מאת חגית בת אליעזר
את הפואמה "עיר ההיטלים הנוצצים א" התחלתי לקרוא כמה פעמים: עמוד-שניים-שלושה ולא המשכתי. הרגשה מוזרה כזאת: עיניי קוראות, אך השכל מוקסם, מסונוור, לא לגמרי מבין, כי הפואמה כתובה בשפה משלה שרק ממבט ראשון נראית עברית. דימיתי את עצמי לחוקרת שבטים נידחים, מבודדים, שדרכה הובילה אותה מנחשלות העבר אל עיר העתיד, אומנם מאוכלסת בדלילות, אך לדומם בה חיי זוהר מרחפים ושפת מראות ייחודית. העיר מספרת את עצמה בקצב תובעני. אני עולה לקראתה ואחרי שבע הקפות או פחות נופלות החומות. אני מבינה. סיפורה מופלא. מצטטת ורושמת לעצמי בעברית קלה.
הפואמה בנויה מרצף של שירים ללא כותרות, כשרוב השירים מתחילים ונגמרים באותו העמוד. תחילת שיר ניתן לזהות לפי מילתו הראשונה המודפסת בגופן גדול יותר.
כך הפואמה מתחילה – ותודה למשורר חן קליימן על הקובץ:
צִי בַּרְבּוּרִים מֶכָנִי זוֹרֵם בְּדַיְקָנוּת
עַל כֶּתֶם אֲגַם גֵּאוֹמֶטְרִי
צִי בַּרְבּוּרִים מַחֲלִיק כִּכְפָפָה אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַנּוֹצֵץ
אֲנִי
חַיָּב לִרְאוֹת שְׁחָפִים הַבֹּקֶר מְרַחֲפִים
כְּמוֹ תִּשְׁדּוֹרוֹת עֲתִידִיּוֹת נוֹצוֹת
עַל זְכוּכִיּוֹת מְשֻׁרְיָנוֹת כָּל הַכְּסוּפִים
סוֹפָם לִנְעֹץ טְלָפַיִם בַּפְּלָדָה
לִטְבֹּל כָּנָף בָּרוּחַ הַגּוֹבֶרֶת
שֶׁשָּׁלַח הַיָּם הַמִּתְבַּגֵּר זְרָמִים חַמִּים
מִתּוֹךְ זְרוֹעוֹת שְׁלוּחוֹת
כְּמוֹ יָם לְהִתְבַּגֵּר עִם הַשְּׁחָפִים
רוֹחֵץ בְּאַרְגָּמָן אֶת טִפְטוּפֵי הַחֵלֶב הַשּׁוֹקֵעַ
נֵרוֹת הַמְּאוֹרוֹת הַפְּלָנֶטָרִיִּים חוֹרְצִים
גּוֹרָל בְּהֶבְזֵקִים שֶׁל רֶגַע אֲ
נִי
חַיָּב לִרְאוֹת שְׁחָפִים הַבֹּקֶר רוּחוֹת מְכֻנָּפוֹת
נוֹצוֹת אוֹ יָם בּוֹגֵר בָּרוּחַ הַגּוֹבֶרֶת מַחֲלִיק
כִּכְפָפָה אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַנּוֹצֵץ
אחד השחקנים הראשיים – "צִי בַּרְבּוּרִים" – זורם אל הבמה. לביטוי הזה שמצמיד דומם, לרוב צבאי, אל החי המהודר והאצילי מופעים רבים לאורך הפואמה והוא הופך לאבן בניין חשובה של העיר. "מַחֲלִיק כִּכְפָפָה" – מזכיר לנו את "מחליק כיד לתוך כפפה" השגור והארצי, אך החזרות הרבות מרגילות אותנו לביטוי בשפת ההיטלים הנוצצים. אחרי שלוש שורות המבוא, כמו אחרי חמשת ימי הבריאה, מפציע "אֲנִי" בשורה נפרדת וחובת ראייתו היא זו שמעלה את המסך מעל לבמת ההתרחשות המכנו-חיה התוססת. עוד שחקנים עולים ובאים בזה אחר זה: "שְׁחָפִים", "הַיָּם הַמִּתְבַּגֵּר", "הַלַּיְלָה הַנּוֹצֵץ", "הַמְּאוֹרוֹת הַפְּלָנֶטָרִיִּים", "יַעַר מִתְעוֹרֵר", "עַנְנֵי פְּלָדָה", "פִּירָמִידוֹת שְׁקוּפוֹת", "תשדורת עתידית", "זכוכית משוריינת".
הביטויים החדשים כל כך צבעוניים והגיוניים בדרכם, שהקורא שמתחיל לחשוב במושגים של העירוניות הנוצצת: מהמופע הראשון של הביטוי "קַיִץ מַאֲדִים אוֹ סְתָו מַכְחִיל (בעמוד 12) אני לא מסוגלת לחשוב על עונות השנה בכל הקשר אחר: הקיץ הוא אדום וסתיו לא אחר מאשר כחול. החל מהשיר השלישי משחקת האישיות: "אִישִׁיּוּתָם שֶׁל הַגּוּפִים הַנּוֹצְצִים". זה המפתח להבנת העיר: לגופים הדוממים שלה יש אישיות וכולם נמצאים בתנועה מתמדת, מתואמת ומכבדת – מעין נוע ותן לנוע:
"אָמָּנוּת הַתְּנוּעָה וְהַמִּקְצָב בְּעִיר הַהֶטֵּלִים הַנּוֹצְצִים"ומכאן תחושת ההתלהבות המדבקת. אבל האם "הַגּוּפִים הַנּוֹצְצִים" או "הַהֶטֵּלִים הַנּוֹצְצִים"? על כך תוהה גם הפואמה: "הַאִם הָיוּ אֵלֶּה גּוּפִים אוֹ הֶטֵּלֵיהֶם הַנִּשְׁקָפִים מִן הָרְאִי" בעמוד 10 ומכריעה לטובת " הַהֶטֵּלִים" גם בשמה וגם במהות המופשטת האוורירית והקסומה שלה. הראי מוביל אותי בבטחה אל עליזה בארץ הפלאות של הדוקטור למתמטיקה וכאן אנחנו בְּעִיר הַהֶטֵּלִים של הדוקטור לפילוסופיה עם נגיעות של אלימות כפי שמדגים השיר בעמוד 11:
אִישִׁיּוּתוֹ נָעָה בְּחַדּוּת בֵּין הֶטֵּלִים וְגוּפֵיהֶם הַנּוֹצְצִים בֶּחָלָל
מְרַחֶפֶת בֵּינוֹת לַשְּׁחָפִים בְּבֹקֶר צָלוּל כְּמוֹ תִּשְׁדֹּרֶת
עֲתִידִית מַחֲלִיקָה כִּכְפָפָה עַל קִיר זְכוּכִית
בְּיַעַר שֶׁנֵּעוֹר בַּיָּם הַבּוֹגֵר
עִיר הַהֶטֵּלִים הַנּוֹצְצִים עָמְדָה עַל תִּלָּהּ כְּמוֹ אִי שֶׁל וַדָּאוּת
נוֹצֶצֶת מְצֻחְצַחַת כִּרְאִי כָּסוּף
זוֹרַחַת מוּל שֶׁמֶשׁ שְׁחֹרָה בְּמִבְנֶה זוֹרֵם אַלִּימוּת
אוֹלִימְפִּית אֱלִילִית מֻפְגֶּנֶת בְּרוּחוֹת
מִבְנֵי הָאִישִׁיּוּת הָאַלִּימָה שֶׁל צִי בַּרְבּוּרִים מֶכָנִי לְהַפְלִיא
פַּנְתֵּאוֹן
הַהֶטֵּלִים מִצְטַלֵּל רִבּוּעַ עֶרֶב גֵּאוֹמֶטְרִי נוֹחֵת
כְּמוֹ אֲבַק נְשֹׁרֶת
שְׁבָבִים רְחוּצָה בְּאַרְגְּמַן אִטִּיּוּת הַמְּאוֹרוֹת הַלֵּילִיִּים
גּוּפֵי הַלַּיְלָה מְקִיצִים בִּתְנוּעָה כַּבִּירָה מְנִיפִים
עַפְעַפַּיִם יְקוּצִים
עַל עִיר הַהֶטֵּלִים הַנּוֹצְצִים אָבָק נוֹשֵׁר מֵעַנְנֵי פְּלָדָה עַל
זְכוּכִיּוֹת כְּמוֹ דְּמָעוֹת מִצְטַלְּלוֹת
השירים בעמודים 11 ו-12 מתחילים ב– "אִישִׁיּוּתוֹ נָעָה בְּחַדּוּת", "הִתְבַּגְּרוּתוֹ עַל רֶקַע הֶטֵּלָיו" בהתאמה. מי זה אותו נסתר?
האם הוא נבדל מאני הדובר? בעמוד 12 הוא מאופיין על ידי רצונו, רצינותו, התעקשותו, רגשותיו, חששו − ולא במראהו או בתכונותיו הגופניות.
בתחתית עמוד 13 : "בִּקְּשָׁה נַפְשׁוֹ לִפְדּוֹת" – הפועל הנוצרי הזה מוביל אותי אל תחילתו של הקוורטט הראשון של ת.ס. אליוט: "הזמן כולו לא יפדה" בתרגומו של אורי ברנשטיין, ובקפיצה נוספת אני מגיעה אל ארץ השממה ומבינה ש עִיר הַהֶטֵּלִים מתכתבת איתה, אבל העיר נמרצת יותר. היא מתנתקת מהאדמה, מגניה וממתיה ועולה לאוויר, לריחוף.
כמו בארץ השממה כך גם בפואמה שתולים רמזים רבים ליצירות ספרות ידועות. בעמוד 21 הביטוי "סוֹף סוֹף הִמְרִיאוּ הָעֵצִים" מתכתב עם "הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן. מקריאה מחודשת בשירו של דוד אבידן אני רואה שתחילתו בנפילה ובגסיסה אל השממה הַקִּירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה./ עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת…" ואז, לאחר המראת הרחובות חלה התאוששות: "הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ". בהמראה, בריחוף, שהם התגברות זמנית על כוח הכבידה, המוחץ אל האדמה, יש אנרגיה של חיוניות, יוזמה והצלחה. כמה חדווה מוארת בשורה: "מִבְנֵי פְּלָדָה מְרַחֲפִים עִם הַשְּׁחָפִים הַנּוֹצְצִים" בעמוד 15 וכמה היא דומה ל "מושיב בכל פנס את אפרוחיו המצהיבים" מכוכבים בחוץ של נתן אלתרמן.
ויש כאן עוד עתידן – הפוטוריסט הרוסי ולדימיר מאיאקובסקי. השורה בעמוד 15 "גֶּבֶר עָנָן בְּמִכְנָסַיִם מְגֹהָצִים" זועקת את שמה של הפואמה ענן במכנסים של מאיאקובסקי בן ה-22, שנכתבה לפני 100 שנה. יוצרה של עִיר הַהֶטֵּלִים הַנּוֹצְצִים הוא פוטוריסט, אשר, להבדיל מפסימיסט ארץ השממה, מסתכל למעלה וקדימה – ליקום ולעתיד הטכנולוגי ואומר: יש תוחלת.
כצפוי ישנם גם אזכורים תנ"כיים. אלה הם שתי נגיעות תמציתיות: "חַיָּיו לֹא מֶלֶךְ לֹא יִפֹּל עַל חֹד חַרְבּוֹ וְלֹא יִמְלֹךְ" בעמוד 47 ו "עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת" בעמוד 53, ועמוד 36 כולו – באווירתו המדברית התנ"כית.
אחזור אל רצף הפואמה. "הִתְבַּגְּרוּתִי" מופיעה בה תדיר. מה אופייה?
"הִתְבַּגְּרוּתִי עַל רֶקַע חֶרְדָתִי עָקַר גִּבְעָה וַעֲשָׂבִים שׁוֹטִים בָּרוּחַ הַגּוֹבֵר" בעמוד 18. ההתבגרות חרדה ובודדה ויש כמיהה לאיזו אַתְּ.
והנה היא מתפרצת – הכמיהה בלבד – בעמוד 23:
אֲנִי רוֹצֶה אוֹתָךְ צוֹחֶקֶת
פַּעֲמוֹנִים שֶׁל יַעַר בַּחַמְסִין
כִּדְבַשׁ נִגָּר הַצְּחוֹק עַל אֲדָנִים עַל עַפְעַפַּיִם יְקוּצִים
עָלִים נוֹשְׁרִים כַּאֲבָרִים אוֹתָךְ צוֹחֶקֶת
בַּחַמְסִין אֲנִי רוֹצֶה נִגֶּרֶת
עַל שְׂפָתַי כִּנְקִישׁוֹת
הַנּוֹף עַל אִישׁוֹנִים עִרְבּוּל הַדְּבַשׁ
בַּיַּעַר צְחוֹק נִגָּר עַל אֲבָרִים פַּעֲמוֹנִים
צוֹחֲקִים כִּנְקִישׁוֹת הָרוּחַ עַל עָלִים שְׂפָתַי
נוֹקְשׁוֹת וְהַשִּׁנַּיִם צוֹחֲקוֹת בַּיַּעַר
בַּחַמְסִין וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ
עוֹד מְהַדְהֶדֶת כִּנְקִישׁוֹת הָרוּחַ עַל
עָלִים וְאָז לְפֶתַע דְּבַשׁ
פַּעֲמוֹנִים נִגָּר עִרְבּוּל הַצְּחוֹק בָּאִישׁוֹנִים
שיר ה-" צוֹחֶקֶת" הזה שונה נושאית משאר שירי הפואמה, אך הוא כתוב כמותם באותו הסגנון של ערבול היסודות המסתלסלים והמתהווים זה מזה. הנה הוא סוד חיי שירי הפואמה: סלילי DNA המלהטטים בבסיסים משלימים ושוזרים אותם על הסולמות שבהם עולים ויורדים מלאכי השיר. ודבר-מה שמיוחד לשיר הזה − משחק קטן שבו משתתף הקורא הנוהה אחר הדבש: יש כאן פעמיים שפתיים וארבע פעמים נקישות. הציפייה לנשיקה גוברת, עד שזו עולה בפאטה מורגנה מתוך הנקישה.
היסודות המצטרפים: " עַפְעַפַּיִם יְקוּצִים", "יַעַר הַשְּׁבָבִים", "נְשֹׁרֶת רְחוּצָה", "אַרְגָּמָן" – הם כמו קולות במקהלה: מסתלסלים יחד, יוצרים תת-הרכבים ונוכחים עד סופה של הפואמה. וישנם סולנים, שנותנים את קולם למשך מספר שירים רצופים בלבד, שיוצרים מעין פרק מרומז ועוזבים את הבמה. כזה הוא "הָאִישׁ בַּחֲלִיפַת חָלָל 3" שבא לביקור בעמודים 29-24 ומדרדר את הפואמה לשפל של ניכור: "שְׁחִיקַת עֲצָמוֹת בִּבְדִידוּת חֲלָלִית".
בעמוד שמספרו 31 מופיע שיר סיכום ביניים, והוא ממוקם בדיוק באמצע: בעמוד ה-27 מתחילת הפואמה, וישנם עוד 27 עמודים עד סופה:
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת חַיֵּינוּ עַל כּוֹכָבִים טָסִים
מְכַסִּים בָּשָׂר בְּזָהָב וּפְנִינִים כְּפַרְעוֹנִים בֶּחָלָל
בְּרָקִים בַּחֲדָרִים גְּבוֹהִים מְהַלְּכִים
כְּחַשְׁמַל בַּאֲנִיצִים עַל גֶּחָלִים לוֹחֶשֶׁת
כְּרוּחַ מַר נוֹכְחוּתִי עֲלֵי צַוַּאר נְחֹשֶת קָלָל
חוֹנֶקֶת פִּכְפּוּךְ אַלִּים שֶׁל אָרְחוֹתַי
לשיר חיים עצמאיים גם מחוץ להקשר של הפואמה, והוא נכלל בגיליון "עכשיו" 75 המוקדש לשירת 2000-2015.
אחרי האמצע עולה תפאורת המדבר: "מִדְבָּר טָעוּן בַּחֲלָלִים הַיֹּבֶשׁ הַגְּרוֹנִי שֶׁל הָאַקְלִים הַמִּדְבָּרִי" ומובילה לאחד השירים המצמררים ביותר, שבו בא לביקור-אורח " מוֹת דַּם לִבִּי":
2 בַּרְבּוּרִים בָּעֲרָפֶל תִּרְכֹּבֶת לְבָנָה עַל יָם בָּשֵׁל
מוֹת דַּם לִבִּי עַל מַגָּשִׁים מְסֻכָּרִים מֻגָּשׁ טָהוֹר בַּרְבּוּר צָחוֹר
וְמַר כְּלַעֲנָה דַּם מוֹת לִבִּי בָּעֲרָפֶל נִטְבָּל בְּלַחְלוּחִית עָנָן
כְּמִתְפַּתֵּל
נִמְטָר לִבִּי עִם מוֹת הַדָּם תִּרְכֹּבֶת עֲרָפֶל x2 בַּרְבּוּרִים =
סְכוּם לֵב דָּמִי בָּעֲרָפֶל מוֹתוֹ עִם שַׁחַר יָם בָּשֵׁל
בַּעֲרָפֶל יָרֹק עַל קֶצֶף אִי גּוֹאֶה לִבִּי עִם קֶצֶב יָם שְׁרָבִי
לֹא עֲרִירִי לֹא מִתְעַרְעֵר פִּקְפּוּק מוֹת דַּם לִבִּי בָּעֲרָפֶל
נוֹקֵשׁ כְּמִצְטַלְצֵל סוֹאֵן מוֹת לֵב דָּמִי כַּעֲרִירִי כְּמִתְעַרְעֵר
שְׁמוּעוֹת עַל מוֹת לִבִּי נָקְשׁוּ כְּדָם בּוֹעֵר
בעמוד 38 חוזרת "אַתּ" המתוקה כשדה אוכמניות, אך היא לא לגמרי אמתית כי יְשֵׁנָה:
מִתְבּוֹנֵן בָּךְ
יְשֵׁנָה
אַתְּ
חוֹצָה שָׂדוֹת אֻכְמָנִיּוֹת
מַרְבַדֵּי פְּרָחִים
שֶׁאַחַר-כָּךְ דְּבֵקִים בָּךְ בְּרֵיחָם
עַז מָתוֹק
השפעתה המעודדת נמשכת לעמוד 39 ובו שיר הלל לשכל הפועל: "הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל נוֹצֵץ מִתּוֹךְ הִפָּעֲלוּת / מִתּוֹךְ הִתְפַּעֲלוּת אֲנִי תּוֹפֵס אֶת פְּעִילוּת הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל".
ואז באים שירי בוקר/לילה לסירוגין כמתאבקים וכצפוי ידו של הלילה על העליונה. חטיבת השירים בעמודים 49-45 נפתחת ב "בְּהִתְעַטֵּף עָלָיו לֵילוֹ" מכמיר הלב,
שמתגלגל ל- "בְּהִתְהַפֵּךְ עָלָיו לֵילוֹ", "בְּהִדַּפֵּק עָלָיו לֵילוֹ" וחזרה ל- "בְּהִתְעַטֵּף עָלָיו לֵילוֹ" העוטף וסוגר את הפרק.
שלושת השירים האחרונים של הפואמה מתמירים בין "הַצַּעַר" ל"תַּעַר" ומתייחסים לראשונה ל"ְשִׁירָתוֹ"
תְּמוּרַת הַצַּעַר תַּעַר
עִיר בַּעֲקֵבָיו בּוֹעֶרֶת כְּכָל שֶׁהַכְחָשׁוֹתָיו גּוֹבְרוֹת
תְּמוּרָה כְּבָר בָּרַקּוֹת אוֹחֶזֶת
זֶה לֹא אֲנִי זֹאת עִיר בּוֹעֶרֶת
בְּרַקּוֹתָיו תְּמוּרָה עַזָּה וּבִשְׂפָתָיו אָזְלוּ
דָּמָיו כִּדְיוֹ מִן הַשּׁוּרָה הַמְּתֻקֶּנֶת סִגְנוֹנוֹ
אַלִּים אָרְחוֹת חַיָּיו
כְּחַלּוֹנוֹת שֶׁנִּנְעָצִים
כְּסִרְפָּדִים בְּבֶגֶד זֶה לֹא אֲנִי זֹאת עִיר בּוֹעֶרֶת
קִיסוֹס בַּשְּׂעָרוֹת וְצִפָּרְנַיִם בַּבָּשָׂר
הַשְּׁמוּעָה עָשְׂתָה כְּנָפַיִם
בְּקֶרֶב צִפֳּרַי
אוֹחֵז בְּגוּף הַצַּעַר בִּשְׂדֵה חַרְצִית כְּתַעֲנִית
עַל נִצָּנָיו פּוֹרֵחַ
וְשִׁירָתוֹ בַּעֲקֵבָיו בּוֹעֶרֶת עִיר עַל הֶטֵּלֶיהָ לְפָנָיו
רֵיחוֹת הַזִּכָּרוֹן שֶׁנִּנְעָצִים כְּתַעַר
בְּלִבּוֹ דִּמּוּם פְּלָדָה
נִבְלָע בִּשְׂדֵה חַרְצִית עַל יַד מֶחְלַף הַמַּרְאֶה הַגָּדוֹל
השורה "זֶה לֹא אֲנִי זֹאת עִיר בּוֹעֶרֶת" מתעמתת עם הרי זאת אני הבוערת של דליה רביקוביץ מתוך שירה "בגד".
אני שמחה למצוא הקשרים אל השירים המוכרים מהציוויליזציה שלי. הם מעניקים לי תחושת ביטחון כפולה: גם מאששים את הבנת הפואמה העתידנית הזאת וגם מזכירים לי את הבית שאליו אחזור בתום שליחותי עם סיומה האפוקליפטי של הפואמה: "הַצַּעַר בַּחוּצוֹת מֵטִיל אֶת אֵימָתוֹ".
תם ונשלם מסע הקולומבוס הראשון שלי אל עיר ההיטלים הנוצצים. אחרי חופשת מולדת קצרה אחזור אל "עיר ההיטלים הנוצצים ב ונספחים" – שאותה קיבלתי מידיו של עמוס אדלהייט באירוע "20 שנה לייסוד כתב העת עמדה" בחיפה, בזמן שהמשורר שהה בחופשה מעיסוקו האקדמי באוניברסיטה הלאומית של אירלנד.
ראו עוד עמוס אדלהייט:
אלי אשד על העמדה של עמוס אדלהייט
יובל גלעד על שירתו של עמוס אדלהייט
רני יגיל על עיר ההיטלים הנוצצים
עמוס אלדהייט
