הקדמה מאת חגית בת-אליעזר
סיפורו של חייל שיוצא להספיד חייל נופל שאותו הכיר אך במעט במושב הולדתו הקטן והנידח.
חיילים נופלים, אנשים מתאבלים. כדי לזכור צריך להכיר. ראובן שבת מיטיב לספר מתוך חוויותיו ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982.
הסיפור הזה נכתב ב-1986, ארבע שנים לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ופורסם בדפוס בכתב העת “אפריון” גליון 110 בעריכת ארז ביטון. ב-2010 24 שנים לאחר כתיבתו.
כדאי לקרוא אותו תוך שמיעה של הפזמון “חפץ חיים” של רחל שפירא, ששרה ירדנה ארזי.
יפה ומעמיק עיצוב דמויות הנשים בסיפור: הסבתא של החלל – אישה זקנה מאוד, אשר “לא רואה ובקושי שומעת”, מברכת את המפקד הצעיר, שכורע ברך בפניה. היא לא צריכה לראות או לשמוע. היא יודעת. המעמד מהדהד את ברכתו של יצחק ליעקב. ואני מבינה עכשיו: תחבולת ההטעיה שנקטה רבקה הייתה נחוצה ליעקב כדי לקבל משהו מתכונותיו של עשיו שהיו הכרחיות למנהיג העם. יצחק ידע את מי הוא מברך, והכיר בתהליך השינוי אותו עבר יעקב, שעשה אותו ראוי לברכה. אחותו של הנופל – הנערה הצעירה והחכמה – מובילה את המפקד במבוך רגשותיו. היא האידיאל הנשי “אם (שׂרה) ואחות (מאמצת)” של ביאליק ו – “שחורה אני ונאוה” משיר השירים. יש גם תיקון למעמד עץ הדעת: הבחור הוא זה שקוטף את פרי המנגו. לחיים, משם השיר, עוצמה אדירה והם ממשיכים בכל מצב, ובמקום של אובדן הם מזמנים את הזוג לראשית עתידם.
חפץ חיים \ ראובן שבת
האוטובוס שעט במעלה הדרך הסלעית. מדי פעם היו נגלים לפניהם ברושים אחדים, מכסים היו בצאליהם את עין השמש המתרחקת לאיטה. הברושים נראו איתנים. ניצבים היו על פאתי הכביש, על שוליו הסלעיים, חולשים בגבהות פדחתם הזקורה, צפופת העלים, על הנוף המשמים שמסביב. אחר כך קרב לעברם הר, מבוקע בחציו. הרכב הגדול כמו נבלע בינות הצללים השחורים שהטילו חיתוכי סלעי ההר עליהם. פתע נעלם ההר, והאוטובוס החל עושה דרכו באטיות, שכן היה שם כביש שהתמשך בפיתולים חדים מדי.
לבסוף נתגלה למול עיניהם המושב. מרוחק, נשזר במבטם כנקודה זעירה המתבלטת קלושות על הרקע אפוף ההוד של ההרים , והאדמה הצרובה, השוממת, שנשקפה מכל עבר.
“סוף סוף”, הפטיר מישהו. רובם נאנחו אנחת רווחה. אחרים עדיין שתקו. בוהים במין מבע עיניים יגע וסתמי כנגד חבריהם שהחלו ממתחים זרועותיהם כלפי מעלה, מחלצים עצמותיהם.
הם החליפו ביניהם מילים אחדות. מבקשים היו להפיג מקרבם את העצב הפראי ששרר בליבם באותה שעה.
הוא הכיר אך במעט את הבחור. הוא הצטרף לפלוגה זמן קצר לפני הקרב הקצר שבו נהרג. תפקידו היה טען קשר, והוא, בתור מפקד הפלוגה, צירפו לאחד מצוותי הטנק שהיו חסרים איש כמותו.
גם עתה הוא זוכר אותו במעומעם. פנאי רב לא היה להם להכרות. אך בכל זאת, במידת מה הוא אכן זוכרו – נער שחרחר, צנום קמעא. פעם ביקש בחיוך ביישני, שהוא, המ”פ, יבוא לבקר במקום מגוריו, במושב.
