“צבאים” \ יהודית אוריה (הוצאת “פרדס”, 2016)
יהודית אוריה היא משוררת, מוזיקאית ומרפאת בשיאצו, וגם חוקרת היסטוריה צבאית. ילידת 1955, נעה בין ישראל לקליפורניה. למדה באוניברסיטת בר־אילן ספרות משווה, לימודים קלאסיים ומוזיקולוגיה. שיריה פורסמו בשנות השמונים ב”עכשיו”, במוסף הספרותי של “מעריב” וב”מאזנים”, ובשנות התשעים ב”מרפסת”.
ספר שיריה “חלל מושלם” ראה אור בסדרת “מקור-שירה” על שם שאול טשרניחובסקי בהוצאת תמוז-אגודת הסופרים (1994). ספרה “רשימותיה של חוה: ביוגרפיה שירית סוריאליסטית“, סיפור מסע החיפוש של היוצרת חווה אחר אל”ף, מקור שירתה, ראה אור בהוצאת “כרמל” ב-2003.
נוסף על כך שימשה אוריה כעוזרת מחקר של ההיסטוריון הצבאי ד”ר אורי מילשטיין, וסייעה בכתיבת כמה מספריו. לאחרונה יצא “צבאים”, ספר שיריה החדש, בעריכת יואב איתמר. לפניכם רשימה שכתב על הספר המשורר יוסף עוזר.
אלי אשד
לקרוא כשהבנת הדברים מהוססת – ניקוי נפש
מאת יוסף עוזר
מדוע ספרה החדש של יהודית אוריה נקרא” צבאים”?
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. האילות מובנות כאן בהקשר של אהבה. אך מהם בדיוק ה”צבאות”? צורה זו נשמעת כנקבה. היינו מצפים למילה צבאים! (בצבאים או באיילות השדה”). אכן, המילה צבאות כאן מעניינת. האיילות שאחריה מחייבות להבין את המילה “צבאות” כביטוי הזכרים השייכים לאיילות, ולא כהד של “אדוני צבאות” שהקשרו הוא לכאורה צבא, ולא צבי. אלא שנוצרת תובנה חדשה: גם המילה צבאות הנסמכת ל”אדוני” היא בהקשר של אהבה. (וראה סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים). לא ראיתי ששמו לב למילת הברירה “או” החוזרת בשתי המקומות שהזכרתי לעיל. אוהבת אמיתית מותירה למחזר אפשרות בחירה.
כשיהודית כותבת בסיום השיר נוּן “אל מי אקרא”, אתה מזהה שאלה דתית ששואבת מ”ממעמקים קראתיך יה”, אבל השורה המלאה היא זו: “בידי נתון הטלפון הניד, אל מי אקרא”? טלפון, החיבור האפשרי לכל האדם… ל…כוחות הביטחון, למשטרה, לכוחות ההצלה, לשירותים השונים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אומר אלוהים, וגם הטלפון כעזר כנגדו, הפלא ופלא, לא שיפר את המצב. האדם הוא לבדו.
צעקה גדולה עולה מהשירה של יהודית אוריה לחיבור, לאהבה:
“חשכת הלילה היא נשיקה אחת על פי” (עמ’ 54), “עזה כמות הנשמה המשוגעת שרה” (עמ’ 40).
“יצירה כאוננות אם אין עם מי לחלוק אותה” (עמ’ 104).
“מיטתך היא צ’לו בו אנו שוכבים/ השקט שאצבעך/ על גבי יוצרת” (עמ’ 112).
היא משוטטת בין המיתוסים של כלל התרבויות, עם מטעני סיוט יהודיים, “לשוני נעתקת נמחקת מתרבה עוקצנית” (עמ’ 31) עם תודעה אינטלקטואלית רחבת דעת, לעתים מוזרה וראויה לשבח. המוזר הזה שאינו לובש תחפושת, מערטל את הכאב ומניחו ערום: כזה הוא השיר פייטה, שהתקשיתי לפרק את המיוצגים בו, היחס בין החלום לבין מה שהוא משקף, הנהיגה כמשל לחיים שאחריה נאמר: “כל החוויה הזאת בלתי אפשרית עבור האישה”, מה מגביל את כל האומה הנשית? לא הצלחתי לקלוט, ולא חשתי החמצה, השורה הזו גרמה לי לקרוא אותה שוב, בלי קשר למה שמלפניה או מאחוריה. אחר כך מתואר מעשה כריתה של אברה (במובן כנף) אבל בשיר כתוב אברָהּ, ועולה משמעות של אבר. מה קורה פה? עם מי היא מדברת? “רואה אני את העולם/ ממעוף הגשם,/ בגין אהבת אדוני” (עמ’ 29). גם הגשמי נראה תוך מעוף, והרוחני מופיע בשמו הוותיק, המוסדי האדנותי.
