ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הספר “מסעות בחדר הכתיבה״ מאת פול אוסטר (הוצאת “עם עובד”. תרגום: משה רון)

הספר מתורגם ויוצא בישראל עשר שנים אחרי שיצא לאור בארצות הברית. זהו ספר אנטי פול אוסטרי. כששמעתי שחובבי פול אוסטר לא אוהבים את הספר הזה רצתי לקרוא אותו, כי אני ממש לא מחובבי פול אוסטר. בעיניי הוא סופר בינוני מינוס, ונפוח מעצמו (זה לא השתנה, וגם בספר הזה הוא מתגלה כמגלומן, שחושב שהיצירה שלו תאריך הרבה אחרי שהוא ימות), אבל הספר הזה הוא ספר אלגורי טוב על כתיבה ועל חייו של סופר, שמצריך ריכוז ומחשבה, וזה די ברור מדוע חובבי אוסטר לא אהבו אותו. הסיפור מספר על איש זקן בשם מר בלנק שמתעורר לבדו בחדר מסויד לבן ובו חפצים מעטים. אין לו שום זיכרון מעברו, ויכולותיו הגופניות מוגבלות. על שולחן הכתיבה הוא מוצא כתב יד חידתי וערימת תצלומים. יש לו סדרה של מבקרים המזכירים לו תפקיד כלשהו שמילא בעבר. כאשר אישה ושמה אנה נכנסת לטפל בו – מתברר שנפגשו בעבר, והסיפור מקבל תפנית מעניינת. מכאן ממריא אוסטר למשל רווי אירוניה עצמית על הכתיבה, על הספרות ועל החיים. יש לא מעט פרשנויות לספר הזה, אבל לדעתי הפרשנות הטובה ביותר היא אורך החיים של ספר, ובעיקר מה קורה לסופר שנתקל במחסום כתיבה וצריך לדמיין כל הזמן, כשהוא יושב כלוא בחדרו (בחדר שבו שוהה מר בלנק ישנו ספר נוסף ששמו הוא “מסעות בחדר הכתיבה” ומכאן שמו של הספר). אז מי שלא מת על אוסטר – שיקרא!

לוי צירולניקוב, חבר העמותה, ממליץ על

״מתמיד ומאז״, ספר שירי אמא אווזה

אוסף שירים, חרוזים, חידות, ופזמונים מהווי הילדים בארצות דוברות אנגלית, שהצטברו במשך מאות שנים. השירים מובאים במקורם האנגלי עם התרגום של צבי אבן-פז – שחגג השנה את יום הולדתו ה-101 –  ועם האיורים הנפלאים של נעמי גיגר.
גם מי שלא הייתה לו ילדות אנגלוסקסית יימצא הרבה מכרים ותיקים, כמו:
Mary had a little lamb
Hickory, dickory , dock,
My bonny lies over the ocean
או Humpty Dumpty sat on the wall.
אבל גם הרבה שירים משעשעים עם ריח של אז, של תמיד, ושל שם. שמו העברי של האוסף הוא ״מתמיד ומאז״.
התרגומים העבריים מותאמים לפה ולעכשיו, ולמי שאנגלית לא שפת אמו – מסבירים לפעמים את המשמעות של המקור. בסוף הספר מובאות הערות לשירים אחדים, למשל ההופעה של Oranges and lemons ב-1984 של ג׳ורג׳ אורוול. להפתעתי ההופעה של Humpty Dumpty ב-Through the looking glass של לואיס קארול לא הוזכרה משום מה.
אני לא בטוח אם הנכד בן החמש הדו-לשוני שלי ימצא עניין בספר הזה, אבל לא יכולתי לעמוד מול מעשה אהבה שכזה של המתרגם והמאיירת. זאת הוצאה לאור פרטית, בקטלוג של סטמצקי הספר אפילו לא מופיע, ב”צומת ספרים” אפשר להזמין.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על

