מאת אבי גולדברג

חודש יולי היה ביטוי נרדף לים − או נכון יותר לחוף ים − לנו, ילדי תל אביב של לפני יובל שנים.

סיום שנת הלימודים שחרר אותנו כגז הליום מבלון יום הולדת, וכך, ב-1 ביולי, תחילת “החופש הגדול”, נהרו אל חופי תל אביב המוני ילדים שרצו לטבול במים החמימים. באלה טרם שייטו פיסות ניילון ופלסטיק בלתי מתכלות.

אפשר לחלק את תולדות זיהום החוף התל אביבי לשלושה שלבי זיהום משמעותיים. השלב הראשון היה שלב החרצפים. בשלב זה היינו נתקלים ביציאות הבוקר של תושבי אזור גוש דן שנישאו על גבי גלי התכלת מקצהו של צינור ביוב קצר שהטילן למימי תל אביב (מול רחוב טרומפלדור, ולבושתו הגדולה) חזרה לעבר חוף גורדון.

השלב ההיסטורי-זיהומי השני ידוע כעידן הזפת. בשלב זה פלטו ממעיהן ספינות הסוחר ששטו על פני חופי ישראל טונות של סולר וזפת. אלה נחתו על החולות הלבנים ונחו כמוקשי נעל שזיהמו כפות רגלי כל מתרחץ (בצרפתית: pied noir) והפכו סימן היכר לחופי תל אביב.

עם חלוף עידן הזפת הגיע עידן המדוזות והפלסטיק המתמשך כבר שנים לא מעטות בתדירות משתנה, כאשר אין ספור מדוזות עוקצניות מפלסות דרכן לחופי תל אביב בין שרידי בקבוקי מים מינרליים לקונדומים וחלקי אריזות חד פעמיות של מכשירי וידאו.

ישראל על חוף ימים שוכנת, אך אינה משתייכת למדינות הים. ישראל, כפי שכתב מאיר אריאל ושר גידי גוב היא “עם הגב לים”.

שירת הים, הביטוי האמנותי של אפוס יציאת מצרים − ראשית כינונו של העם העברי, שחובה עלינו לזכרו ולהזכירו − היא שירת אנשי מדבר הפוחדים להרטיב רגליהם בגלי הים. מבחנו הגדול של אלוהי ישראל הוא חציית שש מאות ריבוא בחרבה. עליו לדאוג שרגלי עבדי פרעה לא יתרטבו במי ים. תפקידו של נביאו ואיש דברו, משה, הוא לייבש עבורם את הים כדי שיוכלו לעבור בו, ולאחר מכן לייבש את שולי גלימות הבורחים ממצרים אל כנען − ישראל של היום. משה מסדיר להם מסע ייבוש של  ארבעים שנה במדבר צחיח ממים.

העם שהתיישב בכנען הפנה את גבו לים. לא נולדו לנו גיבורי ים במהלך ההיסטוריה הכנענית שלנו  ולאחריה. הים חוזר שוב למלא תפקיד מרכזי בתולדות היהודי הנודד, כביציאת מצרים, בעת  גירושי ספרד. או אז נעזרים אלפי הגולים, יהודים תושבי ספרד, בספינות המושטות על ידי ספנים יוונים,  ספרדים ואיטלקים נועזים, המעבירים אותם מחופי ספרד לגלויות החדשות שלחופי יוון, תורכיה ואיטליה.

וינסטון צ’רצ’יל − המנהיג של אומת הים הגדולה מכולן, אנגליה, ששימש גם כשר הימייה − כתב פעם, כי המשותף  לבני העם היהודי והיווני, מלבד העובדה שיצרו את שתי התרבויות המשמעויות ביותר מאז ומעולם על גדות הים התיכון, הוא היותם לוקים בקוצר ראות פוליטי, בחוסר יכולת לאחדות דעות וכן פרוד ואי הסכמה המביאים אותם שוב ושוב עד פי פחת או אסון מדיני.

החודש, יולי 2015, נחרץ גורלה הפוליטי של אומת ים, ערש התרבות האירופית − יוון, בידי אומת יבשה גדולה וחזקה − גרמניה. יוון נולדה מתוך הים וספינותיה שטו ושטות בימים מזה אלפי שנים. פני היוונים היו מעולם מופנות אל האופק הכחול, ללא פחד מהבלתי נודע. לגרמנים מעולם לא הייתה גישה נוחה לים, מלבד חופי הים הבלטי עליהם נאבקו עם שכנתם ממזרח, פולין, וחופי הים הצפוני שאת רובם גזלו מדנמרק. הטבטונים לעולם לא יבינו את ההלנים, עכברי היבשה לא יבינו את רחשי לבן של נימפות הים.

ונוס באה לעולם מהים, אולי ביולי, וברונהילדה היא ילדת היערות החשוכים של צפון אירופה. עלילותיו של אודיסאוס על פני המים נמשכו כשמונה-עשרה שנים, מרביתן במדבר המים הרטוב שבין חופי תורכיה המערביים אל חופי אתיקה היוונית. תרבות הים מלווה במאכלי ים, שרובם אסורים אצלנו,  יהודי היבשה הכשרים במאכל. Fruit de mer  התל אביבי שלי, כילד, היה הגפילטה פיש שהביאו בני עדתנו מפולין חסרת החופים. ביולי השנה, נסעתי להינפש על חופי האי הצפוני זולט בפריזלנד הצפונית, מול חופי גרמניה ודנמרק. מעבורת חדשה לבנה בולעת את כלי הרכב אל קרביה הלויתניים, להעבירם מהיבשת אל האי הקטן. על ירכתיה הצחים סומן שמה באותיות בולטות: “לימסול”, מחווה לעיר הנמל הקפריסאית. כמי שנולד על אותו אי, בן למעפילי ים שנתפסו, אהבתי את המחווה של יורדי הים הצפוני לחבריהם שבאמבטיה הים תיכונית.

ספר החופשה שבאמתחתי נבחר  באקראי − נובלה של סימנון משנת 1931 במהדורת “פינגווין” חדשה ששמו “פשע בהולנד”. הגיבור הנצחי, המפקח מגרה, מככב בו שוב. הפעם הוא נקרא לפענח פשע המתרחש בעיירת נמל זעירה על חופי הולנד הצפוניים, באזור פריזלנד. יותר מפיענוח הפשע מעניינת אווירת העיירה היושבת על נמל קטן, המחבר בין הים הצפוני לרשת תעלות המים היבשתית. סירות, אניות, מפרשים, מלחים ותרנים הם תפאורת הרקע לנובלה. הרמזים המובילים לפיענוח העלילה הם כומתת מלחים ובדל סיגר “מנילה”, שאותו מעשנים מלחי האניות ההולנדיות.

אז יש לנו כבר שני נמלי ים, ועדי עובדים ויהושע פרץ, שהוא גיבור הים המיתולוגי של אשדוד. ויש מרינות לחופי תל אביב והרצליה, והספן העברי הוא היכטונר החדש −אבל העם העברי בציון עדיין מפנה מבטו מזרחה אל עבר הכותל ומעדיף מי ג’קוזי חמים על מי ים סוערים.

ראו גם:

אבי גולדברג על סימנון

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × חמש =