אני מנסה לפצח את הספר החידתי: המשוררת נולדה לשפה העברית אך היא גולה בקליפורניה. מולדתה אם כן היא בלשון, ושם היא מתרבה ויולדת שירה. עניין ההולדה כיצירה מופיע בפרק הראשון בעמ’ 41: “אין יום יוצא ואין יום בא מבלי/ שניולד”.
שם הכותר “צבאים” בא מחלקו השני של הספר. חלק זה נפתח בשיר שכותרתו כוללת את תאריך כתיבתו והמקום: ישראל. השיר פונה לנמענת: “חשבתי עליך כמו פרץ דם, זעקת השיר, זעקת שבר כיופי עצום…” ואינו מפרש אם הנמענת היא ישראל או מכרה אחרת. ממה שהשיר מסביר לנמענת, אפשר להבין מה מטריד את הנמענת: היא מספרת על אישה סינית שאולצה להינשא לבובת עץ. כלומר: מהי זוגיות? מהי אהבה? מהי השירה? מהי ההשראה? מי יכול להיות לנו אם ואחות בעולם? אני מודה: הייתה לי צמרמורת מהשיר.
כיצד אפשר לקרוא גם כשהבנת הדברים מהוססת? נזכרתי שישנה מסורת העוברת מאב לבן במיוחד אצל יהודי המזרח, שאת ספר הזוהר יש לקרוא גם ללא הבנה… ההסבר לכך: הדבר מנקה את הנפש.
לא תמיד הולכת השירה הזו בקו הבהיר והמובן. היא מלקטת ממרחבי המחשבה האנושית, ועם זאת נקודת המוצא היא חווית הקיום הפרטית.
בואו ונקרא שורת קסם:
נפשי שותה מעַיִן בלתי נראית [עמ’ 24].
ומהפרק השני של הספר: אותה שורה שנותרת עם סוד: “שוב נושב הסתיו הביוגרפי, התמוז בפה והסוכות, ואבא שוב ממית ומחיה…” [עמ’ 60]. התמוז הוא חודש תענית וחורבן, והסוכות, בניין רעוע מככב בו. ביאור כזה אינו מובהק בשיר, המשוררת מתירה לקורא חופש גדול בהליכה בין שורותיה.
כמו כן, פואמה עזת ביטוי, מפתיעה (כשקראתי בה נזכרתי בנוסטרדמוס) נמצאת בעמ’ 64 – יופיעו בה דמויות מהמיתולוגיה היונית- פרסאוס, שהרג את המדוזה והציל את אנדרומדה, גורגונה, הדמות הנשית המפלצתית, אבל גם הצייר ורמיר, ובהמשך- יהודית קציר, ובית קפה, ותל אביב…
בעת שהדוברת בשיר מכריזה על המרחק מהוויית המצוקה: “משוחררת ממאהבים, ומאמא שלא היתה, ומשוֹאָה…” – “כעסתי על כך שלא היתה אמא”…
בהמשך- בוכה האב על ילדות שלא הייתה לו, ומתועד טירופה של האם, ויופיע יוחנן המטביל ו… רפאל בן שושן. מי הוא זה רפאל? לא, זה לא חשוב, החשוב הוא המכלול שכולו כאב ההתערות בארץ, מהפצע של דור מסויט, והכאב אינו שולח חיצים ל”אשם” או “אשמים” אלא כולו שרוי בטראנס של ההבעה, של הדיבור מחרצובותיה של האמת השירית, התועה, המתהפכת כחרב בקורא.
כי באמצע הקריאה של הפואמה הזו יפתיע אותי ציטוט “וגלגל העין את גלגל החמה חמד” של רביקוביץ’, ושורת משוררות מופיעות לפני הקורא, ויומנה של אנה פרנק, והסרט הבלגי “המורה למוסיקה”.
אוריה שולחת את שיריה לשתות ממקורות המים החיים שהעברית העכשווית נוטה לשכוח. אם שיטפונות השירה האחרונים גרמו לתחושת צמא למקור מטהר, הנה אוריה פורצת ממעיינות עמוקים ורחבים. אצטט את חלקו הראשון של השיר:
שמש האָלֶף שִׁלחה ברקיה,
צביה שָׁבה לִמְקוֹרָהּ,
עֵינה ניגון חובק טובע בטבוע
גוֹן-גַל אזמרגד זרוע.
