מאת יואב איתמר

בפגיית התכלת השמימית \ גד קינר (קיסינגר), הוצאת "ספרא"

מקרב משוררינו מעטים הם אלה המסוגלים לדבר ביותר משפה אמנותית אחת. מבין המעטים הללו, מעטים הם היכולים להתהדר בהיקף יצירה מרשים כמו פרופ’ גד קינר – שחקן, משורר, מרצה לתיאטרון ומתרגם שלימד את עצמו שפות סקנדינביות רק כדי שיוכר לתרגם מיצירותיהם של איבסן ואחרים. קינר ניצב בצמתי מפתח בתרבותנו כמו הקברט הסאטירי פורץ הדרך של חנוך לוין “את, אני והמלחמה הבאה”. ב”הבימה” וב”קאמרי” הוא גם שימש כדרמטורג, ובאקדמיה שממנה פרש לאחרונה, היה מרצה לתיאטרון שהעמיד תלמידים הרבה. הוא ייסד את כתב העת “תיאטרון” עם ד”ר חיים נגיד, המופיע בקביעות משנת 1998. עם זאת, ועל אף שהופיע גם בקולנוע בסרטים נחשבים יותר ופחות, ובסדרות כמו “הבורר”,  אין שמו ידוע בציבור. אותה העזה של גד קינר, שהיא מבורכת וחשובה על פי כל אמת מידה אובייקטיבית, עלולה להיתפס כחריפה מדי על ידי הקהל שלא יודע לקרוא את יצירתו של קינר, ותקוותי שרשימה זו תהיה אבן רוזטה ליצירה זו.

הספר נפתח במעין מוטו:

מבעד לזכוכית השקופה

מִבַּעַד לַזְּכוּכִית הַשְּׁקוּפָה הָאֲטוּמָה

לְחַמְצָן אָנוּ צוֹפִים בֵּאלֹהִים עֻבָּר

קָטָן וְחַכְלִילִי הַנֶּאֱבָק עַל חַיָּיו בְּפַגִּיַּת

הַתְּכֵלֶת הַשְּׁמֵימִית

כבר בעצם האמירה הזו יש התכתבות עם הפילוסופיה המערבית של המאה ה-19. אלוהים איננו מת ואיננו חי. כמו החתול של שרדינגר הוא נאבק על קיומו בפגייה. אם יחיה או ימות, זה בידינו. בעיניי דווקא תפארת הפתיחה של הספר היא בשיר הראשון של הדובר השר לאהובתו.

כמו ארכאולוג

כְּמוֹ אַרְכֵאוֹלוֹג

הָעוֹסֵק כָּל חַיָּיו בִּמְגִלָּה גְּנוּזָה

פְּתוּחָה וּבִלְתִּי נִתֶּנֶת לְפִעְנוּחַ

אֲנִי עֲדַיִן חוֹקֵר אֶת סִתְרֵי גּוּפֵךְ

הַנִּפְלָא

מִבִּינָתִי

וְלִפְעָמִים מִתַּחַת לְתִלֵּי עָפָר וָחֳרָבוֹת

הַקְּסוּמוֹת מִן הַמִּבְנֶה הַשָּׁלֵם

מוֹצֵאת יָדִי עִקְּבֵי זֵכֶר מְטֻשְׁטָשׁ

לְמַגָּעִי הַמְּרַפְרֵף עַל שָדֵךְ

לִפְנֵי אַרְבָּעִים וְאַלְפֵי לֵילוֹת

הַפְלָגָה בְּמִדְבָּרִיּוֹת מִטָּתֵנוּ

שִׁבְרֵי חֲרָסִים שֶׁל מְרִיבָה

עַתִּיקָה אֲנִי מְאַחֶה בִּשְׂרִידֵי

אוֹנָהּ שֶׁל אַהֲבָתִי הָרַבָּה.

