חגית בת אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים ממליצה על:

ההצגה “הנערים מרחוב פאל” (תיאטרון “הקיבוץ“)

בעקבות המלצתי ב”יקום תרבות” על ההצגה “תמונה משפחתית” של תיאטרון “הקיבוץ”, שאותה ראיתי במסגרת חגיגת סיום עבודת שורשים של תלמידי שכבת ז’ של בית הספר אליאנס בחיפה, קיבלתי הזמנה מתאטרון “הקיבוץ” להצגה “הנערים מרחוב פאל” באירוע חגיגי בנוכחות היוצרים.

בלב שכונת התקווה בתל אביב ניצב היכל תרבות מרכז דוהל. בשעה שבע בערב מתמלא האולם הגדול בקהל רב גילי – מתלמידי בית ספר יסודי ועד לסביהם.

על הבמה חבורה של חמישה ילדים “מרחוב פאל”, המבלים את שעות הפנאי במגרש שהוא נכס, ועליו הם שומרים בפני השתלטותה של חבורת ילדים אחרת. הילדים – כבני עשר, משחקים ב”חיילים” בעלי דרגות. מנהיג החבורה ושלושה אחרים הם קצינים וילד אחד, נמצ’ק שמו, בדרגת “טוראי” – בתחתית הסולם החברתי. עם התקדמות ההצגה, נשאבתי לעולמם של הילדים, הזדהיתי עם מחויבותם לנושאים הכלל-אנושיים הגדולים של כבוד עצמי, הנאמנות לחבורה, הפיתוי שבבגידה, היחס לבוגד, האומץ, העמידה על העקרונות. הדמויות מעוצבות בצורה אמינה, הליהוק טבעי, המשחק משכנע, ובמיוחד בולט עיצוב מערכת היחסים בין הילד נמצ’ק הלא מקובל לבין אביו החייט (השחקנים הם בן ואב גם בחיים), כשהאב מחנך-דואג-מכבד-אוהב את ילדו בעל האישיות החיובית העצמאית. התנועה, ה”קרבות” בין החבורות, והעבודה עם האביזרים – מרהיבים. העלילה בעלת התהפוכות מותחת במידה הנכונה ומגיעה בטבעיות לסופה הטוב.

אני זוכה לראות את צוות האמנים האחראיים לפנינה התאטרלית – וביניהם המחזאי עידו סתר והבמאי תום שוורצברג. “איך כתבת מחזה כל כך מחויב לשאלות הגורליות של חברה ומוסר?” – אני שואלת את עידו סתר על מדרגות האולם המתרוקן. “זה עיבוד למחזה של רומן נעורים ידוע מאוד של פרנץ מולנר, יהודי הונגרי, משנת 1906”. אני מוקסמת: לפני מאה ועשר שנים, לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, נכתב הספר ההומאני העל-זמני הזה. בעיניי 1906 – שנת הפלאות בספרות, כמו ש-1905 היא שנת הפלאות של הפיזיקה בזכות ארבעת מאמריו החדשניים של אלברט אינשטיין.

יומיים לאחר מכן אני קוראת את החוברת המפורטת, ובה מידע רב על ההצגה, הכולל את דבריו האישיים והנלהבים של ד”ר עומרי הרצוג, מבקר וחוקר התרבות, על הספר, ובמיוחד על הזדהותו עם הדמות של נמצ’ק, שנחקקה בזיכרונו ובדעתו.

חגית ממליצה גם על:

הופעת המחול “איש השעה” (מרכז סוזן דלל, נווה צדק, תל אביב)

ההצגה ״הנערים מרחוב פאל״ נמשכה כשעה, ולאחרי הברכות של העושים במלאכה, ושיחתי עם המחזאי, הייתה השעה רבע לתשע – נותרה לי רבע שעה בלבד כדי להגיע ל “איש השעה” בסוזן דלל – הפקת מחול משותפת עם האופרה הישראלית.

אני עושה את דרכי במעלה רחוב התקווה אל שדרות ההגנה כדי לתפוס מונית, חותרת נגד הזרם של מי שטיפת דוכני השוק. המונית מגיעה, משייטת ברחובות דרום תל אביב, מזדחלת במורד שבזי, וכבר אחרי תשע בערב.

“לא תותר כניסה למאחרים” – נכתב באתר של סוזן דלל, אבל באורח פלא, בתשע ושמונה דקות דלת האולם עדיין פתוחה, והסדרן מציץ בכרטיס שבידי ומצביע על המקום הפנוי היחיד – שורה 2 כיסא 10 – הכי קרוב למרכז הבמה.
שמונה גברים יפים רוקדים בתחילה בחליפות מחויטות, ואחר כך חשופי פלג גופם העליון המפוסל, בליווי קטעי מוזיקה קלאסית ושירתן של שתי זמרות אופרה.

הריקודים קבוצתיים ובזוגות, מהירים ואיטיים חליפות. פיוטיים ממש הקטעים שבהם משולבות שתי הזמרות האלגנטיות בפסיעתן המדודה, כשהגברים נזהרים עליהן כמו הדבורים על המלכה, זורמים סביבן ועוטפים בזרועותיהם. מתנהל גם משחק באור-חושך. שמונה נורות דולקות (כמספר הרקדנים?) הנפרשות לרוחב הבמה בפתיחת המופע, נגררות פנימה עד שהן נאספות בידיהם של הרקדנים, ומאירות את פניהם באור רך. לעומתן שורר חושך קטיפתי תהומי בעומק הבמה, שבתוכו הרקדנים נבלעים ביעילות ברדתם, ונגלים משום-מקום בחזרתם לבמה.

לאחר המופע אני קוראת בחוברת המעוצבת על היוצר איציק גלילי ועל דרכו האמנותית העולמית המפוארת, ומתוודעת למסרים המילוליים שיצק לתוך “איש השעה”. אבל עייפתי מהעלילות של האמנויות המילוליות, ונהניתי מצפייה טהורה בפלא הגופני שהתחולל מול עיניי. בין הרקדנים בלטו פניו המצודדים של בחור בתחילת-תחילת שנות העשרים של חייו, שאותו הכרתי בנסיבות ספרותיות.

כמה נהדרים הנעורים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 + עשרים =