שַׁעַר אֲשֶׁר נִסְגַּר – קוּמָה פְּתָחֵהוּ…
וצבי אשר ברח אלי שָׁלְחֵהו!
שתי שורותיו של שלמה אבן גבירול מדברות במטפוריקה מסורתית על הדוד. ה”שער” סגור והאוהבת מבקשת שהדוד יפעל לפתיחתו. שמש האלף יכולה לרמז לאות הראשונה בשמה של המשוררת. המילה “מקורה” טעונה בעברית גם במשמעות שבספר ויקרא כ, יח: “והיא גילתה את מקור דמיה”. השיר נפתח אם כן באיזה תיקון שבו הדוברת שבה לעצמיותה, למיניותה. השורה השלישית מרתקת – העין הופכת לניגון והמראה שבתוכה עם פעולת העפעף – מתואר במילים “חובק טובע בטבוע”. והמוזיקליות של הטור הבא, בטרם התפענח הנאמר, מרגשת במצלול האות ג’ המגלגלת צבע, תנועה, ואת מושג הפריון בשורש המילה זרע. הפלא ופלא. הקורא הוא שעומד עמידת דום סטנד-אפיסטית מול מעשה כתיבה כזה.
יהודית אוריה. רישום מאת מולי מקרסון
בשיר שכותרתו לקוחה מהמשוררת אמילי דיקנסון (עמ’8), אומרת אוריה דבר הפוך:
“…וַאֲנִי יָדַעְתִּי אֶת קוֹנִי. בּוֹחֶרֶת בַּשַׁעַר הַנָּעוּל./ לֹא אֶתְגָרֵשׁ מִגַּן הָעֵדֶן…”
מצבים בין פתיחות לסגירות, בין נביעה למחנק בין קשר לבין קרע מרתקים בשירת אוריה:
“…אֲהוּבִי הִתְגַּנֵּב לְחַדְרִי./ בָּאתִי מִן הַמִּיטָה וּמְצָאתִּיו יוֹשֵׁב/ לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח, מַבִּיט בִּי, בִּיְּרֵכִי…” (עמ’ 12).
או: “…דִבַּרְנוּ עַל תְָּאלֶס. זֶה הָיָה בָּחָלוֹם אוֹ בַּמְּצִיאוּת, אֶמֶשׁ./ זִהִינוּ, יָדַעְנוּ הִכַּרְנוּ אֶת הָאַרְכֵי…”(עמ’ 16). תלס שהניח את היסודות לפילוסופיה, הבין את הראשית – במים. ומכאן ההמשך, ההופך את מעשה האהבה לחיבור בראשיתי:
“ובזמן תינוי האהבים בחדר הנמלא מים/ אני פותרת את משפט פיתגורס…”. קשה להמליץ על כך לקוראים ולקוראות, גם לא מצאתי זווית ישרה בשירת יהודית שמרובים בה זוויות כהות וחדות… אלא אם כן נתייחס לפיתגורס שגילה את היחס בין אורכי המיתרים ובין הצלילים המופקים מתנודותיהם. בזה שירת יהודית עשירה ביותר (ראה בעמ’ 62 על הטונאליות ובעמ’ 100 הבכי מופיע תוך האזנה למוזיקה של באך, והתשוקה לשמוע את סוף שירת האדמה של גוסטאב מאהלר…).
מקורות רבים ורחבים לנביעה שלה ולשונה כובשת: “…וַאֲנִי אָבֹא וְאֵאָלֵם בְּמֵי הַתְּחִיָּה הסגולים, כי בחרתי אך בשחר יונת אלם רחקים…” (עמ’79).
מעניין ש”אבן גבירול” אינו רק אותו משורר גדול, אלא גם זה שהתגשם כ… רחוב בתל אביב, העיר שהמשוררת גולה ממנה, וכשהגולה היא תל אביב זהו הנהר שאליו השירה של אוריה מביטה:
“…אֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת כֹּל בָּתֵּי הַקָּפֶה בְּתֵל אָבִיב/ בַּקַּיִץ בַּחֹרֶף בַּסְּתָו בָּאָבִיב…”(עמ’ 81).
