בואו לצוד מכשפה! קרן זוהר על “ציד המכשפות” של ארתור מילר

מאת קרן זוהר

טריילר להצגה

תיאטרון הקאמרי משחזר את מחזהו של ארתור מילר “ציד המכשפות”, וממחיש באופן מעורר מחשבה את הקלות שבה ניתן לטפול אשמה על כל אדם, ולחרוץ את גורלו.

לפעמים ילדים שנתפסים אחרי מעשה קונדס חוששים מעונש, ומטילים את האשמה על ילד אחר. מי שהיה ילד וגדל והפך לאדם מוסרי שמצפונו מעיק עליו כשהוא סוטה מן המסלול, ימצא את עצמו שנים אחר כך מתחרט כשייזכר בילד שנשא את העונש במקומו. אך מה קורה כאשר אין מדובר בעונש פעוט על מעשה קונדס? מה קורה כאשר העונש הוא עניין של חיים ומוות?

ב”ציד המכשפות” של המחזאי ארתור מילר כמה נערות שנתפסו רוקדות ביער חוששות מהשמועות הקושרות את מעשיהן כברית עם השטן, טופלות את האשמה על אזרחים אקראיים, ומחוללות מהומה רבתי בעיירה סיילם, שבה הן חיות.

המחזה מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש במאה ה-17 בעיירה סיילם שבמסצ’וסטס, עיירה שרב תושביה היו פוריטניים ומחוייבים לשלטון הדת. במסגרת אירועים אלו מצאו את מותם 20 נשים וגברים שהואשמו בקשירת קשר עם השטן ובעיסוק בכישופים ומאגיה שחורה מטעמו, והוצאו להורג במסגרת משפטי הראווה.

ארתור מילר כתב את המחזה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, וכיוון במחזהו המושחז לבקר את שיטתו של ג’ו מקארתי, שרדף קומוניסטים וגרם לאנשים להלשין על חבריהם כדי לחמוק מתיוגם כקומוניסטים. רבים נאלצו למסור שמות, ולעיתים מאחר ולא ידעו באמת מי אינו נאמן למדיניות ארה”ב, פעמים רבות השמות נבדו מלבם. איליה קאזאן (במאי “חשמלית ושמה תשוקה”) אולץ אף הוא למסור שמות, ומסר את שמו של  מכרו ארתור מילר ואחרים.

ארתור מילר

הממשל הכריז על מילר וחבריו כעל פעילים אנטי אמריקאיים התומכים בקומוניזם. בעידן המלחמה הקרה של ארה”ב וברית המועצות דאז, המשמעות הייתה שהציבור ראה במילר וחבריו בוגדים והחרים את יצירותיהם, מבלי לבדוק אם בהכרזותיו של מקארתי יש (או אין) אמת. מילר במשפטים שנערכו נגדו ונגד חבריו סירב להסגיר שמות של קולגות מחוגיו הספרותיים, והואשם בביזיון הקונגרס בשל מעשהו זה.

כאמור, בימים אלו תיאטרון הקאמרי מחדש את מחזהו של ארתור מילר, בבימויו של גלעד קמחי, ומחדד מחדש את התובנה בדבר הקלות הבלתי נסבלת שבה החברה יכולה לגלגל אשמה מהאחד לשני, להדביק פשעים לאדם ולחרוץ את דינו. בעידן הטכנולוגי שבו כל אדם יכול לפרסם פוסט שישותף עד קץ הזמנים, לא צריך להרחיק עד סיילם כדי לחזות במשפטי שדה. אלו נמצאים בהמוניהם במרחב הווירטואלי, ובוודאי שגם העיתונות הכתובה והאלקטרונית מפרסמת לא מעט “ספינים” שמספקים פוליטיקאים כאלו ואחרים המבקשים להסיח את דעת הציבור מהמחדל האחרון שלהם.

התלבושות (אורנה סמורגונסקי) של העיר סיילם הפוריטנית במאה ה-17 מעוצבות בתשומת לב, ולפרקים נדמה לפיהן כי מדובר בחברה יהודית דתית על זרמיה השונים. המוזיקה (אמיר לקנר) יפהפייה ומעצימה את האימה והדרמה.

המחזה נפתח על רקע תפאורה אפורה ומינימליסטית, לכאורה, אך בהמשך דפנות הקירות משחקות בתחושות הצופה על ידי משחקי אור וצל, גבהים ועומק, ונוסף על כך הבמה שעליה ניצבים השחקנים מסתובבת לזוויות שונות, וגורמת בכל פעם, בהתאם לזווית שממנה אנו משקיפים, להזדהות עם המאשים/הנאשם, ולהבלטת תחושות הרדיפה של הנאשמים, אוזלת ידם מול אלו הטופלים עליהם האשמות שווא, ומול השופטים הדנים אותם על לא עוול בכפם – למוות.