הָרָפָה

שיר זה המתכתב למשל עם שירו של עמיחי, “סונטה בשניים” (“ובלילות, ובלילות חדרינו נאטם, / נאטם כקבר פירמידה. / מעלינו הר דממות זרות כחול מורם, / דורות רבים על פתח משכבינו”) המסתיים במילים “וכאחר הנצח בוקר בוקר בא / ארכיאולוג עליז ולו האור”. אבל במקרה הזה הארכיאולוג העליז בשירו של קינר חושף למעשה את עצמו. ,הארכיאולוג מוצא סימנים לאהבות, מדביק אותן ובונה באמצעות השיירים הארכיאולוגים את מיתוס האהבה. נושא המיתוס מופיע גם בשיר אידיומנוס:

אידומנאוס

כְּמוֹ אָגָמֶמְנוֹן וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי לֹא יָצָא אִידוֹמֵנֶאוּס

הַכְּרֵתִי לִטְרוֹיָה אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיּוּכַל לְהַקְרִיב

אֶת הָרִאשׁוֹן הַיּוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ בְּשׁוּבוֹ

כִּמְנַצֵּחַ.

אֶת בְּנוֹ.

לְמַעַן הַתְּהִלָּה, וְהַזְּוָעָה, וְהַנְּקָמָה,

וּלְמַעַן

שׁוּרָה אַחַת בַּמִּיתוֹס.

וּלְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הַפָּנִים הָיוּ אֵלֶּה

שֶהִשִּׁיקו אֶלֶף סְפִינוֹת לְמַסַּע הִתְאַבְּדוּת

אַבְּסוּרְדִי נְטוּל נִמּוּק מְשַׁכְנֵעַ

אֶלָּא

הַסִּכּוּי לֶאֱחֹז בְּאֶגֶד תַּלְתַּלִּים רַךְ

לֹא לִשְׁעוֹת אֶל זַעֲקוֹת הַתַּחֲנוּנִים

לָחוּשׁ בַּנְּשִׁימָה הָרָפָה הַנִּפְלֶטֶת

עִם מִזְרְקוֹת דָּם מֵהַפֶּה הַמְּעֻדָּן

וְהָאָהוּב.

דָּמְךָ וּבְשָׂרְךָ.

וְלִזְכּוֹת בְּשׁוּרָה אַחַת בַּמִּיתוֹס

שיר זה מצליח לשלב בחוכמה בין המיתוס התנ”כי של יפתח לסיפור על אידומנוס, שהיה מלך כרתים וגם הוא נשבע להקריב את היצור הראשון שיראה יוצא מן החצר. המבט הוא נושא חשוב בפרק הראשון של הספר שנקרא “אירועים לבביים” (הספר מחולק לשבעה שערים – יותר מימי בראשית, אך כמו ימות השבוע) וכל כולו מוקדש לריקוד מורכב בין הדובר השר לבת זוגו ולמשפחתו, נושאים שכבר טופלו בעבר בספריו של קינר.

פרופ’ גד קינר (קיסינגר)

עוד דוגמה למערכת היחסים המורכבת בין אם ואב לבן מצויה גם בקטע הבא:

הָעִיר קוֹלַעַת אֶת אֹפֶל מַחְלְפוֹת כְּבִישֶׁיהָ

מוֹשַׁחַת בִּקְפִידָה אֶת אֹדֶם אֹפֶק שִׂפְתוֹתֶיהָ

מְבַשֶּׂמֶת אֶת סִבְכֵי עֶרְוַת גַּנֶּיהָ

כְּמֵדֵאָה הַמְּכִינָה עַצְמָהּ לִשְׁחֹט אֶת יְלָדֶיהָ.

בשיריו של קינר אפשר לראות את גודל התשוקה לחיים ואת המתח בין הארוס לתנטוס, למשל בשיר הבא:

ולפורגיס

יוֹשֶׁבֶת עַל כֻּרְסַת קַשׁ מֵסְמֻרְטֶטֶת

עַל גַּג תֵּלאָבִיבִי.