את ההספד כתב כבר. ברגעי ההפוגה ההם שבין הוצאת הארון מחדר המתים ועד להכנסתו לרכב. הוא התיישב לו ובין הקולות שבקעו סביבו, ישב, אחז בידו דף נייר קמוט שנטל באקראי מעם השולחן. הביט לרגע אל מחוץ לחלון. חייליו הסתודדו שם, רכוני ראש, שותקים. לרגע נדמו כצללים לבושי חום, שאינם חשים כלל האחד בנוכחותו של חברו. בסמוך, עמדו חיילות אחדות. קולן המתוק פעפע באוזנו , מרחיק ממנו את הפחד.
הוא החל לכתוב. כתב כדקותיים. אחר כך קראו לו להתייצב בחדר המתים. מסתמא כי פניה של הגווייה נותרו שלמות ברובם. הפקיד זקוק היה לאישור ודאי שהמת הוא אכן אותו בחור שנהרג אמש ולא מישהו אחר.
“אף פעם לא ביקשו ממני דבר כזה“, מחה סתמית. איש לא הגיב לדבריו.
ניגש לעברו חייל גבוה וחיוור משהו. בגדיו היו מונחים עליו ברישול, ועיניו ניבטו לעברו במבט חלול. החייל נטל את הרשימות, שהיו פזורים על השולחן, והעיף לעברו מבט קצר.
אחר כך אמר: “בוא איתי, בבקשה.”
הם החלו פוסעים באטיות לעבר חדר המתים.
כשנכנסו פנימה עשה דרכו בזהירות בעקבות הפקיד שלפניו. פלגי אור חיוור נפלו על פניו מכל עבר. המנורות היו נורות ניאון ארוכות, מקובעות בצדי תקרת המסדרון והאור שנשפך מהם הציף את שניהם. הוא חש את אדי הקור שמסביב פושים בעצמותיו. הפקיד שלפניו כאילו כל זה אינו נוגע בו כלל שקוע היה בקריאת הניירות שהחזיק בידו, מרפרף בהם ללא הרף.
“בוא ניכנס”, הפטיר הפקיד. הוא פתח את הדלת. כאן נגלו לפניו מגרות ברזל ערוכות אלו בצד אלו. המגירות היו מחוברות והמראה כולו נדמה כמכתבה ענקית אשר כל מגירה ממגירותיה יכולה לשאת בתוכה מאות תיקים, ערוכים בצפיפות, וכל מגירה אמורה הייתה לשאת בקרבה חלקי בשר אדם רטושים, עטויי קור שמישהו סדרם בקפידה, טרם קבורתם. הפקיד הציץ שוב ברשומות במבט בוחן. אחר כך ניגש לאחת המגירות ומשכה בבת אחת. איושה פתאומית של אוויר קר באה בנחיריו ועמה ריח מעורר בחילה של פורמלין. פחד מוזר מעורב בבושה סימרו למקומו. ירא היה לגשת.
“אתה מוכן להתקרב, סגן“, נפנה הפקיד לעברו. דומה שביקש ללעוג לו. הוא מתקרב, מהסס מעט. ידיו של הפקיד משילות את הסדין הלבן ושם הוא אכן רואה את פני הנפטר. נקיות רחוצות. וצבען כעין השנהב. זה אכן הוא. כילד, שסקרנות ותיעוב נמהלים בקרבו לנוכח מראה איום שמתגלה פתע לפניו כך, הוא ממשיך לסקור את הפנים. תמה על הקפיאה הזאת, מעוררת החשד.
כמו עתידים העיניים להיפקח בעוד מספר רגעים והפה הדק משוך מעט פנימה יתרחב לחיוך שובב וקונדסי אך גם ביישנו משהו יאמר: “אז מתי תבוא לבקר אצלנו, המ”פ?”
” נו”, קורא הפקיד בקוצר רוח.
“כן, זה הוא“, הוא לוחש.
