Image result for ‫שנינו רפי וייכרט‬‎

רפי וייכרט “שנינו” (הוצאת ספרי 77 ,2017)

מאת שלמה בן-בסה

ספר השירים והתצלומים “שנינו” הוא יצירה משותפת של אב ובתו הקטנה בת העשר. הבת קלטה בעדשתה התמימה ועדיין החפה משיפוטיות רגעים שבעיניה הם מופלאים – טיפת גשם בקצה עלה, פרח בגינה העומד במלוא תפארתו, או חיפושית זבל בין עלים יבשים ובדל סיגריה. האב מתחבר למבט של בתו המפאר את יפי החיים, מאמץ אותו ומתפעל ממנו ומהעומדת מאחורי המצלמה, יצור שנולד בצלמו, בעלת הפנים היפות והבהירות, שמעפילה על כולם, מתייחס אליו וכותב מילים. הבת המהללת את העולם במצלמתה והאב בשיריו, ושניהם מתחברים למקורותיה הראשוניים ביותר של היצירה – התבוננות ותיאור.

“מאז שהתחלת לצלם / את רואה את העולם, / מבחינה בפרטיו, מתאהבת בגווניו….לרגע אנחנו חגיגה בזמן – / תצלומים ומילים – נשק משומן / מול מה שבורח”. ובשיר הפותח את הספר האב עונה לבתו  “…אז אז ננסה להגשים את חלומך / ולשיר לו תהילות משותפות / את במצלמה שהעניקה לך אמי / אני במילים האלה, המאליפות, / שהם, ממש כמוך, גאוותי וכל הוני”.

החיבור לבת מעורר אצל האב, המשורר והמו”ל של ספרי שירה רפי וייכרט, געגועים לילדות ואת מה שהיא סימלה עבורו – מרחבים פתוחים שאפשרו התבוננות מדוקדקת בטבע ובעושרו. בהתייחסות לחיפושית זבל מצולמת הוא כותב:בילדותי ראיתי חיפושית שחורה כזאת / מגלגלת גללים של עז במעלה גבעה ליד הים. / מאז בנו על החולות האלה רבי קומות משיש / וכיסו את העבר. טוב שאת מחזירה אותי לשם.”

געגועים לתל אביב של פעם עם גגות העיר והשמים הפתוחים לרווחה בלי חומות הבטון העוטות מכל עבר: “טוב שאת עוד מבוצרת בדירת שיכון קטנה / והוויית המגדלים עוד רחוקה ממך מאוד. / העיר הלבנה הייתה צמודה אל החולות / בטרם הצטמחה ונחפזה אל הרקיעים”.

חלק מהתצלומים מעוררים אצל הכותב אמיתות שנשכחו תוך כדי התגלגלות החיים, הגדילה וההתמודדות במשימות הקשות של היום-יום. הם משכתבים בפניו את מדריכי התנהלות הקיום האוניברסליים והקלישאתיים כמו – “לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם”, שאיכשהו נשמעים בשירים רעננים ומשכנעים. בהתייחסות לצילום של החילזון רפי מציין: “אבל החילזון הזה, המתנודד / בין שתי גדות שביניהן איום, הוא המעולה שבמורי קיום / הוא מלמד אותנו על דבקות בנתיבו / ועל האומץ להמשיך אף שמסביבו / מתפוצצות רגליים מאיימות / בכל רגע הוא עלול למות / אבל מול גורלו פורש את מחושיו / ושט לו לאטו על הבלטות הקרות / לרשותו שהות קצרה עד שיתפצח / אבל כל עוד הוא כאן הוא-הוא המנצח”.

התצלומים של הבת הם הניצחון של הרוח על החומר, התקווה לחיים טובים גם אם לא שלמים, ניצחון של שמחת ההתעלות מעל הנדוש והתוחם, הפגום והלא בטוח, מעל הסדקים והקריסות והתהומות, נתיב בריחה אל הנשגב – והשירים רק מסמנים את כל אלה בקו דק ורגיש ביותר. ג’ק, כלב הבית, מיטיב לבטא זאת: “כשאת חוזרת הביתה הוא מזהה אותך כבר במעלית/ וכשכושי זנבו חובטים בקירות ליד הדלת. / הוא עורג אל ידך שתעבור על עורפו / ופורק אליה שעות געגועים / בשילוב משונה שבין יללה לייפחה. / ביחד אתם נדמים בלתי מנוצחים, דיוקן הכי שלם של השמחה”.

Image result for ‫רפי וייכרט‬‎

רפי וייכרט

ראו גם:

מתחת לכוכב אחד קטן – תרגום של רפי וייכרט

רפי וייכרט בוויקיפדיה

רפי וייכרט בלקסיקון הסופרים

Image result for ‫רפי וייכרט‬‎



השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × ארבע =