מאת אלי אשד
תערוכה חדשה על הומור שחור חרדי (!) ויזואלי הועלתה לאחרונה. מדובר בנושא לא מוכר, שהרי הכול מכירים את הבדיחות החרדיות במקור על הרשלה האוסטורופולי ובדחנים אחרים. אבל הומור ויזואלי חרדי? זה נדיר הרבה יותר, שכן החרדים לא היו ידועים בוויזואליה שלהם עד השנים האחרונות.
ובכן, כל זה השתנה מאוד, כפי שהראתה תערוכה חדשה בנושא – תערוכה של לא פחות מ-15 אמנים חרדיים שונים. ויש מקום לשער שזהו רק קצה קצהו של קרחון האמנות בעולם החרדי.
התערוכה נקראה הומור שחור על שם הצבע הדומיננטי בלבוש האופייני לחרדים (ושמם בסלנג הישראלי) ומעידה על גאווה מגזרית מהולה בביקורת. התערוכה מציגה לראשונה סגנון פופ ארט ייחודי הנקרא ‘פופתודוקס’ -מפופ ארט +אורתודוקס. סגנון המשלב אנימציה, איור, ציור, פרפורמנס, ריידי-מייד וציור קיר.
בתערוכה הופיעו אמנים כמו יצחק מולי שהגיע מארצות הברית ועשה מיצג מיוחד, “כפרות פתקאות”, מופע חד פעמי עם אש ומים. שי אזולאי דיבר על סדרת “דוס” ב’וורט גלריה’. יודי ליבוביץ’, בן של האדמו”ר מניקולשבורג ממונסי שיצא בסדרת עבודות ‘שטיקר רבס’, יהודית לוי 16, אמנית חרדית שלא מוכנה להזדהות ומחווה את דעתה על החברה החרדית בסדרה של כרזות. עציון מזרחי שיצר סדרה של פשקווילים עכשויים. דן גרובר, אמן סטריט ארט חרדי, ערך הפנינג גרפיטי “סוכהארט” באיסרו חג.
חלק מהאירועים שהתקיימו במהלך התערוכה כללו הרצאה של הבמאי החרדי יהודה גרובייס על ההומור בקולנוע החרדי. צוות שטיסל ו”קיבע” מיכאל אלוני, דיברו על הומור ואמנות במגזר החרדי ועל הקשר שלהם לגלריית המקלט לאמנות.
לפניכם אפוא שיחה עם הגברת נעה לאה כהן, דוקטורנטית ומרצה לאמנות יהודית עכשווית, מנהלת ואוצרת גלריית המקלט לאמנות בשכונת מקור ברוך בירושלים.הקימו אותה איקא ישראלי ומרדכי “פופיק” ארנון במיוחד עבור הציבור החרדי.
אלי: איך נוצרה התערוכה? האם היא מייצגת את כל המגזר החרדי בלבד או גם המגזר הדתי לאומי?
נעה לאה כהן: התערוכה היא פרי מחקר שדה חלוצי באמנות יהודית עכשווית של האוצרת במחקר הדוקטורט באוניברסיטת בר אילן וכמנהלת הגלריה הראשונה בשכונה חרדית בישראל.
מתוך מפגש בשטח כחוקרת פעולה הפועלת בתוך הזירה של אמנים אורתודוקסים עלה נושא מרתק המשותף ל-15 אמנים חרדים לגווניהם (חסידי חב”ד, ברסלב, ליטאים, ספרדים, חוזרים בתשובה ודתי לאומי אחד). הנושא הוא עיסוק בנושא הזהות המגזרית ובזיקה האורתודוקסית בהנגשה הומוריסטית ובסגנון משותף – פופ ארט, סגנון הצרכנות הצעקני של שנות ה-50 בארה”ב שאנדי וורהול הוביל, עם טוויסט עכשווי ומגזרי שלו קראתי פופתודוקס – פופ ארט ואורתודוקס.
אלי: תחום האמנות בעולם החרדי נראה תמיד כעניין נדיר ומוסתר. איך הגעת לזה?
נועה: כנראה העניין שלי בוויזואליות בעולם האורתודוקסי קשורה להיותי שייכת לשם באופן מגזרי. למדתי שנים רבות אמנות גם באוניברסיטאות ובמכללות וראיתי תערוכות רבות בארץ ובעולם, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא רואה את עצמי על הקירות. כלומר, לא מוצאת מוקד הזדהות מובהק, תהיתי לעצמי האם זה אפשרי. והלכתי לתור אחרי שדה כזה.
אני שותפה לביאנלה של ירושלים זו הפעם השלישית. אצרתי שתי תערוכות בשיתוף עם נורית סירקיס בנק בשם ‘צמאה נפשי’ – השתוקקות לקדושה בעידן העכשווי ו’אמא עילאה’ – אמהות בעולם היהודי, בהיכל שלמה שהועברה לקמפוס הר הצופים באוניברסיטה העברית.
בנוסף אני מנהלת כרגע את גלרית המקלט לאמנות, הגלריה הראשונה בשכונה חרדית שהיא גם בית לאמנות יהודית עכשווית ומשמשת האב ופלטרפורמה לאמנים חרדים וגשר בין מגזרים.
כרגע אנו מציגים תערוכה מיוחדת במינה בגלריה של נחמה גולן בשם ‘קליפות’, שבו היא מצפה את כל המקלט (כן , המקום היחידי בירושלים ובארץ בכלל לאמנות חרדית שוהה במקלט…) בהשראת נייר האלומיניום שמצפה את המטבח בחג הפסח. ובאמצעות חומר מתעתע זה היא יוצרת בזיקה ישירה לחומרים מעולם היהדות ומשלבת בין חומר ורוח.