אֵלָה אַצְטֶקִּית.

לְשֶׁעָבַר.

הַוִּיזָה כְּבָר לֹא בְּתֹּקֶּף.

גַּם הַשַּׁדַּיִים.

הִיא מְיַלֶּלֶת אֶל הַיָּרֵחַ

מְנַסָּה לִפְגֹּם

אוֹמֶרֶת חַכּוּ לַלִּקּוּי.

חַכּוּ חַכּוּ.

אֶת לִבְבוֹת הַבְּתוּלוֹת הַקְּטַנּוֹת

שֶׁעָקְרָה  בְּגַן הַיְּלָדִים שֶׁמִּמּוּל

הִיא טוֹבֶלֶת בְּאַמְבָּה.

גֵוָהּ הָעַתִּיק חָרוּט בִּכְתַב

יְתֵדוֹת.

זָוִיתִי. דּוֹקְרָנִי.

מִזְּמַן לֹא נִסָּה גֶּבֶר לִקְרֹא.

עִקּוּלֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָּ הַשִּׁגְרוֹנִיוֹת

הוֹרָאוֹת לִשְּׂרֵפָה

עֲרִיפָה שִׁפּוּד וְקִלְקוּל

מְחִילוֹת.

הַשְּׁכֵנִים מְבִיאִים חוֹקְרִים

שֶׁיְּפַעְנְחוּ.

הֵם נֶאֱסָפִים עַל הַגַּגּוֹת הַסְּמוּכִים.

מֶרְחַק בִּטָּחוֹן.

שָׁרִים אִתָּהּ הִמְנוֹנִים בְּשׁוּמֶרִית.

מְסַפְּרִים בְּדִיחוֹת בְּכַשְׂדִית.

וּמִן הֶחָזֶה הַפָּעוּר שֶׁל הַיְּלָדוֹת

מְגִיחוֹת נְסִיכוֹת בַּרְבִּי. דּוֹהֲרוֹת עַל

דְּלַעַת לְלֵיל

וַלְפּוּרְגִיס.

שיר זה (ובעצם כל שיר בספר) מראה את השכלתו הרחבה של קינר, את ההומור המיוחד שלו ואת הקשר בין אירוטיקה ומוות.

בשיאיו הוא מוכיח שהוא יורשם הבלתי מעורער של עמיחי וזך:

גזרן


אָבִי הָיָה חַיָּט גַּזְרָן. בְּסִמּוּנִי גִּיר
הִתְוָה גְּבוּלוֹת גִּזְרָה וְהַפְסָקַת
הָאֵשׁ בֵּין אִישׁ לָאִישׁ.
אָבִי הָיָה מַשְׁכִּין שָׁלוֹם
וְלֹא בִּמְרוֹמָיו אֶלָּא בָּאֲדָמִים
שֶׁגּוּפָתָם הֻתְוְתָה בַּחֲלִיפַת כַּפָּרָתָם,
חַלּוֹפִיּוּתָם.
וְטֶרֶם חַתֻּנָתִּי עָשָׂה גַּם לִי חֲלִיפָתִי.
בְּיָד רַכָּה הִתְוָה, בְּקִוְקוּוִים דַּקִּים
בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם יִתְלֹשׁ אוֹתִי
מִמֶּנּוּ כְּהַמְחָאָה רֵיקָה מִתּוֹךְ
פִּנְקָס שׁוֹתֵת מִלִּים וּמִסְפָּרִים.

