דברים שאמרה דינה מרקון באירוע ההשקה של הספר החדש “השעה לילה” ושל ההוצאה החדשה “לוקוס”

תקציר הספר:

המגורים המשותפים ברוסיה הקומוניסטית, או “הקומונלקות” בסלנג הסובייטי, היו דירות מרובות חדרים, ששוכנו בהן משפחות שלמות בכל חדר. פועלים, אקדמאים, פושעים קטנים ובני אצולה לשעבר, כולם התגוררו יחדיו וחלקו מטבח, חדר אמבטיה ושירותים.
בתנאים אלו של עוני ואינטימיות כפויה אנו פוגשים משוררת המפרנסת את אמהּ, את בתהּ ואת נכדהּ האהוב, אך שאינה מוותרת על שעה של חסד לעצמה, אותה היא מוצאת בלילות. בהומור שחור ובשפה עסיסית קופצת פטרושבסקאיה בין משלבים לשוניים ושוזרת את הנמוך עם הנשגב, את המלודרמטי עם הפרוזאי, ומתארת את עובדות החיים מהפכות הקרביים.

“השעה לילה”: “כאילו הכותבת מקיאה את פנימיותה על הנייר”

מאת דינה מרקון

לשון הכתיבה של המספרת-האֵם ב”השעה לילה” של לודמילה פטרושבסקאיה היא לשון ממהרת-נשנקת, הדברים נמסרים בנשימה אחת, כאילו הכותבת מקיאה את פנימיותה אל הנייר. זוהי כתיבה הפורצת, כך נדמה, מתוך הקרביים, אולי ממש מתוך הרחם, ממעמקי הנשיות הפגועה, שעוּותה בתנאי המציאות הסובייטית, אשר ההוויה שבה אכן עיצבה את התודעה והשפיעה על עולמם הרגשי של דורות על דורות של גברים ונשים ועל היחסים ביניהם. ובאמת, לא פשוט לשמור על האינדיבידואליות ועל הזוגיות בדירה קומונלית (שכונתה בפמיליאריוּת “קוֹמוּנַלקָה” בפי העם), שבה לכל תא משפחתי הוקצה חדר, והמטבח והשירותים היו משותפים לכל הדיירים. או במקרה של בני מזל, בדירה קטנטונת שחולקת אותה “משפחה רב-דורית”, בלשון הסוציולוגים – כמו בנובלה שלפנינו. לא לחינם השפה הרוסית איננה מכירה את המילה “פרטיות”. כך מתארת המספרת, שאין לה אלא שם פרטי ושם האב – אנה אנדריאנובנה, ואשר מתעקשת לקרוא לעצמה “משורר” כדי להדגיש ששירתה אינה שירת נשים, כמו המשוררת הרוסייה הגדולה אנה אחמוטבה, שהיא מתגאה בקרבת השמות ביניהן  – את הסיבות לעזיבת בעלה: “סבתא סימה [אִמהּ של המספרת] הרסה לנו את החיים! […] [היא] חשבה שאבא שלנו הוא אוכל חינם, טיפוס חלקלק וממזר וכולי וכולי. באיזו עגמומיות היא עלצה כשבא לקחת את החפצים שלו! איך הפגינה את זה! עד כמה היתה נחמדה וחביבה כלפיי: נחש פתן…” ומרחיבה-מפרשת במקום אחר: “הו שנאת החותנת, זוהי קנאה ותו לא. אִמי רצתה להיות מושא האהבה הבלעדי של בִּתהּ, כלומר שלי, רצתה שאוהב רק אותה, שתהיה מושא האמון והאהבה, אמי רצתה להיות בשבילי המשפחה כולה, תחליף לכול. ראיתי משפחות כאלה של נשים, אמא, בת וילד קטן, משפחה לכל דבר! זוועה וחלום בלהות. הבת מרוויחה כסף כמו גבר ומפרנסת, האם יושבת בבית כמו אשת איש ומוכיחה את הבת שהיא לא באה הביתה בזמן, לא מקדישה תשומת לב לילד, לא מוציאה את הכסף בתבונה וכדומה, אבל בה בעת האם מקנאה בבִתהּ על כל החברות שלה, שלא לדבר על הבחורים, שהאם רואה בהם יריבים לכל דבר. התוצאה היא משמש ודייסה שלמה, אבל מה לעשות? אמא שלי בדיוק דחקה בדרך הזאת את רגלי בעלי האומלל מהבית, ואמרה תמיד ברגעים הטובים: מי פה ראש המשפחה? (בהבעה נכלולית) נו, מי פה ראש המשפחה? (והתכוונה לעצמה)”.

אז איך מתרגמים לעברית את זרם התודעה הזה, הפורץ בשצף אסוציאטיבי של מילה-רודפת-מילה והמתאר על כל צעד את ההוויה היומיומית הזרה כל כך למי שחי במציאות הישראלית? הוויה של דירות קומונליות, של עוני ודלות שבהם קניית עט נובע נחשבת למותרות, של סף-רעב, כשתפוח אדמה שנועד לגלם דמות בתיאטרון בובות משמש ארוחת צהריים לשתי נפשות, של סעודות על שולחנות של אחרים. הוויה שגילויי החמלה נדירים בה, והיא כופה על האדם מצב הישרדותי תמידי, שבו הוא נאלץ לתחבל תחבולות ולהתחכם ולהתפתל כדי להביא לחם אל פיו ואל פי היקרים לו. מציאות שבה התערבות המפלגה בעניינים אישיים נחשבת לנורמה שהמספרת המוסרנית, נציגת האינטליגנציה הסובייטית וטיפוס צדקני המוצא לנכון להתערב בענייני זולתו, עושה בה שימוש תקיף בלי לתהות אם הדבר הוא מוסרי, שבה עבריינים קטינים נשלחים למחנות מעצר (“מושבות תיקון”, בתרגום מילולי), שבה נדרשים מאישה שיָדה אינה משגת מאמצים כבירים כדי להתלבש ולהיראות כאישה. מה עושים עם מונחים פסיכיאטריים תמוהים, שאין כמותם בעולם החופשי: “סכיזופרניה רפה”, למשל – אבחנה שהודבקה לעתים למתנגדי המשטר שנענשו באשפוז כפוי, ושבספר זה באה לאפיין את המחלה של אִמהּ של אנה. ואיך מתרגמים לעברית את התמונה שבה המספרת מתווכחת עם הסניטרים, שיסיעו אותה ואת אִמהּ לביתן, במקום לבית חולים רחוק לחולים פסיכיאטרים כרוניים, וחושבת: они могут получить направление куда-нибудь почище, к белой горячке или к топору в запертой квартире (“הם עלולים לקבל הפניה למקום גרוע פי כמה, לטַרֶפֶת השִׁכרוּת או לגרזן בדירה מוגפת”).

המשורר אנה מתמודדת עם המציאות הזאת באמצעות… הומור שחור משחור, וליתר דיוק סרקזם, אירוניה מרה: “מקלחת ארוכה פעמיים ביום: חום שאחרים דואגים לספק! חום שמספקת תחנת החימום המרכזית, באין לי מקור חום טוב מזה”. או: “את מרפרפת על החיים שלך – הם, הגברים, כמו אבני דרך. העבודות והגברים, ועל פי הילדים אפשר לשחזר את סדר האירועים, כמו אצל צ’כוב. הכול נראה וולגרי, ועם זאת מה לא נראה וולגרי במבט מן הצד?” וכך מתארת אנה את בתה, שבאה לבקר אותה עם ילדיה ה”ממזרים”, כלשונה: “מה קרה לך, אמא?” שואלת אותי הגוצה הזאת בסקרנות מעושה. ובאמת יש לה עיניים גדולות, ובאמת היא מחזיקה ילד בזרועותיה, והשני (השנייה, הרי היא השנייה בתור במשפחה שלה מרובת הילדים) אוחז בשולי החצאית שלה. הבת שלי התגנדרה במעיל של מישהי, המעיל קטן עליה וניכר שמצאה אותו בזבל”. והכול סובב סביב המזון החסר תמיד, ממנו שואבת אנה את הדימויים. זו הלשון שבה היא כותבת על יחסי האהבה-שנאה שלה אל בנה:  “אנדריי אכל את הדגים המלוחים שלי, את תפוחי האדמה שלי, את הלחם השחור שלי, שתה את התה שלי, אחרי שחזר מהמחנה אכל כמו קודם את המוח שלי ושתה את דמי – נלוש כולו מהמזון שעל שולחני”.

הפרוזה של “השעה לילה” היא מרובת קולות ומִשלבּים וסגנונות, שמתחלפים בפי המספרת בהתאם לחילופי הדמויות והמצבים שהיא מתייחסת אליהם. שְׁלובים בספר קטעים מהיומן של הבת – קול של נערה מתבגרת, של אישה צעירה – כתיבה חושפנית, כמעט נטורליסטית, ללא שמץ מהמוסרנות המאפיינת את האֵם. מובאת בה בצורה מרוככת עגת העבריינים (“טוב, אמא’לה הייתי ממליץ לבן שלך לפחד מאוד […] אנחנו נמצא אותו בין כה וכה, נתפוס ואז תשמרי עליו”) ובפי הבן שמחזר מן המחנה – мат, לשון הקללות הרוסית המפורסמת והמשוכללת, שכפי הנראה אין דומה לה בלשונות העולם. ועוד ועוד. מקווה שלכל הפוליפוניה הזאת נמצא קול עברי, שאינו מזייף.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 5 =