המופע האחרון של הרב עובדיה יוסף – פרשנות מאת אלי שי

שלטי החוצות והאוטובוסים של הטוען להיותו "נאמן ביתו" של המרן נתלשים בשיטתיות בירושלים. בצר לו ולנוכח להט החרב המתהפכת של אחוז החסימה המבהיל פנה פורש ש"ס התורן לעזרתם של אמרגני העוצמה היהודית מבית מדרשו של ה"כהנא צדק". באותה שעה, במתקפת PR משולבת, מתראיין הרב הזכאי-לעד, בעל שאגת האריה, בתוכניות אירוח בנעלי בית, שבהן הוא מלטף את נכדתו הפלפלית ושולף בסיפוק רוחני ניכר כרכים עם הקדשות הרב עובדיה מהמדף (האיש רב הפעלים היקר, שקיבל את דין המועצה והתנועה, נאלץ לחזור בו בעל כורחו ולמגינת רוחה של זוגתו). וכמו לא די בכך מפיק דרעי את "מופע הרבנית עדינה" – שבו היא מעין מופקדת על מועצת החכמות – כמותג פמיניסטי מופשר וכתרופה למכת מפלגת החרדיות. ש"ס שלאחר פטירת המרן נראית כמופע הסיום של האב הגדול. על רקע זה יש מקום לקריאה מחדש ברשימת מעין-הספד המתעדת את משבר הסתלקותה של דמות האב

מאת אלי שי

מכרה חילונית למהדרין (או כך לפחות היא נראית) שפגשתי השבוע נדמתה נרעשת עד עומק נשמתה. בתגובה לשאלה מה קרה, השיבה בפסקנות מסוימת: פטירתו של "גדול הפוסקים". מה למען השם עומד בתודעתה מאחורי המושג הזה, ניסיתי להקשות. המכרה בהתה דקה ארוכה באוויר הסתווי, כמנסה להיזכר בנוסחה סבוכה בת שלושה נעלמים ואחר השיבה בנחישות: הוא התיר את העגונות, וחוץ מזה התיר את האתיופים. ואז במעין תרועת ניצחון הוסיפה: הא כן, נזכרתי, והכי חשוב, גם התיר החזרת שטחים. גם אני הקטן התרתי במקרים של פיקוח-נפש, עניתי בקנטור זהיר. יופי, השיבה באדישות, אבל הוא הקדים את זמנו ואתה גם בכלל לא גדול הפוסקים בדורנו. בתום השיחה הסתבר כי הנרעשות האופיינית שלה נובעת מאיזו לולאת תודעה; המנוח היה גדול הפוסקים מבחינתה, פשוט משום שהוא גדול הפוסקים.

ואולם כאשר ניסיתי להפנות את תשומת לבה ללופ המפליא, הרימה מבטה לשמים, החזירה אותו כנעגמת במבע עצוב כלשהו ואמרה משפט שכמו נחרט באוזני. המשפט המדאיב היה: אני לא בטוחה שללווייתי אצליח לגייס, בכוחות האחרונים שלאחר המוות, אפילו שני מניינים, ואילו הוא, המסה הלא נתפשת הזאת של האנשים…

שנינו נזכרנו בנזיר שמכר את הפרארי שלו רק בשביל לסדר את רב-המכר הפראי של רובין שארמה ושנינו הנהנו נוגות, שכן כשם הכותר השני שלו, לא היה ברור לנו מי יואיל לבכות בכלל כשנמות, אלא אם כן נשקיע את המעות האחרונות של הירושה הדלה בסיעת מקוננות. פטירתו של המרן מעוררת אפוא תערובת של בהיית תודעה קיומית בקרב חילונים מיותמים כשללולאת "גדול הפוסקים" נוספת מאסת הרייטינג הקריטית.

חצר בוכייה

במשך עשורים תפחה מסביב למרן המנוח זצ"ל חצר שהצטיירה כביזנטית-בגדדית, אך מה שמרתק עוד יותר היה סדרת ההשתקפויות ההדדיות בין החצר הרבנית לחצר הפרשנית, שליוותה כל פתקה עסקנית שהורצה בין מקורבים ומשודכים לשמשים וגבאים ברחוב הקבלן. שתי החצרות אמרו אחת לרעותה: חזק וברוך. שתיהן נמצאו ביחסים של הפריה הדדית.