מה היא עשתה כאן? הרגיש שומע ממרחק את פזמון ישראלי שובב:
“זה שיר פשוט על עונות השנה/לא משורר אותו כתב/ אלא האוהבים שבאביב/ בחורף, בקיץ ובסתיו…” מתוך השיר “עונות השנה” שביצעו “הגשש החיוור” שאותו כתב המשורר אהרון שבתאי (והלחין אריה לבנון). תל אביב, היצירה העברית הציונית האלטרנטיבית לירושלים, ננעלת, וארבע עונות השנה ננעלים. מה קרה לשערים? מה קרה לצבי? השערים שנפתחו לקיום לאומי חדש, לקיום פרטי, השערים בבורסה, שערי הכדורגל מול שערי העיר ירושלים.
תכנים כאלה עושים את שירתה קרובה ללבי, כיוון שהיא מתנשאת למלוך בשירתה באופן מעורר כבוד ללשון ולתרבות:
“…עָל עֲיָנוֹת סְמוּיִים — שֶׁל אוֹרְשָׁלֵם — שָׁם שָׁאַגְנוּ –גַּם צָחַקְנוּ—שָׁם תָּלִינוּ כנרותינו…” (עמ’ 80).
… שאגנו, צחקנו, למה? כי יש ביד מפתח “ופותח אותי בחמדה/ ומשחרר את הצביה אליו.” האהבה, הארוס, ושלל מושגיו מתלווים לשירים בעושר ובהמשך השיר: מה לך דודי הרועה/ בשושנים,/ ראיתי את המוסיקה שלך הולכת/ על המים הולכת ושרה.
בשירה זו נמצא כמיהה לנשגב מתוך הכאב הרב שניבט משירים רבים:
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתָּעִיר אֶת הַתְּפִלִּין/ שֶׁבְּלִבִּי./שֶׁתִּפְרַחְנָה הַיּוֹנִים בְּפָרֹכֶת-שְׁמי (עמ’ 85).
המושגים “תפילין” ו”פרוכת”, אינם הנמענים לביצוע ריטואלי פולחני הם הקודים המשמשים לחתירה אל הסוד, אל מה שמעבר למגושם, כך מרחבי הלשון פורצים לכל כיוון, ומצויים במוזיקה, בפילוסופיה, בהגות הדתית ובמיניות.
עמ’ 113: “ישנו מין מסוג אחד בלבד: המין של האקסטזה” (שימו לב להמשך), “הקדושה של הזהות המין והזהות המזדווגים באקט של יצירה או אהבה עצמית”.
קראתי שירה מרתקת ומכאיבה, יופי רב הכלוא בין השורות חושף לאורך כל הספר קרעים של זהות אישית משפחתית ואפילו לאומית, תמיד בהקשר הקושי עם האב והאם:
“הנחתי את אבי בצד כפי שהניח הוא אותי. איך בגיל חמש עם העלייה לארץ מסר אותי למוסד…” “… איך היא את אימה אהבה… עם העיניים המתגעגעות למקום אחר, עיני העקב הירוקות תכולות כעין הים, האזמרגד בערפל בסתיו של ארץ ישראל” (עמ’ 68- 69). הו! יהודית, יהודית!
שוקת, נהר, מעיין ונחל מרובים בשירתה של אוריה, העשירה בדעת ובחוכמת משורר, ומצביעים על פיצויה הנהדר של שירה מדברת, מדבירה, מעוררת צימאון: “…וַאֲנִי וְאַתָּה פָּסַעְנוּ/ בְּאֶמְצַע הַסַּהַר/ וְשָׁתִינוּ מִשֹּׁקֶת יְרֻקָּה…” (חפשו את השורה הזו!).
מעבר לרמיזות על המרחב הפוליטי של “הסהר הפורה”, שבה ישראל הפכה את המדבר לשוקת ירוקה, עומדים הדימויים השיריים בפני עצמם כאמירה אישית מהרהרת. היא יודעת להעניק לנו מרחבים מפתיעים ומדהימים שנעים מהאהבה והגעגוע האישיים אל מוטיבים שמרחקם העצום מנוסח בלשון שגוררת את הקורא: וְכֹל הַסֹּלֶת הַמְּקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמִקְדָּשְׁךָ/ נוֹשֶׁמֶת לִרְוָחָה. (קראו שם את השיר).
יהודית אוריה משיבה לקורא את התחושה שקריאה היא בראש ובראשונה אותו מעשה של הנחת נדבך על תשתית עצומה שלפניך, נדבך שמכבד את מה שקדם לו ויכול להיצמד אליו כשהוא חדש ומאתגר. נפעמתי מאבני השפה כאן, מהאבן השואבת מכל כיוון. תשואות חן לאבן הראשה.
