מבקר השירה יובל גלעד דן בתעשיית סדנאות הכתיבה שפורחת לה מאוד בשנים האחרונות כפריחה על העור

מאת יובל גלעד

במדינתנו הקטנה פורחת לה בשנים האחרונות יותר ויותר, כפריחה על העור, תופעת “סדנאות הכתיבה”. זו אינה תופעה חדשה, והיא קיימת כבר עשרות בשנים, אבל מעולם לא הגיעה לרמה כזאת של שגשוג. מאות (אני לא מגזים) סופרים ומשוררים (רובם גרפומנים, גם אם מוכרים בציבור) לוקחים את כספם של חולמים וחולמות על “קריירה ספרותית”, ביחסי ספק-לקוח המושתתים על מחמאות לגרפומנים. בסדנאות אלה, ואני מדבר מניסיון אישי (כלקוח, לא כספק) לא לומדים (כמעט) כלום, אלא רק מפדרים זה את זה במחמאות, מדי פגישה, מחמאות תמורת תשלום לסופר או למשורר. סדנאות כתיבה קיימות בישראל כבר עשרות בשנים, ואולי בעבר הרחוק יכלו סופרים ומשוררים להרביץ תורה בדרדקים, ללמד לקרוא את מיטב השירה והפרוזה, ולבקר בעיון אוהד אך חסר פניות את התוצרת של הדור הבא.

אבל כיום העסק הפך להיות כה נפוץ, והתלות של המשוררים והסופרים בו לפרנסתם כה גדולה (אולי כי אי אפשר ללמד יותר בבתי ספר שבהם הילדים הפכו למפלצות צרכניות מפונקות, בה בשעה שההוראה הייתה באופן מסורתי מקצוע של משוררים וסופרים) שאין אלא לראות בו מסחר גרידא, שירות לקוחות של מי ששמם מוכר למי ששמם רוצה להיות מוכר.

יש חוגי כתיבה בכל מקום: במוסדות אקדמיים, בבית, במתנ”סים, במועדוני קשישים וכו’. הסופרים והסופרות, המשוררים והמשוררות, נאלצים לשכנע את עצמם שהם עושים עבודה חשובה, בעודם מחייכים לנוכח טקסט גרוע נוסף (למרות שלעתים המלמדים עצמם הם גרפומנים של ממש).  ובכל מקרה, נאסר עליהם באיסור חמור ללמד, כלומר לבקר את הטקסטים של התלמידים בלא פניות, גם אם מתוך חמלה לפרחי כתיבה. כי שירות לקוחות מצווה על מתן שירות אדיב המשביע את רצון הלקוח, שיכול להביא לקוחות נוספים.

כך התרבות הספרותית, המערכת הספרותית, מייצרת מאות ואלפי גרפומנים, כולם עם רישיון של מחמאות מטעם רוני סומק, אגי משעול, אשכול נבו ושאר בכירי המערכת הספרותית, היוצאים לשוק ספרים ישראלים שאינו קיים, אינו מעוניין עוד בסחורה של פרוזה או שירה עברית, פרט לחדש של בולי-עוז- גרוסמן.

זאת מערכת מסואבת, שקרית, מושחתת, של נוכלים ושל מרומים מרצון, שבאים להקריא את הטקסטים הבוסריים או הגרפומניים לחלוטין שלהם בסדנאות, כדי ללמוד למעשה מבעל ההון התרבותי (בעל הכיסים הריקים אמנם, אבל המתמלאים מעט בכספי הנרשמים לסדנאות) כיצד “להתקדם”, למנף, להעצים, להשתדרג, ולזרום עם המערכת הספרותית בקטע טוב, כך ששמם יהיה מוכר, ויוכלו בעצמם להנחות כלומים שכאלה. הלקוחות יהיו בדרך כלל ילדים להורים מסודרים כלכלית, מתעשרי נדל”ן שונים, כאלה שיכולים לתמוך מעט בילדיהם (למעשה, לממן אותם כמעט לחלוטין) כדי שיוכלו “לממש את כישרונם” ו”להגיש את חלומם” היצירתי.