החייל סוגר את המגירה בהטחה עזה. מסמן משהו בדף שבידו ואחר נפנה ללכת משם. הוא נותר שם. נטול מחשבות הביט לעבר ריבועי המגירות. לרגע אחד נדמה לו היא הוא מבקש להישאר שם. עוד שעות אחדות. מעין מבחן אומץ שנכון לו, דבר מה שיחשלו לקראת הבאות. לבסוף, מקץ דקות אחדות הלך משם. בחזרו למשרד, פזור מחשבות ומבולבל הגיש לו מאן דהוא את פיסת הנייר שעליה כתב את ההספד. הוא העיף מבט קצר בנייר. אחר קיפלו ותחבו לכיסו. כשהוציאו את הארון קראו לו שוב. עתה היה עליו לעמוד לפני הארון, להצדיע בעת קריאת התפילה. שישה מחיילי הפלוגה נשאו את הארון. החזן החל קורא את הספד מתוך ספר שחור, קטן.
והנה, בעת נסיעתם מוססה אותו העייפות והוא שעון על מסעד הכיסא, תמך את ראשו בידו, שקע אט אט בשינה כבדה. חלומות משונים רפרפו לנגד עיניו: ניקוי הצריח בלילה האחרון שבו סיים את קורס מפקדי הטנקים. רכון היה עם חבריו על רצפת המתכת, משפשף באצבעות רועדות מקור מטלית ספוגה מים להסיר פיסת לכלוך עיקשת.
אך הנה מבעד לפתח הבהילם פתע קול צייצני משהו. הם נשאו את עיניהם למעלה וראו את פניו המזוקנות של טבח הפלוגה והוא קורא לעברם: “רוצים תה, חבר’ה? הבאתי סיר כאן למטה.”
עתה הוא רואה בחלומו את פניו המזוקנות של הטבח והן מציצות מבעד הפתח הרחב של תא המפקד, והוא שואל אותו שאלות מוזרות חסרות פשר, ומעבר לראשו מסתלסלים להם כלפי מעלה סבכי עשן בתנועות ריקוד מטורפות. בכל כוחו הוא מתאמץ להשיב לטבח על שאלותיו והנה תשובותיו כמדומה הם אותם השאלות שהטבח שואל אותו אלא שמפיו הם עולים במאמץ רב, מוזר.
אחר כך, חלפו לנגד עיניו תמונות אקראי מקומות שהיה בהם אי פעם. נערות שהוא התאווה אליהן בעבר חייכו לעברו חינוך מזמין וזנותי, רובן הציצו לעברו במפגיע.
בהתקרבו אליהן ראה אשם מה תלוי במבטן. הוא מתרחק לאטו כנער מבויש, ונכלם על מעשיו.
הנה הולך ונתקרב אליהם המושב בו גר הבחור. קוביות לבנות, פזורות על קרקע יבשה, סדוקה משהו. בין שבילים נראו שיחים בודדים ועליהם היה נסוך אבק מדברי והם נעים ברוח הקדים כעומדים להישבר. בחטף הציץ בשעונו, השעה הייתה קרובה לארבע. מכאן שיאלצו להמתין כחצי שעה עד לבואו של הקומנדקר הנושא את הארון והרי בפיתולים אלו יקשה הדבר על הנהג שבעתיים.
עתה פסק האוטובוס מטלטוליו. הנהג ריפה מעט את אחיזתו על ההגה, מפיו נתמלטה אנחת רווחה, ובזחיחות מה שלף סיגריה מקופסה פעורה שהייתה מולו.
הנהג ביקש לכבדו בסיגריה. הוא נטל אחת, הציתה בשתיקה. אחר כך קירב את המצית לסיגריה שנשתרבטה מפיו של הנהג.
“איזו דרך מחורבנת“, אמר הנהג.
“כן”, הוא נאנח.
“היית כאן פעם במושב הזה?” שאלו הנהג.
“לא, לא יצא לי, זאת פעם ראשונה”, חייך כמתנצל.
הנהג לא הוסיף לשאלו. מאחוריהם עלו קולות של צחוק רפוי, פנים האוטובוס נעטף כולו בערפל סמיך של עשן סיגריות, והחיילים החלו מכינים את עצמם לירידה מהאוטובוס.
אך הנה, בהתקרב האוטובוס לשער המושב, הוא רואה מבעד הזגוגית הרחבה שמולו מספר אנשים עומדים בפתח, גברים ונשים וביניהם זאטוטים אחדים.
מבע פניהם של האנשים סקרני, מעורר מבוכה. הכול נראה כמין קבלת פנים מוזרה שהוכנה עבורם זה מכבר. האוטובוס נעצר, הוא מורה לסגנו לארגן ירידה מסודרת של החיילים.