הסרט “בן-גוריון, אפילוג

זהו סרט תיעודי, המבוסס על השיחה באנגלית של דוד בן גוריון עם מראיין בריטי, שהוקלטה בשנת 1968 בשדה בוקר בהיותו בן 82. בן גוריון התגורר שם בגפו לאחר מות אשתו פולה בינואר אותה שנה.
בן גוריון נמצא במצב גופני טוב, לאחר שמשה פלדנקרייז ריפא אותו עוד בשנת 1957 מכאבי גב כרוניים, והעמידו על הרגליים ועל הראש. הוא אבל על מות אשתו המסורה פולה, שאותה אהב והעריץ על דאגתה ונכונותה לנדוד איתו מארץ לארץ ואז למדבר, אך בתשובה לשאלתו הישירה של המראיין, אינו מגדיר את עצמו כ”איש שבור”.
דוד בן גוריון מפוכח ושקול בדעותיו, מודע להצלחותיו הרבות בתחום המדיני, אך מספר גם על הפסדים ליריבים הפוליטיים. הוא קורא ויודע את התנ”ך, וראוי לציון היחס שלו לדברי הנביאים: הוא מפרש “פנייה לאלוהים” המיוחסת לנביא כהתכנסות בעצמו, שקיעה במחשבה מעמיקה, כמו מדיטטיבית. כמה נהדרת בעיניי הגישה ההגותית הרציונלית הזאת!
אני תוהה על שם הסרט “בן-גוריון, אפילוג”. בשנת 2013 יצא לאור ספר על חייו של דוד בן גוריון מאת ד”ר אבי שילון באותו השם ממש, שמתייחס לימיו האחרונים של בן גוריון באוקטובר-נובמבר 1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים, על סף מותו ב-1.12.1973. אין קשר בין הסרט לספר, והרי בן-גוריון חי עוד חמש שנים של בריאות מנטלית וכתיבת זיכרונותיו, שאותם אמנם לא השלים. על כן בחירת שם הסרט תמוהה ואף מבלבלת.

בסרט מצטייר דוד בן גוריון כמנהיג לשעבר, לא פעיל פוליטית, אך עדיין קורא, לומד, והוגה, בעל חשיבה מדינית לטווח ארוך, נאמן לרוח הדמוקרטיה, דואג לעתידו של העם בארצו, וחי בצנעה כלכלית. זאת ועוד, מעולם לא נחשד בשחיתות ובשאיפות התעשרות מתפקידו בראשות המדינה.

חגית ממליצה גם על

המחזה ״חלומלילקיץ״

המחזה המפורסם של שייקספיר מגיע למגרש המשחקים של אריאל ברונז בתפקידו כמורה בסטודיו למשחק “ניסן נתיב” ביפו, שעושה בו כטוב בעיניו: מעבד אותו עם התמקדות בעלילת המשנה – המחזה הפנימי של בעלי המלאכה, בונה דגם מוקטן של הבמה עם קרשים תלויים, ומביים את תלמידי שנה ג’, מחזור נ”ב, שעולים ערב-ערב על במת הסטודיו בהתלהבות של כישרונותיהם הצעירים.

התלבושות עוצבו בידי עידית הרמן – המנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה, ושם התיאטרון מתנוסס על אחוריהם של השחקנים כפרסומת גלויה ובולטת.
אריאל לא הפלה תרגומים לרעה – שמות מתרגמים רבים מודפסים בגדול בחוברת ההצגה: ט. כרמי, שלום צבי דוידוביץ, אפרים ברוידא, אברהם עוז, דן אלמגור, דורי פרנס.
בעלילת המשנה הזאת שייקספיר בעצם מלמד את בעלי המלאכה החובבים את מלאכת התיאטרון, ואפשר לדמיין אותו כמורה בסטודיו למשחק “ניסן נתיב”. גם אריאל ברונז היה נוכח בזמן ההצגה, והמשיך לתת הוראות בימוי ממקום מושבו באולם מלא של קהל בר-מזל.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × שלוש =