תפקידה הייחודי של החצר השנייה, הפרשנית, היה להשתדל לנסות להסביר את חידת המרן לחילוניים. השבוע נתקלתי באחד הפרשנים הללו. עוד בטרם אברכו לשלום, פצח כמאליו בפירשון זריז, כמין אורי גלר אוטומטי-טלפתי כזה שקולט על-חושית לגמרי את המחשבות. הכריזמה, הוא מלמל כדובר לעצמו, הכריזמה העוצמתית, העל-טבעית – היא ממשיכה לעבוד שעות נוספות לאחר המוות.

כן, אבל היכן בדיוק טמונה הכריזמה הזאת, הקשתי בעדינות הראויה. שנינו הקרנו במעין סורק על מסך תודעה משותף את דיוקנו של המרן בבחינת "והיו עיניך רואות" וגו'. ובכל שלב הצבעתי על מיקום אפשרי במעין תשאול, כבמשחק הניחושים "קר-חם". בזקן? שאלתי. לא, ענה הפרשן וכי מה מיוחד בו? אולי במשקפים הכהים, או שמא במצנפת? לא, השיב. ואולי מדובר בעיטור הרקום של הגלימה? לרגע זה נראה "חם" ממש. לא, גם זה לא, פסק השסולוג כחוכך בדעתו, ואחר, כלא מאמין, התחיל סופר מחדש בעיני רוחו במחשבון הפגנות מדויק את הקהל העצום – המאסה של הציבור שהצביע ברגליו, כדבריו, כמעט-מיליון, פעה משתאה וכמעט דומע, ושוב נלכדנו בלופ של הרייטינג, הפעם בשילוב הכריזמה, כמענה אפשרי בלתי מספק לאניגמת המרן.

הפרשן המומחה הזה הזכיר לי פרשן אמריקני אחר שעמד פעם בסמוך לאובמה ודיווח על תחושה דומה, אנרגיה של ט' קבין כריזמה – כמעט יכולתי לגעת בה, סיפר בהתרגשות. ועם זאת אותו האיש עצמו, אלמלא היה יודע שהגבר השחור והדק הוא הנשיא, אפשר בהחלט שהיה פולט, מה רצה ממך מצחצח הנעליים הזה. משמע, גם תיאורית הכריזמה שבויה במלכוד הלולאה.

מצב הגזוזטרה

עכשיו, ממרחק הזמן והנרעשות הכללית, אני מנסה לענות על שאלה פשוטה יותר: היכן היית ביום של הלוויה. תחילה בתוך הקופסאות של התקשורת שסיקרו כל פיפס במכשור הרפואי ואחר, כאשר הקלסטרופוביה, ההצטערות המצטברת הבלתי נמנעת והספירה לאחור מערש חוליו של השכיב מרע, הפכו את המשך השהות במצור הביתי לבלתי נסבל, הגחתי למרכז ירושלים שנראתה כעיר פקוקה בהפוגה. בשני בערב עוד ניתן לקנות כרגיל את שוק מחנה יהודה בעסקת חבילה של שלושה שקל לקילו ("לערבב מכל הבאסטה"), אבל ביום של הלוויה נפלה המניה לשני ₪.

ברמקולים של חנות הדיסקים שמנגנת כרגיל סלואו עתיק של אדמו, ניתן היה לשמוע את הרב אריה נאנק: הוי אבי, רכב ישראל ופרשיו. "הוא זועק מנהמת לבו ממש", הסבירו הפרשנים, "הוא מסתמן עכשיו כזוכה הוודאי בירושה".

לחלונות הראווה של המספרה ליד כיכר הדווידקה נדבק קומץ אברכים שחסו על חליפותיהם לבל ימעכו ולפיכך הסתפקו בצפייה בפרשן ערוץ לא ממלכתי חרוץ הנתלה בחירוף נפש על מרזב, מתצפת לעבר מרפסות מטות לנפול מעומס סקרני לוויה בשכונת גאולה. בכל רגע עלול היה לקרות אסון ציבורי גדול שיקפד באחת את סיכוי הבחירה הוודאית של ראש העיר המכהן (בעוון רשלנות פושעת) ויקדם במפנה דרמטי את יריבו הקלוש ("התושבים מעל לכל') המקורב לחצר שמרגע הקמתה ועד היום נשאה את עיניה אל בירת הנצח שעתה נדמתה כמונחת כליל בכיסה.