ראו גם:
“מנדלה -שירת הראשית”, מתוך”צבאים”
עוד קטע מ”צבאים”
יהודית אוריה מקריאה משיריה בערב “על סף ספר” לרגל השקת “צבאים”
יהודית אוריה היא מעניינת גם בגלל היותה משוררת שמתעניינת מאוד בהיסטוריה צבאית ( צירוף נדיר למדי אולי יחיד במינו )והיא שיתפה פעולה עם ד”ר אורי מילשטיין ההיסטוריון הצבאי השנוי במחלוקת על כמה ספרים ומחקרים שפירסם כתחקירנית ,מראיינת של אנשים ( בכירים ולוחמים במלחמות ישראל ) וכותבת שותפה.
דברי אורי מילשטיין במבוא לספרו החדש על ז’בוטינסקי רלוונטים בכלל. “רוב המחקר כאן נעשה בדיאלוג פורה ויצירתי מאד עם המשוררת יהודית אוריה, וחלק מהתובנות הן פרי רוחה. על השנים האינטנסיביות שהקדישה יהודית למחקר כמעט בלא תמורה, אהיה אסיר תודה לה כל חיי.”
היא כותבת לי :
“שיתפתי פעולה עם אורי מילשטיין מעט בכתיבה ובעיקר במחקר על הפריטים האלו :
“אגדת הדסים, על מה חלמנו” (עם גדעון אריאל) 2006, הוצאת שרידו. יהודית אוריה מוזכרת כ”שותפת ליצירה ולכתיבה”
“דרך רבין מורשתו”, 2010, הוצאת שרידות
“הופקרו למוות – על הפוליטיקה של מח”ט ‘גבעתי’ בתש”ח”, שרידות, המדרשה הלאומית ומנדלי מוכר ספרים 2013
ספרו על הביוגרפיה הצבאית של אהוד ברק שהתפרסם ב-15 פרקים ב-NFC ב-2013.
“גלגל המנוף של ההיסטוריה –גיבוש הציונות האסטרטגית של ז’בוטינסקי” מכון ז’בוטינסקי בישראל, 2016″”
אני איתך יוסף בכתיבתך
שירתה של יהודית שבתה אותי מהיום הראשון שקראתי בה
וגם אתה יודע את שירתה
תודה
אני מזדהה באופן מלא עם הפסקה האחרונה בדבריו, שהיא בחינת תמצית הדבר, אכן יהודית בשירתה משוחחת עם ספרויות סופרים וספרים. בשירתה יהודית מוזגת “משקאות ושיקויים”, מרווה וממסטלת בה בעת, (מתמזגת מזגגת ומזגזגת). כדי לעמוד על דבריה צריך שתי רגלים נטועות היטב בתרבות הכתובה – הכללית והעברית.
שפתה השירית של יהודית מאוד עשירה, ייחודית וכמעט שאינה מצויה כיום במקומותינו ולכן סקירתו, הייחודית גם היא, של יוסף עוזר יאה לה ומעוררת עניין בעומקה. כשהוא כותב: “אוריה שולחת את שיריה לשתות ממקורות המים החיים שהעברית העכשווית נוטה לשכוח”, דבריו מדוייקים ויפים.
גם נטייתו במאמר להתחקות אחר מקורות הביטויים השיריים (או ההשראה להם או לשירים כמכלול) מעניינת ומעידה על רוחב ועומק הידיעה הן של המשוררת והן של הכותב.
אך, אני הקטן, שהשקפתו הבסיסית לגבי השירה היא ששיר אינו צריך להיות טקסט שיש לפרשו, או גרוע מזה, לפצחו, כ”חידת חמיצר”, אף שקורטוב של חידתיות (או כפל משמעות) עושה אך טוב לשיר. לפחות דוגמה אחת לכך מצויה במאמר, פחות בשיר ויותר בפרשנות שלו להלן:
שמש האָלֶף שִׁלחה ברקיה,
צביה שָׁבה לִמְקוֹרָהּ,
עוזר כותב: “שמש האלף יכולה לרמז לאות הראשונה בשמה של המשוררת. המילה “מקורה” טעונה בעברית גם במשמעות שבספר ויקרא כ, יח: “והיא גילתה את מקור דמיה”. השיר נפתח אם כן באיזה תיקון שבו הדוברת שבה לעצמיותה, למיניותה.”. לעניות דעתי, גם אם “התכוונה המשוררת” וגם אם לא, ברישא, לשמה, לא נראה לי שזה בתחום “הטריטוריה הפואטית” (להבדיל מזו של הפיוט המסורתי כמובן). ובאשר לסיפא ובעיקר “למיניותה” יש לעניות דעתי מן ההפלגה.
