סקירת הספר "ילדי פושקין" מאת לאוניד לוינזון (תרגום: דינה מרקון, "כתב", 2016)
שם המחבר ברוסית : Леонид Левинзон. שם הספר ברוסית : Дети Пушкина
מאת אלי אשד
לאוניד לוינזון הוא סוג של תופעה חדשה: סופר החי בישראל וכותב ברוסית על ישראל, ומתפרסם על כך בעולם (אם כי לא בישראל). מומחים טוענים שכתוצאה מכך נוצר אצלו סוג ניב חדש של רוסית ישראלית.
על אף שהוא תושב ישראל מאז 1991, לקהל קורא העברית הוא כמעט אינו מוכר, למעט "שן הארי", סיפור קצר שפורסם ב"יקום תרבות" וכמובן למעט הרומן המרשים "ילדי פושקין".
הספר "ילדי פושקין" הוא מעין רקוויאם על הקהילה הספרותית הרוסית בתל אביב בשנות התשעים של המאה הקודמת. לוינזון הכיר היטב את הקהילה הזאת והיה חלק ממנה, והוא מתאר אותה כמו ממעוף הציפור – לכאורה באובייקטיביות, ועם זאת בסובייקטיביות, שהרי הוא עצמו אחד מהאנשים שאותם הוא מתאר כביכול מבחוץ, בזמן שהוא אחד מהדמויות בסיפור, אם כי הקורא שאינו מכיר ואינו מתמצא מן הסתם יתקשה לזהות מי מייצג אותו מבין הדמויות השונות…
לאוניד לוינזון
הספר כאמור מבוסס על חייו של הסופר ושל חבריו, שהם גיבורי הספר בשמות בדויים שונים. עם זאת, נראה שלוינזון אינו מחויב כלל לעובדות היבשות של מה שהתרחש באמת במציאות.
הוא לוקח סיטואציות אמיתיות וממריא מהן כיד דמיונו הטובה למה שלא בהכרח התרחש אבל יכול היה להיות. גיבורי הספר הם אנשי הקהילה הספרותית הרוסית בתל אביב, יוצרים מהגרים חסרי פרוטה שנותרו בשולי החברה. הם מנהלים אורח חיים בוהמייני, ובינתיים ומתפרנסים בקושי ובדוחק מעבודות זמניות, כל אחד בהתאם לנסיבות חייו. זאת, בניגוד לרוסיה הרחוקה והאהובה הנשארת מעין מושא לגעגועים, שבה יכלו בעבר להתפרנס מעבודות הקשורות לספרות.
העטיפה הרוסית של "ילדי פושקין". גיבורי הספר מתוארים כגרסאות עכשוויות של שלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא
הספר מתאר את קשרי הבית והאהבה של חבורת היוצרים – מהגרים מרוסיה שמתקשים להתאושש מהלם התרבותי ומשבר עלייה לארץ נחותה ופרימיטיבית בעיניהם בהשוואה למה שהכירו ברוסיה, ברית המועצות לשעבר, בערים הגדולות מוסקבה ולנינגרד. הירידה למציאות של תל אביב, שמצד אחד היא דומה למרכזים הגדולים האלו ומצד שני היא שונה מהם מאוד, היא בגדר חוויה מצמררת לרובם. הניגוד הזה בין חיי היום יום האפורים והקשים שבהם הסופרים מנסים להתקיים איכשהו על רקע העיר הגדולה, האדישה לקיומם ולמאבקיהם, לבין עקשנותם להמשיך ליצור למרות הכול, להמשיך לבדר, ולהמשיך לעסוק בספרות העליונות.
מדובר בקבוצה של עשרות אנשים שחיים בארץ, שפתם שונה ממה שאנו מכירים, אשר מגלים כי הם אינם מסוגלים להתנתק משפתם ותרבותם הקודמת, ובכל זאת ממשיכים ומקיימים את המסורת התרבותית הרוסית הגדולה של טולסטוי, דוסטובייסקי, צ'כוב וסולז'ניצין – גם בתנאים החומריים הקשים ביותר. זוהי בוהמה ספרותית המתקיימת לגמרי במקביל לבוהמה הספרותית הדוברת וכותבת עברית, מבלי ששתי הקבוצות המקבילות והדומות ואולי אף כמעט זהות יכירו וידעו זו על זו.