על-אף גילו המופלג של המרן, איש לא נערך ללוויית ההמונים שהמתינו לנס ודאי כמכוח סטטיסטיקת קריאת התהלים. הרצפה של הגזוזטרה או-טו-טו עומדת לקרוס, סכנת נפשות ממש, דיווח הפרשן בשידור החי, כאילו עשרות הפצועים ושאר המתעלפים בדוחק הנורא אינם מציעים קורבן הולם לגודל השעה המצריכה בכי תמרורים מר הרבה יותר, כראוי לגדול הדור המנוח, ואילו באתר הקבורה התפתח הריטואל הדיגיטלי המרתק של גיחה מהירה לבור והנצחה עצמית, כמין קמע מצולם או סגולה המסוגלה על מר המוות.

משבר המפרשים

ביום שלמחרת הייתה התקשורת שרויה בהלך רוח שניתן לכנותו רטרוספקטיבי-רפלקטיבי-קונטמפלטיבי עמוק והיא דיווחה מהורהרות על תחושת נתק בינה לבין ההמונים נושאי התפילות והקינות, כאילו שתי מדינות. אבל האברכים שראיתי במרחק שבין המשולש לכיכר השבת הצטיירו כיצורים דיגיטליים-סלולריים. מחוברים לסמרטפונים, מאובזרים היטב, הם נדמו כשואבים קורת רוח מהנרעשות הכללית שהקיפה גם את החילונים. ואכן, בנקודות המשיק המעט ביזאריות שבין תורת הקוואנטים והפיזיקה החדשה לבין תנועת העידן-החדש אובחנה תופעה שספק אם חסידי המרן ופרשניהם נתנו דעתם עליה בהקשר הרבני:

התופעה קשורה בנטייתם המשונה של החלקיקים הנצפים לשנות את התנהגותם בנענים לתגובת הצופים בהם. הפעם הראשונה שבה הבחנתי ביישום האפשרי הזה של תורת הקוואנטים ליחסי דתיים-חילוניים במדיה בישראל, הייתה כאשר סיקרתי לפני שנים את חתונת צאצאיהם של אריק אינשטיין ואורי זוהר. בין הבופה של הבורקסים לטקס הכתובה, קלטתי נשים צדקנית מסננות לעומתי; הנה אלה מהבוהמה, שהיו שקועים בתהומות של הילולות של טומאה, פתאום עושים תשובה ורואים את האור. היה ברור שהן רשמו וי של ניצחון, צוות 'הלול' בידנו. עד החתונה המתוקשרת לא הייתי מודע להשתייכות למחנה כלשהו בחברה הישראלית ולמה טוב חלקי, אבל מאז הבחנתי שזה משחק של זהויות.

גם ש"ס ומרנה היו המצאה של משחקי המבטים והצורך הנואש של בוגרים מיותמים לקחת זהות מסביב לדמות אב של מנהיג איקונוגרפי. בשבוע של פטירת גדול הפוסקים עדיין מתנגן ברשת ב' הג'ינגל לספר "סודו של הרבי". ללובביץ' היה המבט החודר מתחת לתיתורת המגבעת המחודדת, למרן היו המצנפת והעיטור הרקום. מיליון אנשים מזרחיים-מסורתיים שחשו שקופים עד מחוקים במדינה הציונית מצאו זהות תחת מטריית הספרדים שומרי מסורת. איש לא קלט מאיפה צצו פתע הספרדים המשונים הללו, שהרי להבדיל מהספרדים הוותיקים, הטהורים והמיוחסים בעיניי עצמם, אלה השניים, השומרים, כלל לא דיברו לאדינו וגם לא היו בבוסתן הספרדי האורגינלי של נבון וגאון. הם היו נטולי רומנסרות. הס"ט הישנים מיהרו להתנער מהם, לתפוש מרחק, להשלים התחפשות לאשכנזים. א.ב. יהושע מספר בזיכרונותיו על אביו יעקב כיצד הוא, אברהם, נהג להתבלבל נוכח סבו שהעז לבצבץ מולו בגלימה עות'מאנית ליד הגימנסיה-רחביה, מביך את הנכד השב בחאקי מפעולה בצופים.

