מאת עמיר סגל
"שתיים" היא אנתולוגיה שהרעיון מאחוריה נהדר – יצירה ספרותית ערבית ועברית עכשווית המוצגת בשתי השפות. סיפורים קצרים ושירים בעברית ובערבית מוצגים בשפת המקור ובתרגום. חלקם נכתבו בעברית ואחרים בערבית – על ידי יוצרים עכשוויים יהודים וערבים.
הרעיון נהדר, קידום דו-קיום והיכרות בין העמים דרך יצירות ספרותיות עכשוויות. הבחירה ביוצרים צעירים ועכשוויים ראויה, הבחירה להציב את היצירות בשתי השפות חיובית ונאה. נוסף על כך, בחירת הכותבים מציגה גלריה רחבה של ערבים ויהודים, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים וגם תושבי כל הארץ, כולל תל אביב, ירושלים ויהודה ושומרון.
עם זאת, למרות הרעיון הטוב ועל אף הניסיון ליצור גלריה רחבה ומייצגת מבחינת זהויות – הביצוע רחוק מלהיות מספק. ראשית כל, מבחינת רמת היצירות – מרביתן משמימות או פשוט לא מעניינות. הספר נפתח בסיפור הקצר "נוק-אאוט" מאת איאד ברגותי שנושאו – מתאגרף פלסטיני. הסיפור פשוט לא עובד, העלילה מבולבלת והדמות הראשית קלישאתית. ההמשך לא טוב בהרבה. אפילו יוצרים טובים בדרך כלל מספקים יצירות מאכזבות. היצירות הראויות הבולטות כאן הן השיר "ערבי בנמל התעופה" מאת מרואן מח'ול, ושיר של ענת זכריה – שגם הם טובים רק ביחס לרמה הנמוכה של האסופה.
נוסף על כך, הגם שיוצרים ימנים נבחרו לאסופה – משום מה, האמירות על "המצב" נתונות בידי היוצרים הערבים או שמגיעות משמאל. במקום לייצר אסופה המייצגת את מורכבות הסיטואציה היהודית-ערבית, בוחרים העורכים ביצירות הנמנעות מאמירה (כך מרביתן) או בעלות אמירה שטחית ופרובוקטיבית, כמו השיר "מגילת העצמאות" מאת מתי שמואלוף: "אני מבקש להתחתן בכנסת עם ראש הממשלה / הערבי הראשון של מדינת / היהודים-ערבים." זה לא שיר שאפשר לקחת ברצינות, לא כאמירה פוליטית וודאי שלא כיצירה ספרותית.
בהיעדר יצירות משמעותיות באנתולוגיה זו, עולות עוד כמה שאלות על עריכתה. האחת היא לגבי בחירת המשתתפים. ההגדרה של יצירה "צעירה" נמתחת כאן מאוד כשיש כאן יוצרים שעברו את גיל ארבעים, וחלקם קרובים לגיל חמישים. נוסף על כך, לצד יוצרים משמעותיים, מוערכים ובולטים (כמו, למשל, ענת זכריה ואלחנן ניר) מופיעים יוצרים בלתי משמעותיים, שעקב העובדה שאינם מציגים איכות מרשימה או אמירה מעניינת – לא ברור מדוע נבחרו להציג כאן. גם ייצוג של סגנונות כתיבה ושירה מגוונים ו/או מייצגים אין כאן – גם זה תוצר של בחירת היוצרים והיצירות. אינה ברורה גם הבחירה באנתולוגיה שכוללת סיפורים קצרים ושירים יחד – למה לא לחלק לאסופת סיפורת ולאסופת שירה? החיבור בין השתיים לא מייצר אמירה משמעותית יותר.
העריכה הרשלנית של אנתולוגיה זו מתבטאת אפילו בביוגרפיות הקצרות של המשתתפים. כתיבת הביוגרפיות אינה אחידה – לא באופן התיאור ולא באורכי התיאורים, ולכן נראית חובבנית. כמו כן, העובדה כי חלק מפריטי המידע לא נכונים ואחרים לא מעודכנים, מביכה – כך למשל, כתוב שעדי קיסר ומתי שמואלוף "עתידים" להוציא ספרים – ספרים שיצאו, הושקו וקיבלו תגובות הרבה לפני צאת האנתולוגיה הזו.
עורכי האנתולוגיה מצהירים כי מטרתה היא "קירוב" או "דו-קיום", אך התרסות ילדותיות המופיעות כאן מראות כי או שנכשלו במטרתם, או שמלכתחילה רצו להתריס סתם. כך הבחירה בהקדמת האנתולוגיה לצטט ראשון, מכל האנשים, דווקא את עזמי בשארה. כך גם העובדה ששיר מתועב (שלא לדבר על רדוד) כמו זה מוצג בה: "כן, היטלר, / הייתכן שאתה שחקן דומינו חלש; / שכן הפלת עליי את היהודי / ולא נפלתי", שכתב מרואן מח'ול.
כאמור, הרעיון מאחורי האנתולוגיה "שתיים" חיובי, טוב שקודמה הוצאתה וראוי שיצאו עוד אנתולוגיות כאלו. יהיה טוב מאד אם אחת לכמה זמן (אפילו אחת לשנה) תצא כזו אנתולוגיה שתכלול את מיטב היצירה הערבית והעברית באותה תקופה. כך אסופה זו תיזכר כניסיון ראשוני, גם אם צולע למדי.
פורסם ב"קו למושב" בתאריך 25/12/2014
עורכי האנתולוגיה, משמאל לימין: אלמוג בהר, תמר וייס-גבאי ותאמר מסאלחה. צילום: יח"צ
ראו גם:
אם לא עכשיו, אימתי? ראיון עם עורכי האנתולוגיה
רשימה נפלאה, עמיר. כל הכבוד! יישר כוח! הוספת הרשימות שלך לאתר זה תעשיר את תכניו גם באומץ לב מוסרי. ברכות חמות. האנתולוגיה לא נמצאת ברשותי כך שאני לא יכול לחוות עליה דעה אולם דברים בהירים וברורים ומאפשרים לי לפחות להבין את מגמותיה, שלא מפתיעות אותי. השיר שציטטת מסוף הרשימה, של מרואן מח'ול, הוא בזיוני.
צר לי על הרשימה האומללה הזו
הייתי בערב ההשקה המרגש והספר מונח לידי
קראתי חלק מהשירים והסיפורים ואני מתכוון לקרוא את כולו
כי התוכן מצויין והכותבים טובים חבל שאיני יכול לקרוא בערבית
אני מציע לך אילן לקרוא לפני שאתה מפאר רשימה שטחית כזו
[…] עמית סגל בעיתון "קו למושב": בעיתון קו למושב […]