יחד עם זאת המאמר יפה ואולי הוא משקף נכוחה טקסט שירי יפה אך גם חידתי, אולי חידתי מדי.
דוד יקר,
ממש קשה היום לאנשים לחשוב חשיבה מופשטת (סמבולית ), לחשוב באופן עצמאי על משמעות האות הראשונה של האלף בית, או לדעת מהתרבות (קבלה) או מהספרות, או להקיש באצבע ולפתוח את גוגל. http://www.phinnweb.org/links/literature/borges/aleph.html
לכך מתיחס המשורר אורי ברנשטיין בראיון עמו במוסף האחרון לספרות של הארץ: “כבר שנתיים הוא כותב את ספר שיריו החדש שיסתיים לדבריו בשנה הבאה ושעתיד מבחינתו להיות יצירתו הגדולה ביותר, אחרון בטרילוגיה עם שני הספרים הקודמים. וכן, הוא יודע שמי כבר קורא שירה היום, אבל הוא כותב. כעסו על קבוצת “ערס פואטיקה”, הממחישה בעיניו את ההידרדרות במצב השירה, יחזור וישתלח לאורך השיחה. בעיניו, כמשורר, הכל מתחיל בשפה העברית שהיא יחידה במינה בין השפות. ונטישת השירה מתחילה בנטישת העברית. ושורש העברית הוא בתנ”ך. “העברית היא שפה נהדרת וכשאנחנו היינו ילדים למדנו תנ”ך. למדנו בעל פה. ואני זוכר ששאלתי את דליה רביקוביץ ‘מאיפה העברית שלך?’ והיא אמרה: ‘מהתנ”ך ומספר האגדה’. אני לא מבין איך היום יכולים להתעלם מהתנ”ך. זה הבסיס של העברית, זה הבסיס של הישראליות, זה הבסיס שלנו פה. עכשיו תיקח ילד בן 13-12, תן לו לקרוא — הוא לא יבין!”
הוא קודם כל לא יידע להקריא נכון..
“המטמונים של השפה העברית הם הדבר שאני מנסה לכרות, מלשון כרייה. מפני שבעברית אפשר לעניות דעתי להגיד דברים שאי אפשר להגיד בשום שפה אחרת”http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.3081365”.
נכון שהאמנות צריכה לדבר בשפה שאנשים מבינים, אך לאו דוקא שמבינים ללא שום מאמץ מצידם. אמנות שאינה דורשת שום מאמץ מן הצרכן היא מטיבה מוגבלת יותר.
האם לדעתך על משוררים להתאבד -לחפש את המכנה המשותף הנמוך ביותר-או להציל אותה ובכך את עצמם -להציל את השפה,השירה והתרבות מאבדנן?
דוד היקר,
השאלה העקרונית, המשתרעת מעבר להעדפתך הלגיטימית שירה לא חידתית מדי, היא הדילמה בין שירה רזה ומדלדלת, ליטרלית בלבד לבין שירה המתפקדת באופן סימבולי מופשט ואוצרת שפה ותרבות מעבר לזמן ומקום.
ליהודית שלום
מהקונטקסט ברור שאת מגיבה לדברי ומהטקסט ניתן אולי להבין שאת חולקת על שכתבתי. למען הסר ספק אציין שקראתי (בדפוס) את הראיון עם אורי ברנשטיין. אני מזדהה לחלוטין עם דבריו שהבאת ובכלל זה עם דבריו (שהבאת ושלא הבאת) באשר ל”ערס-פואטיקה” כפי שניתן לראות https://www.yekum.org/2016/09/%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93-%D7%A7%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99-%D7%97%D7%A1%D7%9F-%D7%A2%D7%9C%D7%94-%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94-%E2%80%93-%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%A9%D7%99/
נושא המחלוקת היחיד הוא “מידת החידתיות”. כאמור גם אני חושב שנופך של חידתיות עשוי לתרום לשיר. קשה לי להאמין שאת סבורה שהשיר צריך להיות מעין “כתב חידה” שיש לפענחו או לפצחו. בהקשר הזה הבאתי את דבריו של עוזר: “שמש האלף יכולה לרמז לאות הראשונה בשמה של המשוררת” שיכול להצביע על פיצוח שלב משלבי “כתב חידה” מורכב (ולא לחינם הזכרתי את “חידת חמיצר”). הדוגמה הפרשנית הזו (להבדיל מהשורה השירית עצמה) אולי אינה מייצגת לא את שירתך ולא את פרשנותו של עוזר ולכן התמקדות בה עשויה לעוות את התרשמותי החיובית מאוד הן מכישרונך הפואטי והן מהביקורת.