בתוך כל האפור הזה בולטת אביגיל הררי המגלמת את דמותה הפתיינית והפראית של אביגייל ויליאמס בעלת השיער האדמוני (בעבר שיער אדמוני זוהה עם השטן). אביגייל ניהלה רומן עם ג’ון פרוקטור (דן שפירא), תושב העיירה שבביתו שימשה כעוזרת בית עד שפוטרה. אביגייל מייחלת למות אשתו, אליזבת (עירית קפלן) בתקווה לתפוס את מקומה. היא מסרבת להפנים כי ג’ון חש אשם על הרומן, שם את המעידה הזו מאחוריו, ומבחינתו אין לקשר ביניהם עתיד. אביגייל מרחיקה לכת ומאשימה את אליזבת בקשר עם השטן, מה שמוביל למאסרה.

המאסר הזה דווקא מקרב את בני הזוג פרוקטור. יחסיהם שהיו קרים בשל משבר האמון שיצרה הבגידה של ג’ון, מפשירים, והמצוקה והרצון להילחם על חייהם ועל שמם הטוב מראה כמה כבוד ואהבה הם רוחשים זה לזה, בדרך שקטה, אינטימית ומיוחדת, שאינה דומה לתאוות הבשרים שהייתה מנת חלקם של ג’ון ואביגייל, אך היא מציאותית ואמינה, ונאמנותם המחודשת זה לזה עומדת מעל למקסמי השווא שמזמנים לנו הבלי העולם הזה. עירית קפלן מעבירה היטב את כאב האישה הנבגדת ונאמנותה חסרת הפשרות לבעלה. דן שפירא מרגש ועוצמתי כמי שעומד איתן בפני הפיתוי ליפול שוב בזרועות אביגייל, ובפני הקלות בה אדם יכול לוותר על כל ערכיו כדי להציל את עורו. הררי מטיבה להעביר את הלהט והתשוקה הבוערת בה, הן כאשה צעירה ומאוהבת שמאהבה נטש אותה, והן כמובילת “ציד המכשפות” נגד עובדי השטן, שאת שמותיהם היא וחברותיה בודות מלבן ומספקות לשלטון כדי לטהר את שמן.

נטע גרטי מצמררת בדמותה של מרי וורן, הנערה התמימה שמנסה להילחם בלחץ החברתי ולעשות את הדבר הנכון, אך נרמסת תחת כוחה הכמעט מאגי של קבוצת הנערות שהיא חלק ממנה. איתי טיראן מגלם את תפקידו של האב ג’ון הייל, כומר שמגיע לעיירה לתחקר את תושביה במטרה להבין אם אכן עבודת האל ננטשה שם והוחלפה בעבודת השטן (את התפקיד מגלם טיראן ברוטציה עם קובי פרג’, אך אני צפיתי בהצגה שבה השתתף טיראן). מעבר לעבודה המצוינת שעושה טיראן בתפקיד, ייקח לכם זמן לזהות שמדובר בטיראן! המהפך החזותי שעובר טיראן באמצו אל לבו וגופו את תפקידו של הייל, מסייע לאמינות. דמות נוספת שעברה מהפך חזותי לצורך התפקיד היא דמותה של טיטובה, המשרתת הזרה שעובדת בבית הכומר המקומי. את טיטובה מגלמת השחקנית הנהדרת אנסטסיה פיין, שמי שצפה בה על המסך כערפדית סקסית בסדרה “ג’ודה” לא יזהה את דמותה החיוורת על גבול הלבקנית של המשרתת העילגת המנסה להציל את עצמה מקהל המאמינים היוצא נגדה. מרים זוהר האדירה קורעת את הלב בדמותה של רבקה נרס, הצדיקה המקומית שלא מחמיצה אף יום ראשון בכנסייה, ובכל זאת מוצאת את עצמה נאשמת ומוצאת להורג.

עוד שחקנים רבים וטובים משחקים נפלא בקאסט של ההצגה החשובה והמורכבת הזו, וביניהם רמי ברוך, יוסי קאנץ, אלי גורנשטיין, אלונה סער, ג’וי ריגר, יצחק חזקיה, דיוויד בילנקה, אורי רביץ ואנדריאה שוורץ. כל אחד ואחת מהם שם זרקור על חברה שאיבדה את ערכיה, ועל המחיר הכבד שכולנו משלמים על כך.   135 דקות כולל הפסקה.

ראו גם:

אלי אשד על “צייד המכשפות”