פרויקט מיוחד שאנו עובדים עליו נקרא ‘גרפידוס’, שהוא פסטיבל גרפיטי חרדי היוצר סטריט ארט בשכונה חרדית בשיתוף עם הקהילה.
במסגרת הגלריה הצגתי למעלה מ-20 תערוכות מרתקות במסגרת פסטיבל ‘מנופים’, פסטיבל ‘מקודשת’, אירועי יום הסובלנות ועוד.
האבולוציה של הגרב החרדית. עבודה מאת מלך זילברשלג
אלי: האם יש הרבה הומור באמנות שבאה מהקהילה החרדית?
נעה: כל המחקר על אמנות במגזר החרדי הוא עדיין ראשוני, לצערי לא נעשו סטטיסטיקות. באופן כללי אומר שהאמנות במגזר זה מאופיינת ברצינות ובתכנים גבוהים ורוחניים. למרות זאת עובדה שמצאתי כמות מכובדת של אמנים (למעלה מ-20, לא כולם מופיעים בתערוכה). ההומור נמצא בתחומים נוספים כמו בסטאנד אפ חרדי (ויש המון) בז’אנר מסוים של סרטי קולנוע, בהצגות לנשים ונערות, וכמובן בספרי הקומיקס שעכשיו נמצאים בשיא פריחתם במגזר החרדי.
אלי: האם האמנות הוויזואלית אצל החרדים היא תופעה חדשה?
נעה: אפשר לומר שיש רסננס בתחום האמנות הוויזואלית אצל חרדים בעת האחרונה. הדבר נובע גם כהשפעה ישירה של גל האמנים החוזרים בתשובה בתחום זה, והן מפתיחתם של מוסדות אמנות התואמים את מערכת האידיאולוגית ותפיסת החיים של ציבור זה.
ישנה גם תגובה חינוכית מובהקת לתת מענה אורתודוקסי לתופעות המדיה הדומיננטיות במאה ה-21, כמו לדוגמה בחסידות חב”ד, שבה הרבי מלובביץ תמך באמנים באופן מובהק לבוא ולעשות אמנות שבקדושה ולתת מענה לדור בתקופה הפוסט מודרנית. הוא גם דאג באופן אישי לתרבות החזותית בקרב חסידיו והיה מעורב בהחלטות משמעותיות בתחום זה.
אלי: האם נתקלת בצנזורה חמורה על ההומור הוויזואלי?
נעה: בספרי קומיקס יש ‘הסכמות’ של רבנים המאשרים ומעידים על כשרות המוצר… לגבי תערוכה זו לא הופעלה צנזורה מכוונת. היה אמון הדדי שאמנים השייכים למגזר, מרגישים מזוהים איתו ופועלים לפי מערכת ערכים מסוימת בעצמם לא מעוניינים לעבור את גבולות הגזרה ופועלים במרחב הרב שיש בתוכה. ניתן לראות כיצד יצירות מסויימות בתוך התערוכה משתמשות במבט הכפול של האדם שבתוך החברה ובמבט של הזר – המתבונן מבחוץ. עצם אימוץ המבט הכפול מעלה שאלות בעלות אלמנט ביקורתי, ומצד שני ניתן לראותם כרצון לפעול בתוך הגזרה ולדבר על נושאים שבוערים לכולם מתחת לפני השטח ואמנות החזותית נתנה לכך נראות.
יש עיסוק בנושאים כגון שידוכים, עדות שונות, או הערצה של רבנים מסוימים. חשוב לציין שעם זאת התערוכה מתאפיינת בגאווה מגזרית וביכולת של אותם אמנים להזדהות עם ההשתייכות המגזרית ועם זה לתרום את קולם בשדה האמנות הישראלית.
לדוגמה, ביצירה ‘גרביים כתומים’ של יצחק מולי חסי”ד חב”ד מארה”ב. יצירתו, שהופקה בגודל 10 מטר על 2 מטר, הציבה 12 חסידים בשטריימלים בגובה אדם. והתגובה של הקהל הייתה מדהימה. היצירה הזאת יצרה אמפטיה רבה למגזר, ואנשים ביקשו להצטלם עם העבודה. כך שהיא למעשה הפכה להיות איקונית ומייצגת של התערוכה.
עוד דוגמה היא עבודותיו של יום טוב בלומנטל, שלוקח super hero jews, גיבורי על מז’אנר הקומיקס שעליו התחנך כילד בארה”ב ולאחר חזרתו בתשובה. הוא גייר את הדמויות, ובהשראת ספרות הקבלה יצק את המאבק בטוב וברע בתוך דמויות קומיקס המשקפות זאת.
בתערוכה הזו נפגשו לראשונה 15 אמנים חרדים שלא הכירו אחד את השני, שהגיעו ממקומות שונים בעולם, חלקם אפילו עולים חדשים. יחד באופן בלתי מכוון הם למעשה כוננו זרם חדש באמנות היהודית העכשווית בשם פופתודוקס. הם היו נרגשים מהגילוי הזה והוא חיזק אותם בדרכם האמנותית, שעדיין אינה מתוגמלת על ידי הממסד האמנותי הקלאסי. התערוכה עצמה נתמכה על ידי מפעל הפיס וביוזמת הביאנלה של ירושלים וגלריית המקלט לאמנות, והדבר היה משמעותי מבחינתם.
עד כאן נעה לאה כהן.
מבחינתי התערוכה הזאת פותחת שער לעולם חדש ובלתי ידוע – עולם האמנות החרדית וההומור החרדי – באשר לשני אלה אני חוזה שנשמע עליהם הרבה יותר בשנים הקרובות.
ראו גם:
קטע הומור שהשתתף בתערוכת פפופודוקס