ולעניינים אחרים שהעלית: אני מאוד בעד שפה רבודה ומורכבת וכלל לא בעד שירה רזה מדוללת ומדולדלת. ההעדפה או אי ההעדפה של שירה “סימבולית” היא שאלה נפרדת שמימד המופשטות לא בהכרח קשור אליה. אעיר שאף שאיני חסיד של שירה סימבולית, גם כאן הכול תלוי בטיב המינון.
איני יודע למה את מכוונת ב”אוצרת שפה ותרבות מעבר לזמן ומקום”. אם מעבר לזמן הנוכחי – ניחא. אי מודה, ה”קבלה” על דקדוקי תכניה רחוקה ממני. יש בשירה יסודות חשובים לא פחות מאשר לשון עשירה ורבודה כמו שפה בעלת רגישות לשונית-פואטית, מוסיקליות, קצב פנימי ועוד ועוד. בהקשר זה חשוב לי לציין נושא השייך בהחלט ל”זמן ולמקום הנוכחיים” ושזר ל”קבלה” ואולי גם לשירתך – אירוניה (ראי: אגי משעול). (הערה אגבית לחלוטין: התעניינותה של מדונה ב”קבלה”, שאינה מומלצת גם לתלמידי ישיבה מהזרם המרכזי (הליטאי) לפחות – אינה אירוניה כי אם פארסה).
דוד יקר, תודה על ההבהרה.
המשורר אוצר שפה מעבר לגבולות זמן ומקום ״ – קשה לי להסביר אבל אולי המשורר משתמש בשפה בדומה לדבורה המוצצת צוף ומפזרת אבקה ממקום למקום ומזמן לזמן ועושה מכל מיני אבקות מכל מיני מקומות דבש. המשורר כשהוא משתמש במלה הוא שומע ומגלה את כל המורשת, את כל אופן השמוש במלה לפניו, ואולי הוא יוצר מחדש משהו – הוא כמו הווסת בין ה- langue ל-parole, (בין הלשון לדיבור [זה התרגום?] ולפני כן בין השתיקה ((או לשון המראות, או מה שקשה או בלתי אפשרי להבעה) לבין השפה המילולית. התפקוד הזה של המשורר חשוב לי.
ומעבר לזמן ולחלל זה כולל גם העברה בין שפות שונות כך ששירת רחל למשל ממשיכה את רצף השירה הרוסית בזמנה בעברית, שירת יוסף ברודסקי באנגלית כתובה אמנם באנגלית אך היא רוסית, שירת איליה קמינסקי מחדירה לאנגלית מורשות של שירה רוסית ושל תרבות יהודית, כך פאול צלאן כותב גרמנית שונה מזו של היטלר, ושירת הריה”ל נתנת להתפס גם כשירה ערבית בעברית
ואולי זה גם חלק וחלק חיובי ויפה ממה שמשוררי ערס פואטיקה מסויימים רוצים לעשות -להפרות את העברית בתרבות ומורשת משמעותית וחושית ערבית.
בהקשר זה אפשר לראות את פריצת הגבולות בין התרבות היהודית-עברית לאירופית-אמריקנית ״הבית אשר נחרב״ של ראובן נמדר
כלומר ייהוד הספרות האירופית-אמריקאית במהדורה האנגלית של הרומן, והרחבת הגבולות הגיאוגרפים של הספרות העברית מעבר לגבולות המדינה.
דוד, אין סיבה להתעלם מגזענות, עוול והסבל שגרמו, לא בחיים, ולא באמנות. ויש את כל הסבות לא להתעלם. אבל המיקוד שלי היה בתופעת רידוד- השירה, בקרע בין הדיבור ללשון, שלדעתי סבתו בשבר רוחני מערבי. אני רואה את ההבטים הרוחני, האתי, הפוליטי והאסתטי, מצד אחד כבלתי ניתנים לחלוקה, אך מצד שני כבלתי ניתנים להקרבה הדדית. השירה תשפט הן לפי אי ההפרדה והן לפי איכות כל אחד מהאספקטים האלה.