אחר מסדר מעט את מדיו, חובש את הכומתה השחורה לראשו ותוך כדי מבט מהיר במראת הנהג יורד למטה.
מתוך הקהל יוצא לקראתו איש ארוך פנים, כסוף צדעות, כיפה שחורה מעטרת את פדחתו ומבטו סגפני משהו.
“אני מזכיר המושב”, אומר האיש ומושיט ידו ללחיצה. הוא לוחץ ידו ואחר ניגש עמו במבוכה לעבר האנשים שניצבו שם, חשש מה על פניהם, כמו הם מצפים לבלתי נודע. החיילים ירדו מהאוטובוס וסקרו את הנוף שסביבם. אחר מיהרו להתייצב לידו. מקיפים אותו מכל עבר. הייתה שתיקה מביכה שנמשכה דקות ספורות. אחר, ניגש למזכיר המושב וביקש שיורה לו מי הם הורי ההרוג.
“הם אינם פה“, אומר המזכיר,”אתה מבין בוודאי”.
“כן, כן”, הוא משיב.
עתה אוחז המזכיר בידו, והם הולכים ראשונים לכיוון הבית. הוא תמה על עליבותו של המראה שלפניו. הבתים קטנים, בנויים רובם ככולם באותו אופן עצמו: ריבועים קטנים, צבועים לבן, מוקפים גדרות עץ נמוכות, ובחצרותיהם צומחים שיחים שדופים, כפופי ענף, עלעליהם מתבדרים ברוח. מדי פעם נגלו לפניו תרנגולות אחדות, נקודות צבע, שטופפו בעצלות בין הגדרות והיו מטות צווארם בסקרנות קדימה. בהתקרבם לביתו של החלל, הבחין כי הבית מטופח יותר משאר הבתים. עץ מנגו גבה קומה ניצב בחצר. העץ הצל בענפיו הירוקים על הבית וחלקת הדשא הקטנה שמסביב.
“בוא ניכנס“, לוחש המזכיר.
הם נכנסים. בזהירות מה כמהלך על בהונותיו הוא נכנס לחדר הכניסה. ושם הוא רואה כי כמעט כל האנשים שראה את פניהם בכניסה למושב נמצאים בתוך הבית פנימה.
צפיפות רבה שם. הוא חש כי עיניים רבות נעוצות בו.
על ספה קטנה במרכז החדר ישובים היו האב, בוכה, ולידו האם, סופקת כפיה על ברכיה, ומביטה בעיניים דומעות ושקטות בנוכחים, וליד האם לוכד מבטו נערה אחת, המחבקת את האם בזרועותיה, שיערה השחור, היפה, גולש ארוכות על כתפה. היא מביטה לעברו, עיניהם נפגשות.
מזכיר המושב רומז לו להתקרב לעברם.
הוא ניגש, ולוחץ קלות את ידיהם המושטות.
“אנא קבלו את תנחומיי“, הוא לוחש, “הוא היה חייל מצוין. אנחנו כואבים ובוכים יחד אתכם”.
האב והאם מהנהנים – ספק אם שמעו מה אמר. אבל הנערה, עיניה מתבוננות לעברו במעין מבט מהול כאב וסקרנות.
“שרה”, היא מושיטה לעברו את כף ידה, “אני אחותו”.
“אני משתתף וכואב את צערכם”, הוא אומר, ובזיק רגע, מבלי משים, הוא אוחז עוד רגע קט בידה. עד שכפותיהם נפרדות זו מזו.
הוא חוזר לעמוד בפתח הדלת, ליד חייליו, ממאן לקחת כיסא שהוצע לו. מתבונן קצרות בבית הקטן. הדפסי תפילות על הקיר, ותמונות משפחה, וקירות מבהיקים בניקיונם, מטבח קטן ושני מלבני כניסה לחדרים קטנים.
אחר כך קורא מזכיר המושב לצאת. הגיעה עת הקבורה.
הם יוצאים החוצה, פוסעים בדממה לעבר בית הקברות של המושב.
וכשניצב אל מול הקבר בא פתע באפו ריח מוכר. פתאום, כמו ממרחק עצום, הבקיע לו הריח הזה דרך ופילח את דרכו בין כל אותם מראות אחרים שנתגנבו לפניו.
