מאת גליה אבן חן
"פקח", יהודה ויזן, אחוזת בית 2016, 261 עמודים
הספר הזה הוא גם על ציד במובן של ציד נשים, אבל בראש ובראשונה במובן הפשוט של הרג בעלי חיים. כל משפחתו של פקח שותפה לציד. האב מצרף אליו את בנו ומהווה לו מודל לחיקוי, והאם מבשלת את הציד. יש כאן חזרה אל הקמאיות ואל השבטיות של תקופת האבן. כשמדובר בפגר, חוזר המשפט של האם כמנטרה: “לך תזרוק אותו בפח ושטוף ידיים אחר כך, לא בשלנו, רחוק.” (עמוד 43)
מנטרה אחרת חוזרת בהקשר של המטפלת הזרה של הסבתא: “3,000 זוז לחודש (2,500 שולחת למשפחה.) קצת מנקה, קצת מנגבת. מה שצריך. חוקית לגמרי. אישורים וחיסונים. יודעת ספרדית ואנגלית. מה שצריך. אפילו עברית! קוראת את הברית החדשה בשירותים. שלא יראו. ספרות זולה. תלתה את ישו על הקיר. תמונה של אלוהים עם מבט שרמנטי, מחוברת לחשמל, זוהרת בחושך. אלוהים באמצע החדר! אלוהים ישמור! אין לה ‘לא תעשה’. עושה הכול. פסל, תמונה, ספונג’ה. שפכטל. מה שצריך.” (עמוד 84)
הציד מתקשר לתיאור בטלון, היא תל-אביב, שבה שוררת (איך לא?) הטבעונות. היא מהווה אנטיתיזה לציד השורר בבית ילדותו של פקח: “בכל הרחובות אנשים מפגינים בעד תרנגולות וכבשים….חגים כמו תנים. קוראים בכיכרות. מרשרשים במרשתת. משתטחים על קברי בע”ח בתקווה לזיווג. לך תגור איתם. נראה אותך. קח איתם חדר. לך. לך. יאכלו אותך חי.,,,”
(עמוד 18)
השפה ברומן לקוחה ברובה מהספרות העברית של ראשית המאה ה-20: ברנר, גנסין, עגנון ורבים וטובים אחרים, כמו גם משוררים כגון דוד אבידן, יאיר הורביץ ובני תקופתם וספרות עולם. בית הקפה נקרא “בית הקהווה” ויש שימוש בביטוי “ריבה נאה”. המילה המחליפה את המילים “מדהים” ו”מהמם” של ימינו היא המילה “אש”, החוזרת לעתים תכופות. כמו-כן קיים שימוש במילה “זוז” במקום “שקל”, כפי שציטטתי לעיל.
הספר מלא באילוזיות מקראיות וספרותיות, וייתכן שאת חלקן פספסתי. לא קראתי חלק מהספרים המצוטטים, אבל אני מרגישה שאת העיקר הבנתי, וכנראה שגם אתם תבינו.
כל הרומן כתוב כפיוט אחד שלם, למשל: תיאור עבודת הרצפים. “סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול. מלמל פקח ועקף בצעד זריז צמד עובדי קבלן בוהקי אפוד שתיקנו פגימה באבני המדרכה. נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ. מלאכת הריצוף מלאכה נאה היא, חשב לעצמו. והרצף המיומן אמן הוא לכל דבר ועניין. מבטו חד. ידו יציבה. וגאווה בלבו. פני הרצפה הם פניו. חשב. ואם נמעד על פרצופו – יכאב הדבר גם יכאב.” (עמוד 75). הציטוט הוא כמובן מספר יהושע.
לפיוט מתגנבת גם אמירה פוליטית. כך למשל בעמוד 80: “אבא נכנס לרכב. פשט חולצה. גלל את החלון. הביט על שלד הבניין בסיפוק ונאנח. (תכנן כיצד יגנוב כמה מטרים מן החצר השכנה. תחילה ישתול כמה עצים, אחר כך יבנה מאחוריהם חומה, אחר כך יגדע את העצים, ולבסוף יאמר כמיתמם: החומה תמיד הייתה שם.)”
לא קראתי רומן כמו “פקח” או דומה ל”פקח” בעבר. סיפור האהבה בין הגיבור לזילזיל טובס, קופאית המיני מרקט, מתחיל בעודף הניתן בידיים משומנות. סיפור זה מספר לנו את סיפור אהבתינו שלנו, את סיפור ההתאהבות הראשונית, שתחילתה בשמחה גדולה ומיד אחריה מגיעה גם הביקורת ומציאת החולשות בבן הזוג. פקח חש תחילה כי זילזיל מיוחדת במינה, ומגלה שהיא “אישה פתיינית” ככל הנשים.