רשימה יפה על ספר שירה יפהפה. אני מוצא את כתיבתם של משוררים על שירה מרגשת ומלאת השראה, אולי כי הם באים אל השירה מהשער הפנימי ולא מן השער החיצון. אני עוקב מזה זמן, בעניין רב, אחרי שירתה של יהודית אוריה. השירה שלה היא שירת מעמקים הבוקעת מהמחוזות אפופי התעלומה של החצי-מודע. העברית שלה היא עמוקה ואפלה כמו מימיה של באר עתיקה. הדימויים גם הם נקראים כמו כמו היו קדמוניים, וממלאים את הקורא בהתרגשות טמירה.
כתבתי את רשמיי מהמחזור “שקונה לצביה” שמופיע בספרה החדש של יהודית אוריה, “צבאים”. רשימה זו זכתה להערכתה של יהודית. אשמח אם רשימה זו תתפרסם כאן. כתבו לי כיצד, ואשלח אותה. (אגב, יהודית כתבה רשימה השופעת בתובנה על הרומן שלי “חזרה”, שאשמח אם תמצאו לפרסם גם אותה).
יש כאן בעיה : אנחנו מעדיפים לקבל רשימות על יוצרים שונים ומגוונים ולא בהכרך כאלו שכתבו על מי שכותב עליהם עכשיו.זה יוצר תחושה לא נעימה בקוראים.
אני מציע שתכתוב רשימה על יוצר אחר ( שלא כתב עליך) ואחר כך תשלח רשימה על יהודית אוריה.
אלי, אמנם פנית ליהודית אוריה שתכתוב רשימה על ספרי, אך כאשר שלחה אותה אליך, לא פירסמת אותה. כתבתי עכשיו רשימה על ספר-שיריה של ארלט מינצר, “נשקתי לחושך”, ואשלח
אותה בהקדם.
ספרה החדש של יהודית אוריה מפתיע; הוא שונה והוא דורש מהקורא שידוד מערכות (נפשיות / רגשיות / אינטלקטואליות).
ריבוי הפנים המצוי בספר (והפיכתם פנים ואחור) העמיד לנגד עיניי את תחושת הטוטליות המצוייה בנפש הכותבת, המודעת כאחת להיותה מקטע אחד באוקיינוס ההוויה הסובב אותה; ויפה התחושה העוברת בלב הקורא שאוקיינוס זה אינו זר ואינו מחוץ לדלת אמותיה אלא הוא כחלק מהותי בתחומן.
ספר הלוקח את הנפש למחוזות לא צפויים – משולחן כתיבתה של יהודית אל “טבור אלוהים היוקד”.
רשימתו של יוסף עוזר משתלבת באוקיינוס ההוויה, והוא ברוחב ידיים ובפיכחון של משורר מראה לנו מקטעים ביצירתה של יהודית המגלים מכלול.
צדוק
צדוק היקר — ת ו ד ה זז
שירת המעמקים הקסומה והפרועה של יהודית אוריה מעוררת בי תחושה שהיא מעין בת לשירתה של אלזה לסקר שילר. הקריאה בשירתה של יהודית אוריה מעוררת בי תחושות דומות לתחושות שעלו בי עם הקריאה בשירי אלזה לסקר שילר: צירופים ערבים וצופני סוד, טלטלה של דימויים לא צפויים, הבעה מאוד אקספרסיבית. שירה חד פעמית לגמרי.
מימי היקרה, קוראת נדירה –ת ו ד ה
שום דבר לא שלי -אין לי תעודת קנין על השירה -היא שייכת רק לעצמה
תודה ליקום תרבות וליוסף עוזר על הסקירה המעמיקה לספר יפה ומיוחד. ותודה למשוררת יהודית.
קוראת ב”צבאים” הדוהרים של יהודית אוריה אל מרחבי החלומות, הדימיון, הסוריאליזם ההשראה והקסם שיכולות מילים לעשות , שירייך יהודית דורשים צלילת עומק והם מפעימים !
ריקי היקרה, קריאתך והבנתך כה חשובות לי! תודה מקרב לב!
אני שותף לגישתו של דוד אדלר לגבי השאלה: מה היא שירה. שירה טובה, אינה מושגת באמצעות הפשטה, אי מובנות ומפגן של עושר לקסקלי מוגזם, הגורם לכאב ראש וחידתיות יתר, הפוגעת בהנאת הקריאה, אלא באמצעות יצירת תמונה פואטית מעניינת חד פעמית, בלשון עשירה, משובחת ומדוייקת הנטועה ביצירות עבריות קדומות וחדשות. ושאר האמצעים שציין דוד אדלר בתגובתו.