כשהחלו הנוכחים מצופפים עצמם לנוכח הבור הכרוי, נזכר בדבר.
לפני שנים רבות זה אירע, בעודו ילד קטן, בקרקס שביקר בעיר הולדתו.
כף ידו הקטנה הייתה קמוצה לה בבטחה בכף ידו הגדולה של אביו. מכל עבר הוא ראה סביבו אנשים רבים וילדים כמותו הסוקרים בסקרנות את פדחתם הזקורה הצבעונית של האוהלים הססגוניים. בולעים במבע עיניהם התמים, הצחקני את מראה קרונות הקרקס היפים שמתוכם עולים נהמותיהם של חיות הקרקס.
בטרם פנו לעבר האוהל הראשי, ראו לנגד עיניהם לוויתן אדיר, מת, גדול, ששכב לו על משטח עץ ענק.
“תסתכל”, אמר אביו. מניף זרועו ומצביע לעבר הגוש הכהה השכוב על גחונו. פיו פעור עיניו קפואות, וריח מה בדומה לחריכת בשר נישא באוויר.
“זה מסריח, אבא”, הוא משיב, נרתע כולו.
והדבר מעורר בו בחילה.
“בוא נתקרב”, צוחק אביו, “תראה שזה בכלל לא מפחיד…”
הנערה אוחזת באמה, היא מכוונת אותה את החלקה שאותה חפרו בחמת זעם שניים מבני המושב. החזן, מבטו מפוחד משהו למול האנשים שליד הקבר, שולח אליו מבט של ציפייה.
“אל מלא רחמים”, מחנחן החזן בקולו, ואחר – ממשיך את התפילה שראשו כמו טמון יותר בספר הקטן שבידו.
אט אט מורד הארון אל בי העפר. האב מלמל מילות קדיש בקול חנוק, גופו רועד כל העת.
לבסוף, כאשר תם הכול, ושקט השתרר סביב, הוא ניגש לפאת הקבר, מוציא מכיסו את פיסת הנייר הקמוטה. מעט מילים היו שם צפופות האחת בעקבות רעותה, והן כמו מדשדשות בחיוורון הבעתן לנוכח פניהם הכאובות של הנוכחים שמסביב.
החיילות התקרבו לקבר והניחו את הזר עליו. הנה באה לקצה התמונה הזאת. עתה נפוצים להם הכל באי סדר, אין משגיח.
“חבר’ה לא להתפזר!” הוא מנסה קריאתו. אך הם אינם חשים בה. הם כה עייפים, מבולבלים, נפשם טרודה ורוחם הצעירה סוערת בקרבם. המחשבה כי ייתכן הדבר ואולי בעוד זמן מה יובא גם אחד מהם לכאן, טורדת אותם. גם בקרובו. מדוע שיכחד לזאת. אך הנה, כמו בלי משים, הוא נתקל שוב במראה פניה של הנערה – שרה, אחותו של ההרוג.
מה יש במראה שלה שכה מסעירו? מה מעורר אותו להביט מבט עמוק בפניה? כלום זוהי תשוקת אקראי, הנדרכת פתאום במחשבה, ומבקשת להרחיק מעמו את אותם מדוחי שווא שמסכסכים את מוחו ללא הרף? אין במבטה של שרה תרעומת, אך מבטה מפגיע כמו ביקשה לחדור לנבכי נפשו הכמוסים של האיש הצעיר הצופה בה במעין גנבה בעת הליכתם.
כמו יש במבטה דבר מה טמיר ונסתר. לפתע הוא שומע לחישה מאחורי גבו. הוא נפנה בפתאומיות. זה סגנו, מציץ לעברו, גביניו תפוחים, מבע פניו עייף וטרוד.
“מתי נזוז?” לוחש הסגן.
“נישאר כאן עוד כמה זמן”, סינן לעבר סגנו בכעס. והרי ראוי הדבר שישבו כמה זמן, ולו רק למען כבוד המת, אותו מושג ערטילאי, בלתי מובן, גם אם הכירו את הנער רק שבועות ספורים.
בתוך הבית הקטן המולה וצפיפות, כיסא קטן מוסט לעברו. הפעם הוא מתיישב.
מגישים תה חם ומעט מציות. הוא נוטל בשתיקה ושועה לברכות הנשמעים מכל עבר.