בית הקולנוע, מקדשה של המאה ה-20, נתפס כ”לחם ושעשועים” להמונים. “חיכוך נוסף. התנועה מואטת. עוד. ראשים נערפים בסיטונות. האוויר סמיך. החרבות בקושי חותכות בו. הדם ניתז כמזרקה פסטורלית. הסיף – המזרקה שהפכה לסלאו. גופות נערמות. אונס אכזרי.
-הו!
פלטה אישה בקהל.
רואים לו את הזין!
הבמאי משתדל. בכל הכוח. רוצח ילדה. רוצח כלב. אישה נוספת נאנסת מול בעלה. הוא מאולץ לצפות. לבסוף אונסים גם אותו. לעיניה. פי הטבעת מדמם. הכול לאט ומפורש. ככל שהתמונה חדה יותר כך נגלית הגמלוניות ביתר שאת. הבשר עגול יותר. המאורע מתכווץ. האולפן נחשף.” (עמוד 143). המשפט שקדם לתחילת הסרט “האריה שאג ודממה נשתררה. הסרט מתחיל.” (עמוד 142) מתאים לדימוי שעל הכריכה, הלקוח מתוך כרזת קרקס מ 1873 באוהיו ארה”ב.
ויזן משתמש בצורה מעניינת בתכנת הבינה המלאכותית, “אלייזה”. תכנה זו פותחה ב 1966 על ידי פרופסור וייזנבאום ושימשה את המשורר דוד אבידן בספרו “הפסיכיאטר האלקטרוני שלי”.
אסיים בקטע המתקיים במועדון לאחר הפרידה של פקח מזילזיל טיבס, שהצחיק אותי עד דמעות.
” – רציתי לשאול….
שאל
– מה עמדתך בסוגיית תנורו של עכנאי?
– מה? לא שומעת!…תנורו של מה? אה? אתה טכנאי? לתנורים?
– תנורו של עכנאי?
צעק פקח באוזנה ושיבר את רוחה. היא חייכה. שהתה. שאפה מן הסיגריה. עמוק. עד הסוף. ופלטה את העשן אגב צחוק.
– בוא. בוא.
זמזמה ואחזה בידו והובילה אותו בשקט גמור לתא השירותים. פתחה את הדלת. (שום סימן לשמנה.) ציוותה עליו לשבת על האסלה. והשניים נסגרו בתא המצחין. היא פשטה את בגדיה ונעמדה על האסלה. סידרה שורה לבנה על כף ידה ושאפה. מבושיה בפניו.
-זה מה שרצית?!
אמרה.
– תמצוץ זונה.
החלה מקללתו. מתעצמת בו. מתחככת על אפו. משתמשת בו. מאכילה אותו ערווה. סוטרת לפניו. פקח עצם את עיניו. עשה ושמע. לא נעלב. מה היא כועסת? חשב. מסכנה. והתיר לה לכלות בו את זעמה כדרך שאנו מתירים לטף להלום בנו באגרופיו הקטנים. לית פה מששא. חשב. לא התרשם במיוחד. לא ממאזוך ולא מסאד. לא מפטישיזם ולא מפרוורסיות. זה הכול הצרפתים. חשב. !Merde alors היא ירקה על לחיו והוא התחלחל. אך שתק. אין משיחין. היא ציוותה עליו לקום ולהסתובב. והחלה לבצע בו דברים, כאמור בספר דברים, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה. לא תחוס. היא ירקה לו לתוך פי הטבעת ודחפה את ידה לעכוזו. אצבע. אגרוף. עד המרפק.
– כן. כן.
צעקה עליו.
– מי זונה קטנה. אה. זה מה שחיפשת, טכנאי?!
מישהו דפק בדלת והיא קיללה גם אותו.
– ז’דיין מכאן.
אמרה. שלפה את ידה המטונפת מישבנו. וציוותה.
– על הברכיים!
פקח היה ממושמע עדיין. עצם עיניים. והיא הטילה את מימייה בפניו. והלא האסלה ממש כאן. חשב לעצמו. שעה שהקילוח החם ניגר על חזהו וכתפיו.
– זה מה שחיפשת? אהה! טכנאי לתנורים?!
משכה את מכנסיה ויצאה מן התא. בטריקה.” (עמודים 170-169)
תודה לך, גליה. נשמע מסקירתך שהספר מיוחד ומעניין. הציטוטים חדים ובעלי עוצמה. מעוררים מחשבות על האלימות השחיתות והטינופת שפשו בחברה שלנו. בהצלחה למחבר ולספרו.