, הם היחידות שנשמעות בעידן הפייסבוק. למבקר המעוניין להצביע על יתרונות וחולשות של ספר צפויה רק קדחת. האפור לא מעניין אף אחד. רוצים דם.

    אז חבל, אפשר לראות את האסון הספרותי מתהווה מדי שבוע, עם גוזמאות כאלה של יפתח אשכנזי שהגדיר את ספר מסותיו האחרון של יצחק לאור כמי שמחברו הוא יורשו של ברנר, ואז בא השבוע אורין מוריס וכתב נוגדן, ובו הוא קוטל את הספר לחלוטין. האמת, מה לעשות, באמצע. לאור מסאי מבריק לעתים, כפי שבא לידי ביטוי ב”אנו כותבים אותך מולדת”, ספר מסותיו הראשון, אבל גם שם אפשר היה לקרוא את האידיאולוגיה הבולעת את המבקר הספרותי, שרגישויותיו הספרותיות נבלעות על ידי הדחף האידיאולוגי אוטומטי הצייתן משהו.

    אז מריבות ספרותיות זה לא רע, גם לא קטילות וויכוחים (אני עצמי קטלתי כאן באתר זה לא פעם ולא פעמיים) – השאלה היא הווליום, מידת הירידה אל מתחת לחגורה, והיכולת של המבקרים לשמור על קור רוח ואובייקטיביות מסוימת, ככל שהדבר ניתן בביצה ספרותית קטנה כשלנו. אבל כיום, אין אפשרות לדבר. הרעש גדול מדי. אפשר רק לכתוב טוקבק, וכך עשיתי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + שתים עשרה =