אחר כך מזמין אותו מזכיר המושב לשבת מעט במרכז, ולספר על החלל.
הוא מדבר מוכנית. אינו יודע כמעט מה בפיו, וכל אותה עת פניה של שרה נקובות בו.
הנה, חלפה כמעט שעה שלמה, ועליהם ללכת.
הוא קם ממקומו, מורה לחייליו לצאת. ניגש להורים, הישובים על הספה. מדבר עמם ומנסה לנחמם. הם משיבים לו בניד ראש עייף, וזיגוגי דמעות מרות על פניהם היגעות.
שרה מתבוננת לעברו.
“חכה רגע!” היא אומרת לפתע, “אל תלך, ברצוני שתפגוש עוד מישהי!”
הוא מתבונן בה, מעט נדהם. אבל ניאות לכך.
הם יוצאים החוצה. חשכת ערב כבר פלשה מכל עבר.
“אנחנו הולכים לסבתא שלי”, אומרת שרה, “הבית שלה לא רחוק מכאן. אתה יודע, היא אהבה אותו מאוד. לא סיפרנו לה כלום. היא גם לא רואה ובקושי שומעת. אבל הייתי רוצה שהיא תברך אותך לפני שתחזור.”
הוא אינו שואל לפשר הדבר. הם פוסעים בשתיקה גדולה, ורק רחש גחליליות וקולם של תנים מרוחקים שבא מאי שם פולח את דממת הליכתם.
“אני לא יודע…” הוא אומר לפתע, “זה קצת קשה לי כל העניין הזה.”
“אני יודעת, אני יודעת”, אומרת שרה, ומבע עיניה הדומעות מרפרף למולו.
“הדרך עוברת דרך מטע המנגו שלנו”, היא מוסיפה, “אז בוא נלך משם”.
הם נכנסים למטע. העצים אפלוליים, עלוות העלים מלטפת ומכה אותו חליפות. הוא מריח ריח משכר, מענג, של פרי, וכעין רפיון בא בגופו. הוא נוגע בפירות הכבדים, וחש את בשלותם הרכה, הנעימה.
“הנה הגענו”, היא אומרת.
הבית קטן, והדלת פתוחה כדי מחציתה. שרה נכנסת פנימה ומורה לו לבוא בעקבותיה.
הוא נכנס.
אור קלוש הבא מאהיל צבעוני בלב החדר מאיר את פניו. על כורסה קטנה הוא רואה מולו אישה זקנה מאוד. היא מחייכת לעברו על אף שאינה רואה אותו.
שרה מדברת איתה בשפתה. הוא אינו יודע אם זו פרסית או הודית או עירוב של שניהם.
“אמרתי לה שאתה המפקד של הנכד שלה, ובאת לבקר אותנו“, היא אומרת.
הזקנה, מהנהנת ומורה לנכדתה דבר-מה.
“היא פשוט מבקשת שתתקרב אליה”, אומרת שרה.
הוא מתקרב. בגלל הכורסה הנמוכה, הוא כורע מעט על ברכו.
כף ידה של האישה אוחזת בעדנה בכף ידו.
לפתע היא מתחילה לבכות. בכי חרישי, כמעט ללא קול.
היא מסירה את כף ידה ממנו, ונוגעת קלות בשערותיו.
אחר כך מרפה ומתחילה לדבר. קולה פולח את השקט, וכמו מרקד בעוצמתו מול הדממה שסביב.
שרה מהנהנת.
“אני אומר לך ברשותך מה היא אמרה לי”, אומרת שרה, “היא בירכה אותך. היא בירכה אותך שתגדל במעשיך, ותשמור על טוב לבך, כי אתה אדם טוב וטהור. היא יודעת שאירע לך זה עתה דבר מה קשה וכואב. אבל היא מבקשת שתהיה חזק ותתגבר. היא מברכת אותך בשם אבותיה ובשם המלאכים שיגנו וישמרו עליך ועל צלך, ומבקשת שבדרך חזרה, כשתעבור במטע – תקטוף פרי אחד. הצמד אותו אל לבך ושמור עליו כמה ימים. הפרי ישמור עליך.”
הוא בוכה עכשיו, ובאצבעות רועדות נוטל את כף ידה של האישה ומנשקה.