הדבר נכון גם לגבי הצד השני של כותבי העברית כמובן, ומעורר הרהורים עד כמה הלשון שלנו משפיעה, ולא תמיד לטובה, על התודעה וההבנה שלנו .בספר היום-יום הנדוש והמדכא מתעלה לכדי מציאות פנטסטית מעורפלת ומתעתעת. יש בספר הומור מהול עם מרירות כלשהי, ומורגש כי מחבר הספר מזדהה עם גיבוריו, האנטי-גיבורים שלו, חבריו הקרובים, שאליהם הוא מתייחס ברוך ובחמימות, למרות האירוניה שבשם הספר. הספר משאיר את הקורא עם מועקה לגבי גיבוריו ועתידם הבלתי בטוח, ועם זאת יש בו פתיחה של עולם חדש. אותם יוצרים הממשיכים בעקשנות ביצירתם למרות הכול, הם מעין חבורה של גיבורים "דון קישוטיים" הנלחמים בטחנות הרוח, דבר המעורר את הערצת הקורא.
ברוסיה זכה ספרו של לוינזון לעלות על הבמה מומחז, וזכה לפרס הרומן הרוסי הטוב ביותר שנכתב מחוץ לרוסיה. אינני מכיר ספר טוב כל כך על חברי קהילה ספרותית המתעקשים להמשיך וליצור בשפת אמם, רחוק מהבית ומהמוצא. ספר שהוא בגדר חובה לקריאה לכל מי שמתעניין בסצנה ספרותית יצירתית ובאנשים בשר ודם העומדים מאחוריה ומתעקשים להמשיך ליצור כנגד כל הסיכויים.
לוינזון, יליד 1958, מספר על עצמו: "למדתי בלנינגרד בבית ספר לרפואה. עבדתי שנים בתור רופא-אפידמיולוג במחנות ריכוז (בתי הסוהר) בצפון רוסיה. חזרתי למשפחה לאוקראינה ועבדתי כרופא-אפידמיולוג בגבול אוקראינה ורומניה עד שנת 1991. ב-1990 הייתי במשך חצי שנה במשלחת רופאים בטג'יקיסטן בזמן שהתחילו בעיות, וברית המועצות התחילה להתמוטט. ב-1991 עליתי ארצה".
בארץ החליט, בניגוד לכל היגיון כלכלי, שהוא רוצה להיות סופר ולא רופא. הסיפור הראשון שלו עסק בנושא שאותו הכיר היטב – בתי הסוהר הרוסיים, וסיפורו הראשון תיאר אהבה בבית סוהר כזה. הוא ידוע מאוד בקרב קהל קוראי הרוסית כאחד הסופרים הבולטים ביותר ביותר כיום בספרות הרוסית העכשווית. פרסם בארץ בכתבי עת רוסיים שאינם ידועים כלל לקהל קוראי העברית, כמו כתב העת "ירושלמי" ו"22". הוא פרסם גם בארה"ב ובגרמניה. ב-1997 הוציא לאור את ספרו הראשון, "לנינגרד-ירושלים" (הוצאה לאור מקומית) שבו נובלות וסיפורים קצרים. עד היום הוא פרסם כ-150 סיפורים קצרים, בעיקר כי יש להם ביקוש בשוק הספרותי הרוסי. 
לאחרונה, נוסף על פרס הרומן הטוב ביותר מחוץ לגבולות ברית המועצות שבו כאמור זכה שם הרומן, קיבל לוינזון את פרס משרד הקליטה על שם יורי שטרן. הדבר מחזק את מעמדו כאחד היוצרים הבולטים בתרבות הישראלית, וכביוגרף הגדול של חיי הקהילה הספרותית הרוסית בישראל.