המדור למחפשי זהות אבודה

הנה כי כן נמצאה הזהות האבודה; יוצאי שכונת הבוכרים ועדת הבבלים הפכו לספרדים, הספרדים שרשמו זכויות מסורתיות על ה"בורקס קון פאזי" התפוגגו, האברכים המזרחיים עשו אאוטינג ויצאו מתחת לסינור של האפוטרופסות הליטאית, האיש עם המשקפיים והגלימה הפך למה שאדם ברוך קרא "גיבור תרבות", ברוך עצמו עלה אליו לרגל לסגירת מעגל הלכתית מסכמת. האשכנזים המפאייניקים קלטו שמשהו זז במפה. הם ניסו לקחת את הכוח החדש בטובות, הם אימצו אותו כשם שהישראלים והאמריקנים עודדו בראשיתן תנועות צדקה מסורתיות-עממיות, להבדיל אלף וגו'. זה הראש של לתת כבוד, ואכן כבוד הנשיא מר שמעון נהג לפקוד באדיקות את סוכת המרן.

מבחינה אתנית ש"ס ניכסה את מותג הספרדיות. מבחינת ה"נדמה לי כאילו מחאה" היא הדיחה את הפנתרים. בהשוואה למרציאנו את אברג'יל שהיו לא נחמדים לגולדה, ש"ס נראתה כתנועה שניתן לעשות עמה עסקים. ההגמוניה האשכנזית ניסתה לטפל בה באותה מתכונת סאלח שבאתית של "ילדים זה שמחה", מסורת זה ברכה, תורה זה לתת כבוד לגדול הפוסקים. כנגד כדורי זקן המקובלים, עובדיה הצטייר כלגליסט הלכתי נאור. בדיכוטומיה הפשטנית של "העבודה", קבלה זה חשש לפונדמנטליזם משיחיסטי פרימיטיבי.

עם ההלכה הנאורה יחסית של מרן אפשר היה לנסות לעשות עסקים. והעסקה הייתה רכישת ההיתר של הפסק על השטחים. הוא ישבש להם את ההפרדה של דת-מדינה, אבל יכשיר את ההפרדה של מדינה-שטחים. המרן הסורר עוד המשיך לפרקים את מופעי הסטנדאפ הדרשני הלא-מזיק, אשמדאי-שטן, ארור-בוגד, תצא-תצא, זכאי-זכאי וכאלה. בעל הפיקדון הזמני שלו שבר ימינה, אבל לרגע היסטורי נדמה היה שנחתמה עסקה סבירה; כבוד לתורה וים תקציבים  –  בתמורה להיתר על השטחים מגדול הפוסקים. הכספים ריככו את המחאה שהתיישנה והסתאבה בתאוצה מסחררת, אבל דווקא מה שנראה היה כחישוף השחיתות – החזיר את הלהט המהפכני.

הלופ של ש"ס היה סבב סביב העובדה שאם המרן גדול הפוסקים פסק שהוא זכאי, אז משמע שהוא זכאי בלא-ספק כלל ואם הרב אריה בכל זאת נשלח לכלא, משמע שבאמת דופקים את השחורים ושהעסקן שנחשד כסרח, ראוי להשתדרג לכלל צדיק נרדף. בקרוסלה הזאת ש"ס מסמסה את שאריות המחאה הפנתרית, ניכסה את הזהות הנדמה לי ספרדית ונבלעה לתוך השיח המקובע על גורל השטחים. אבל כל זה היה קטן לעומת הטלה-נובלה בהמשכים של ריקוד המרן והרב הזכאי אריה והמופקד הזמני.

ולנוכח העובדה שש"ס נהפכה לריאליטי טי.וי, נגזר על מופע הסיום של גדול הפוסקים להתנהל בשדה התקשורתי כקלימקס מרשים בעליל של רייטינג, מיטלטל בין שיאי קריאת התהלים לבין ריטואל הצילום הסמרטפוני בחלקת הקבר.

אחרי מות קדושים אמור, ועל עובדיה יוסף זצ"ל כבר כתב אדם ברוך: "אין, כאמור לפענח את הרב… אלא מתוך פסיקותיו הדייניות… הבט על תנועת מחט-השיפוט של הרב… היא נעה אל הפתרון ההרמוני… המאגד בתוכו הלכה, ניסיון חיים, אנושיות וחסד". (סדר יום, 192,202).

בצילום: אלפי אבלים בהלווית הרב עובדיה יוסף