וַאֲפָסִים רַבִּים

הטראומה שלו כדור שני לשואה מורגשת היטב, ומראה שאם לכל משורר יש פצע, זהו פצעו:

אלבטרוסים

וּבַשָּׁמַיִם צָוְחוּ עֲדַיִן שִׁיּוּרֵי אַלְבַּטְרוֹסִים

שֶׁפָּרְחוּ מִסִּיּוּטֵי הָאֵימָה שֶׁל אִמִּי עִם מוֹנוֹקְל

וְזָקָן וְדַשִּׁים מְשֻׁנָּנִים, צְלָבֵי בַּרְזֶל וְעֵינֵי פְּלָדָה

מְשֻׁרְיָנוֹת לְרֶגֶשׁ. וְהִסְתַּגַּרְתִּי מִפְּנֵיהֶם

בְּקִיתוֹן שֶׁנָּדַף אוֹדֶקוֹלוֹן שֶׁל זְקֵנִים וּמִזְוָדוֹת

מִשָּׁם שֶׁלֹּא נִפְרְקוּ וְגֻבְּבוּ עַל הָאָרוֹן בִּקְרוֹן

הַבְּהֵמוֹת שֶׁלִּי בְּדִירַת סַבָּסַבְתָּא פְרִישְׁמָן 26

קוֹמָה שְׁלִישִׁית שֶׁשִּׁקְשֵׁק וְדָהַר לִטְרֶבְּלִינְקָה

תַּחֲנָה רִאשׁוֹנָה סוֹבִּיבוֹר תַּחֲנָה שְׁנִיָּה הַיָּם

שֶׁלְּיָדוֹ חִכִּינוּ שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַשְׁלִיךְ אוֹתָנוּ כְּמוֹ

שֶׁהִבְטִיחוּ וְלֹא בָּאוּ תַּחֲנָה שְׁלִישִׁית וּבְכָל

תַּחֲנָה סִנֵּן קְרוֹן הָאוֹטוֹבּוּס שִׂין שְׂמָאלִית

אֲרֻכָּה וְרָעָה

וּפָתַח דֶּלֶת בְּחָפְזָה כְּלֹעוֹ שֶׁל מִי שֶׁחָשׁ בְּחִילָה

וְעוֹצֵר בְּצַד הַדֶּרֶךְ לְהָקִיא

וְלֹא יוֹצֵא לוֹ

אֶלָּא אֲנִי.

בשיריו הארס-פואטיים מראה קינר את מלוא תשוקתו למילה הכתובה:

המילה המפרפרת

הַמִּלָּה הַמְּפַרְפֶּרֶת בְּיָדִי

תַּסְגִּיר אֶת יָדִי

הַמְּפַרְפֶּרֶת

לָכֵן אֲנִי מְקַנֵּא לָהּ

לָכֶן אֲנִי מִתְאַנֶּה לָהּ

לָכֶן אֲנִי מִתְעַנֶּה בָּהּ

לָכֵן אֲנִי מִתְהַנֶּה בָּהּ

כְּשֶׁתִּפָּתַח יָדִי הַקְּמוּצָה

וְהַמִּלָּה תַּמְרִיא מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי

יָדִי הַשְּׁלוּדָה

תִּפְרַח אִתָּהּ גַּם יָדִי הַכּוֹתֶבֶת

גַּם יָדִי הַכְּתוּבָה

הערות בשולי המשורר

הַמְּשׁוֹרֵר נוֹעֵל זוּג נַעֲלַיִם שׁוֹנוֹת

אַךְ מַקְפִּיד עַל הַשְּׂרוֹךְ הַמְּקַשֵּׁר.

כְּשֶׁהוּא בְּחֶבְרָתָהּ בִּלְבוּשׁוֹ הַמֶּטּוֹנִימִי

אוֹ מִתְפַּעֵל מִן הָאֲנָפוֹת הַנָּחוֹת מִמַּסָּעָן

הוּא שׁוֹמֵר עַל הָאֲנָפוֹרָה אֲנִיאֲנִיאֲנִי

וַאֲנִי וּמְתַבֵּל בְּ”עָנִי” לְתִפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה

וְהַמְּצִיצָה, אַךְ גַּם כְּשֶׁרֹאשׁוֹ בֵּין יְרֵכֶיהָ

הוּא שׁוֹמֵר עַל לָשׁוֹן נְקִיָּה

החלק החמישי עוסק במסעות בעולם וניתן למצוא בו שירים כמו אלה:

ונציה

כְּמוֹ הַגְּוִיָּה בְּשִׁעוּר הָאָנָטוֹמְיָה שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט מוּטֶלֶת

בְּעוֹרְקִים מְבֻתָּרִים, דַּם לִבָּהּ זוֹרֵם עָכוּר בַּתְּעָלוֹת, וְכַנְפֵי

הַמַּבָּטִים שֶׁל אוֹהֲבֶיהָ עָטוֹת עַל נִבְלָתָהּ הַמְּפֻרְכֶּסֶת בְּתַאֲוַת

רוֹפְאִים שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת הַגּוֹסֶסֶת בְּנִתּוּחַ לֵב פָּתוּחַ.

הַסִּמְטָאוֹת הוֹלְכוֹת וְצָרוֹת עֲלֵיהֶם בְּכּוֹלֶסְטֶרוֹל אָפֵל וּמְרֻשָּׁע

שֶׁל מְאוֹת שְׁנוֹת אֶבֶן מְצֹרַעַת

מַלְשִׁינִים מִצְטַעֲפִים בְּמַסֵּכָה

עַל מַסֵּכָה

שירים המצביעים על חיבור לכאן ולעכשיו ושוב להשכלה הרחבה שבשבילה ראוי שהקורא יתאמץ.

מה שנותר

שִׁירָה הִיא כַּסֶּפֶת

בְּמָלוֹן

בְּעִיר זָרָה.

מוֹרֵה דֶּרֶךְ

הַמְנַסֶּה לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

בָּטְנִים מְלוּחִים

בַּבָּר אַחֲרֵי חֲצוֹת.

שְנִיָּה אַחֲרֵי שֶסָּגְרוּ.

שְנִיָּה לִפְנֵי הַהִתְעַלְּפוּת.

שִירָה הִיא מָה שֶׁנּוֹתָר

אַחֲרֵי שֶׁיְּצָאתֶם.

וַעֲלִיתֶם בַּמַּעֲלִית.

וַהֲלַכְתֶם צְמוּדִים בַּמִּסְדְּרוֹן.

אַתָּה נִכְנַסְתָּ לְחַדְרְךָ.

וְלֹא נָעַלְתָּ.

הִיא נִכְנְסָה לְחַדְרָהּ

וְנָעֲלָה.

שִירָה הִיא מָה שֶׁנּוֹתָר

הספר מכיל גם את תפארת הסיום, שבה שוב מגדיר קינר את יחסיו עם האלוהים:

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל אֱלֹהִים חוֹשֵׁב עָלַי חוֹשֵׁב עַל אֱלֹהִים עַל מָה אֲנִי בְּעֶצֶם חוֹשֵׁב לֹא עַל הַמָּה אֶלָּא

עַל הָאִם וְהָאֵיךְ, וּבְעֶצֶם הָיִיתִי

צָרִיךְ לַחֲשֹׁב עָלָיו חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת אָבְדָנִיּוֹת אֵיךְ בְּשׁוּבוֹ לְצִיּוֹן בְּלִי רַחֲמִים

יַחְגֹּר אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּרָא

סְבִיב אֵינְגוּפוֹ וְיִתְפּוֹצֵץ בַּעֲדַת

מַאֲמִינָיו מְקַדְשֵׁי שְׁמָם בִּשְׁמוֹ לַשָׁוְא וַיְּכַל אֱלֹהִים אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר

עָשָׂה  וַיִּשְׁבֹּת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ הוּא וְכָל אֲשֶׁר בָּרָא לְכַלּוֹת

שַׁבָּת שָׁלוֹם

אני ממליץ לכם לצאת למסע עם גד גינר, יש הרבה מה ללמוד ממנו, מברק לשונו וממחשבתו. לא נשארו לנו הרבה אנשי רנסאנס כאלה, שמסוגלים להביט למציאות בעיניים ולהושיט לה יד.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × חמש =