ראו גם:
"שן הארי" סיפור מאת לאוניד לוינזון
המבקר צור ארליך פירסם ביקורת על "ילדי פושקין " במקור ראשון
https://musaf-shabbat.com/2017/07/01/%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9A/
כמו שאת הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון" רדפה השאלה לאן נעלמים הברווזים כשהאגמים קופאים, כך מוטרד אלכסיי, המספר ב"ילדי פושקין", מהשאלה איך יש חלל בתוך הפיתה. הרי היא סגורה, וגם אם מכינים אותה כשתי שכבות מחוברות בהיקפן מוזר שהן לא נדבקות זו לזו. בערך באותה תכיפות רודפת אותו הציפור זיז מאגדות העם הרוסיות, המכסה את עין השמיים ומתבוננת אל העבר, וציטטות זהב מהספרות הרוסית המודרנית נושרות לו מפיו כשיני זהב. אלכסיי, בקיצור, מסתכל עלינו הישראלים מבפנים עם מטען תרבותי אחר – כמו, במידה זו או אחרת, עוד מיליון איש שחיים פה.
אלכסיי גר עם חתולו ז'וריק קרֵנין ברחוב שטרן בקריית יובל בירושלים, מקום שם "עומדים צמודים אלה לאלה, כמדדים על קבי קרקס, בתים מגוחכים שהכניסות אליהם משתרבבות כלשונות, וריח מתקתק של פחי אשפה העולים על גדותיהם" מכה בנחיריים. הוא פועל תעשייה, אבל שולח ידו ביצירה במידה המאפשרת לו להיכלל בחבורה בוהמיינית קטנה, תל–אביבית ברובה, של עולים מרוסיה: משוררים ועיתונאים החיים מהיד אל הפה אף כי משתדלים שהיד הזו תערה לפה הזה איזו וודקה טובה. על חייה של חבורה זו ושל חבריה, חיים של עבודות דחק, של התהוללות ושל מחוות תיאטרליות מוחצנות, נסב הרומן של ליאוניד לוינזון. רומן תזזיתי, קרנבלי משהו, המתרוצץ בין יומיום ריאלי לפנטזיה סוריאליסטית.
גב הספר מעיד עליו כי הוא "קיבל פרס שהוענק לרומן הטוב ביותר שנכתב בשפה הרוסית מחוץ לגבולות רוסיה". אפשר לשער שהוא מעניין את הרוסים בדיוק מהסיבה הזו: הם מקבלים בו את חווייתה של קהילה "משלהם" בניכר, מוגשת רותחת בתוך סמובר של תרבות רוסיה וספרותה, ברוסית, שמתרגומה עשיר הביטוי של דינה מרקון לעברית, אנו יכולים להירמז על עסיסיותה. גם את הקורא הישראלי תעניין ההצצה לעולם המוכר לו אולי מקריאת ספרות מופת רוסית כשהוא מושתל במציאות הישראלית, אך יותר מכך יעניין אותו כנראה המבט המוצע בספר הזה עלינו; מבט מבפנים וגם מבחוץ; מבט שנוסף על העדשה הקירילית שלו, ניחן באירוניה ובציוריות.
בעלילתו, זהו יותר רומן של סצנות עתירות שנינה, פחות של התפתחות. הדשדוש הולם את המציאות המתוארת: הגיבורים לא מתערים בהדרגה בחברה הישראלית, אלא נופלים וקמים ולפעמים נופלים לבלי קום. בסגנונו, הרומן תובע מאמץ הקרוב לפעמים לזה שתובעת שירה: המציאות מקודדת לעיתים בדימויים ליריים, והמבט מתגלגל מדמות לדמות ומריאליה לזיכרון תרבותי מפונטז. המשפטים לעיתים מעורפלים במתכוון, ולעיתים מעורפלים בשל אי–דיוקים תחביריים בנוסח העברי שאינני יודע אם ישנם גם במקור. בספרות העברית מוכרים לנו ניסיונות ליריים כאלה בשוליים הדחויים מהעבר הרחוק: עולים בדעתי מנשה לוין, יעקב הורביץ, ואפילו רשימותיו בפרוזה של חברם נתן אלתרמן בשנות השלושים. גם מבחינה זו, לצד הבחינה התוכנית והחברתית, תרגום הספר לעברית הוא תרומה מבורכת לספרותנו.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז