מאת אלי אשד

לפני מאתיים ושלושים שנה, בראש השנה של שנת 1786, נולד סב סבו של סבי − הרב יוסף זונדל מסלנט. הוא היה מורו של האב המייסד של תנועת המוסר הליטאית הרב ישראל סלנטר, ומי שהרב ישראל סלנטר הגדירו כמקור הרעיונות של תנועה זאת.

על הרב יוסף זונדל מסלנט נכתבו יצירות ספרות מועטות (למשל שיר של יעקב רימון) והרבה סיפורים בעל פה שלוקטו בידי סבי, יוסף זונדל וסרמן, בספר בשם “מיקירי ירושלים”. היצירה הספרותית  הבולטת מכולן היא נובלה בת כארבעים עמודים, שאותה פרסם המורה והסופר שמואל בן ארצי בספרו “נוברדוק”(ידיעות ספרים ,2007).

בצילום: שמואל בן ארצי

מי היה שמואל בן ארצי? למרבית הצער הוא מוכר כיום בעיקר כחותנו המנוח של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכאביה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו. האמת הפחות ידועה היא שהיה הרבה יותר מ”האבא של…”

בן ארצי היה אדם מרתק בפני עצמו לא פחות מאשר אביו של ראש הממשלה  וחוקר תולדות יהודי ספרד והאינקוויזיציה הספרדית בן ציון נתניהו, שהוא קרוב משפחתי כצאצא של משפחת הגאון מווילנה (שאותו ראיינתי  בחייו ראיון גדול שאפשר למצוא כאן :”היסטוריון של ימי הביניים :שיחה עם בן ציון נתניהו “). מעניין להשוות בין השניים, כי בניגוד לבן ציון נתניהו המפורסם הרבה יותר, שדעותיו נשארו יציבות וללא שינוי  משמעותי לאורך חייו, הרי ששמואל בן ארצי היה אדם שעבר כמה מהפכים אידיאולוגיים בחייו וכתוצאה מכך הייתה מערכת חייו מרתקת ביותר.

הוא היה תלמיד ישיבת נוברדוק, ליתר דיוק של הסניף שבמזריאטש − הישיבה המרכזית של תנועת המוסר שנוצרה בידי ישראל מסלנטר. הוא עלה לארץ לפני השואה כדי להקים סניף של הישיבה בארץ, אך לאחר כשנה עבר מהפך אידיאולוגי  מוחלט שאנו יודעים עליו רק מעט, שבמהלכה עזב את הישיבה, הלך לעבוד בחקלאות והפך לחלוץ חילוני ולציוני נלהב (שימו לב לשם “בן ארצי”!)  ולחובב אדוק ביותר של התנ”ך, שעליו חיבר כמה ספרי חידות. עבור תלמיד ישיבה כמוהו הערצת התנ”ך בהחלט לא הייתה דבר מובן מאליו. בישיבות למדו מעט מאוד תנ”ך ואף התייחסו אליו בחשדנות.

נראה שבסוף חייו עבר בן ארצי מהפך נוסף וחזר לאמונות של צעירותו, אלו של ישיבת נוברדוק  שנחרבה בשואה. מה עמד בשורש המהפכים האלו − קשה לדעת, אבל נראה שבכל פעם היה מדובר במהפך מוחלט. נראה שהרגיש בשלב מסוים שעולם תנועת המוסר איבד לחלוטין את טעמו, והוא אינו מסוגל להתקיים עוד במסגרתו, ולכן העדיף את עולם החלוציות הציונית ואת עולם התנ”ך.

לימים, כשהזדקן, יש להניח שחש מוסר כליות שעל שנטש את הישיבה שאותה היה עליו להקים לתחייה בארץ ישראל, ישיבה שהייתה לה מעט מאוד השפעה וממשיכים בישראל. הוא החל לחזור אליה ולבסוף הנציח את עולמה של נוברדוק אשר חרב בשלושה מספריו: “נוברדוק” שבו אנו עוסקים כאן , שבתי: ארבעה סיפורים מחיי בעלי המוסר הנוברדוקאיים בישיבות בית יוסף בחו”ל” (ירושלים: קריית ספר, תשכ”ז) ו”בין יצרו ליוצרו” (בהוצאת ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2009)), ספרו האחרון האוטוביוגרפי ככל הנראה, שהספיק לפרסם זמן קצר לפני מותו.

בן ארצי הוא ללא ספק הסופר העברי הבולט ביותר שעסק בישיבה זאת ובאנשי תנועת המוסר.

הספר “נוברדוק” כולל חמישה סיפורים שפרסם בתקופות שונות, והם ערוכים בשני חלקים. “פרחי נוברדוק” כולל כמה יצירות שכל אחת מהן נותנת תמונה חיה ביותר של הלימודים בישיבת נוברדוק  ומבוססים  מן הסתם על זיכרונותיו האישיים של המחבר ועל דמויות שהכיר, הקמות לתחייה בפני הקורא. על פי הדיווחים בן ארצי זכר היטב את חייו בנוברדוק גם כשהגיע לגיל גבורות − תשעים ומעלה.

החלק השני, “אראלים”, חוזר להיסטוריה הרחוקה של הישיבה ושל תנועת המוסר וכולל סיפור על מייסד הישיבה “הסבא מנוברדוק” – הרב יוסף יוזיל הורוויץ.

אתמקד כאן רק בסיפור בעל השם הארוך אך הממצה ביותר “בבוקרה של שבת אחת אצל רבי זונדיל סלנטר ואשתו החולה בירושלים”. אין זה מקרה שבן ארצי בוחר ביוסף זונדל מסלנט כגיבור של יצירתו. זהו מורהו של המייסד הרשמי של התנועה, ישראל מסלנט, ועמו מתחיל הכול. בן ארצי חוזר אפוא לשורשים לנקודת הפתיחה של מה שהפך לתנועה גדולה, והוא היה בין אלו שעמדו ליד קברה. מכאן אפשר אולי לראות איך היה רוצה לראות את ההמשך בימינו ובעתיד.

הסיפור עוסק ביוסף זונדל מסלנט ביום לכאורה טיפוסי בחייו בירושלים, יום שבו הוא סועד את אשתו החולה רבקה (ככל הנראה הסבתה של סב סבי, אבל עניין זה שנוי במחלוקת, שכן יוסף זונדל מסלנט היה נשוי פעמיים), ותוך כדי הטיפול הוא מתלבט אם ללכת להתפלל בבית הכנסת כמצופה ממנו כאחד מבכירי הקהילה או להישאר לטפל באשתו. בסופו של דבר הוא מחליט להישאר ולטפל באשתו,  ואגב כך אנו שומעים זיכרונות מחייו בליטא ומקשריו עם תלמידו האהוב ישראל מסלנטר.

את הסיפור שהוא מספר כאן איני מכיר משום מקור אחר. סבי שהיה נכד נכדו של הרב יוסף זונדל מסלנט ליקט סיפורים רבים מאוד עליו בספרו “מיקירי ירושלים”. אבל הסיפור הזה לא נמצא שם. האם הוא פרי המצאתו של בן ארצי או ששמע אותו ממקור כלשהו? מי  יודע − וזה גם לא באמת חשוב, שכן הסיפור עומד לחלוטין בפני עצמו.

הסיפור על הרב זונדיל מסלנט הסועד את אשתו על מיטת חוליה נוגע ללב מצד אחד, אך גם מדגיש את ערכה של גמילות חסדים ואחריות לאשת נעוריך כשקולה נגד תפילה במניין, ואת המשמעות העמוקה שהוא נותן לטיפול באישה − שהיא חשובה יותר מאשר תפילה במניין. מדובר בתפיסה שלא הייתה ואיננה מקובלת על כל חרדי, וייתכן שהיא פרי הגותו של יוסף זונדל מסלנט, או של שמואל בן ארצי.

הסיפור היה יכול להיות יצירת מופת קטנה, אך  אך לטעמי הוא ארוך מדי. אם היה בן ארצי מקצץ אותו באכזריות בכמה עמודים ומוותר על כל מיני מחשבות של הגיבור ותיאורי נופי ירושלים וליטא,  הסיפור היה יוצא מהודק, מרוכז וחזק הרבה יותר באופן תיאור הדילמה שעומדת לפני הגיבור − בחירה בין הטיפול באשתו האהובה ובין תפקידו בקהילה.

אך גם כפי שהוא מדובר, כאמור, בסיפור מלבב − ובעיקר מלמד. בן ארצי בבירור למד רבות על יוסף זונדל מסלנט ועל תקופתו. יש קטעים מעניינים ביותר על סדר היום החמור של יוסף זונדל מסלנט. הנה אחד מהם:

“סדר יומו של ר’ זונדיל קבוע היה ומדוקדק. הכול נעשה לפי תוכנית יומית שהוכנה אור ליום הבא. כל סוג של לימוד, כל סוג עבודה בבית וכל מעשה של גמילות חסדים, לכול הייתה קבועה השעה המדויקת. כך למשל מצאו בעיזבונו תוכנית של יום שישי אחד, בה הייתה רשמה בדיוק אפילו שעת צחצוח הנעלים לכבוד שבת. לא הייתה זאת פדנטיות שבאופיו או מן דקדקנות לשמה, אלא חלק מהשקפת עולמו שאדם צריך לחיות בחשבון, ובחשבון זה התחשב גם ברגעים. הוא נהוג לומר תמיד: מי שאינו מסודר בחיצוניותו ובדברים שביום -יום, יש להניח שאינו מסודר גם בפנימיותו ובדברים שבינו ובין קונו”. סבור היה שעל האדם לכפות על עצמו סדר יום חיצוני מדוקדק כדי להשפיע גם באופן זה על המערך הנפשי הפנימי, שלא יהיה יותר מדי חופשי ופתוח לדמיון הפרוע”( “נוברדוק”, עמ’ 108).

מובן שכראוי לחניך תנועת המוסר, הסיפור מלא בהתחבטויות נפש שמזכירות לנו שרבי ישראל סלנטר הקדים את דוסטוייבסקי הרוסי בניתוחים הפסיכולוגיים החמורים שלו של הנפש האנושית − בין חיי הפרישות והמוסריות הקיצונית שדורשת נוברדוק לבין חיי העולם הזה, מחוץ לישיבה, אך בתוך העולם היהודי.

המסקנה הסופית של הסיפור היא אולי במפתיע כמעט “קדם פמיניסטית” − האישה, ובתוך כך שלומה ובריאותה, באה לפני הכול. ואני מוצא את זה כמרשים ביותר. יש רבים בעולם החרדי שהיו קובעים בדיוק את ההפך. נראה שרבי יוסף זונדל מסלנט ו/או שמואל בן ארצי בהחלט הקדימו את זמנם.

ראו עוד:

שמואל בן ארצי בויקיפדיה

בן ארצי זוכר את נוברדוק

יוסף זונדל מסלנט: “הפה השלישי של אליהו”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 6 =