הם יוצאים משם ללא אומר. שרה סוגרת חרישית את הדלת.
היא מורה לו ללכת ראשון.
הוא עושה כמצוותה. אל מול העץ הראשון הוא נעצר ובידיים רועדות, במעין חרדת קודש שאופפת אותו, הוא קוטף אליו בזהירות את הפרי, ומצמיד אותו בחוזקה אל לבו.
עיניהם נפגשות.
ראו גם:
ראובן שבת בלקסיקון הספרות העברית
ראוי להערכה טיפולו של הסיפור בנושא ההספד:
משימת כתיבת ההספד מעיקה על המפקד הצעיר. תיאור כתיבתו חוזר ומתפתח במהלך הסיפור. את ההספד כתב כבר, רווח לו. אך תוכנו אינו נחשף לקורא ולא ברור, אם המפקד אמר אותו על פי הקבר הפתוח. שמעתי הנחיית כתיבת סיפור, המיוחסת לארנסט המינגווי: “תכתוב, תוציא את עיקר העלילה, זרוק אותה, תשאיר רק את המסגרת”. ראובן שבת, סופר צעיר בן ה- 24, עושה זאת: הקורא סקרן, מנסה להציץ מעבר לכתפו של המפקד אל “מעט מילים צפופות שעל הדף הקמוט”, אך ללא הואיל. זהו הסוד הגדול, אותו לא נדע, גם ההספד ירד לקבר.
תודה רבה
סיפור יפה. סיפור כואב. יופי וכאב נפגשים בתיאור, בדיאלוגים, בעלילה. למרות שנכתב לפני 31 שנים, לא איבד מהרעננות ומהרלבנטיות שלו. תודה לראובן ותודה ליקום תרבות.
סיפור מאופק ומהוהר; הצער והאיפוק הם מנת חלקנו – כיהודים החיים בארץ וכבני אנוש החיים בכדור הארץ; יפה וכואב.
צדוק
קראתי פעם ראשונה ופעם שנייה את הסיפור, ואני קורא אותו עוד במחשבתי. זה הותיר אותי מבולבל מעט וגם פתוח לפרושים. כי בפעם הראשונה אתה קורא או רואה את הקליפה בלבד. את מסגרת הסיפור הטרגי, לא רק של נפילת החייל הצעיר, אלא של התמודדות המפקד עם האבל ועם המטלה שמוטלת עליו: המעמד הקשה שבו הוא מגיע להספיד את פיקודו במושב מגוריו בעת הקבורה.
אבל בקריאה השנייה זה מתחיל להיפתח – בעיקר בחלקו השני של הסיפור, שמעורר מחשבות על החבוי בטקסט, שהוא מרובה מהגלוי בסיפור הזה של ראובן שבת.
עדיין לא הגעתי לחקרו המלא של הסיפור ואולי רק המחבר כנראה יודע בדיוק את כוונת הדברים (אם כי יש מקרים לא מעטים שהפירושים הם רק של הקוראים) אבל כך או כך מצטווה מפקדו של החלל לקטוף מעץ האבוקדו (החיים?) שבמטע המשפחה בדרכו חזרה אל הווית יומו, (לא שזה סייע לבן להישאר בחיים) ואילו אחותו של החייל המת שמתלווה אליו, מוצאת בו את הרוך הפנימי ומשהו מנפשה כבר נקשר בנפשו.
הסיפור הוא סיפורן של שעות, אך הוא פרוש רגשית מחוץ לסיפור. בפועל הוא מביא את מציאות חיינו הנוראה, שבה מקדים צעירים צריכים לספור לפיקודיהם, לא פעם חבריהם, שנפלו בקרב. מציאות של אומה שיודעת שכול וכאב.
(כמי שכותב רומנים אומר, שזה יכול לשמש פרק פתיחה מצוין לרומן, ובאמירה נוספת אומר כי צר לי, לאחר כל זאת, ואני אומר זאת מתוך ידידות כנה עם ראובן שבת, שהסיפור לא נערך ולא הוגה טרם הדפסתו, מה שמחספס את הקריאה, על אף שאינו פוגם בתכנים שבה).
הסיפור עבר הגהה. אם אתה שם לב לשגיאות הגהה. שלח לנו ונתקן.