והאקדמיות, החוגים לספרות, גם הם מאושרים מהמצב. שהרי החוגים לספרות עברית נסגרים, או מאוחדים עם הספרות הכללית, ואלה מצליחים לגייס תלמידים בעיקר בזכות סדנאות הכתיבה השנתיות, המכובדות, סדנאות המחמאות, הקילוסים, והאוננות ההדדית. רגע, מר כותב, האם כותב בכיר אינו יכול ללמד כותבים צעירים דבר מה? אולי, קצת, לפעמים, ללמד דבר מה תלמידים חושבים, אבל רק אם יש ביכולתו לקטול (באופן עדין), למחוק טקסטים, להצביע על החולשות (שהרי מדובר בכותבים צעירים, או מבוגרים שגילו פתאום את כישרונם, נכון?), ובעיקר לקרוא יחד יצירות מופת ספרותיות בפרוזה ובשירה.

אבל במקרה כזה, של מנחה סדנה שלא ינצור את לשונו, הרי שיכרות את הענף עליו הוא יושב, ישתין לתוך הבאר שממנה הוא שותה, וכו’ וכו’. כלומר – הצרכנים יפסיקו להגיע ולדרוש את המוצר המפוקפק, של מחמאות לגרפומניה שלהם (ויש גם כותבים מוכשרים בהתהוות, כמובן, כמעט בכל סדנה יימצאו אחד או שניים כאלה, אבל אז הם יופתעו לדעת שפרי ביכוריהם שעליו עמלו קשות אינו אלא עוד טקסט אחד בים הטקסטים הבינוניים עד גרועים שזוכים למחמאות מהמפורסם הספרותי, הסלב הרוחני).

כך התרבות (סדנאות הכתיבה) אונסת ומסרסרת את האמנות (המקום האחרון שלאדם הנורמטיבי הסביר בחברה שלנו יש עוד מעט אפשרות של חופש מחשבתי, תיאורטי, לכאורה, אם יש לו אומץ לכך) להנאת כולם – הסופרים-משוררים המתפרנסים, הגרפומנים הצעירים שמקבלים מחמאות, והמדינה שמעקרת ומסרסת את מבקריה הספרותיים העתידיים. זאת תרבות הצריכה בשיא תפארתה, רק בעולם הרוח.

אבל, מעשה שטן, אי אפשר ללמוד להיות אמן. סופר או משורר אמיתי לעולם לא יודע מה ילד יום, האם יצליח להנביט יצירה חדשה, וכל שנותר לו לעשות הוא לחפש – משמע, ללכת לאיבוד. כל יוצר אמיתי וחדש יוכל להסתמך רק על הישגי קודמיו, על בסיס קריאה צמודה של כמה שיותר סופרים ומשוררים, לימוד של דרכי כתיבה, והפנמה עצמאית של דרך החיפוש בלא מפה.

והדבר הראשון שצריך ללמוד סופר או משורר בהתהוות הוא למחוק, לזרוק, להשמיד, לעשות DELETE, להעלים, לגרוס ולהבעיר את פירות שכר הלימוד הרוחני שלו, וזאת, כדי לכתוב דבר מה טוב יותר. לכתוב ולכתוב ולמחוק ולמחוק כאשר רק מעט נותר, עד שהעסק מבשיל. הדבר השני שצריך אותו פרח לעשות, הוא לקרוא ולקרוא. אבל אם מדובר בשירה, אז לא רק את מצליחינו העכשוויים, משעול-אור-לאור-אלירז-סומק, שאף אחד מהם אינו מודל מוצלח לכלום, אלא גם משוררים ותיקים יותר, בעיקר כאלה שכתבו בשפתנו אנו, ואפילו כאלה שנפטרו!!!

אבל כותבינו הצעירים, בני דור הפייסבוק המרושתים, הם יחצ”נים מתוחכמים, שעוד מינקות לומדים איך למפות את המערכת הספרותית, להבין מי נמצא בעמדות הכוח, ואיך חותרים להגיע לפרס הספרותי הראשון, שאחריו יבואו עוד.

ושוב, הנזק הוא כפול: המורים בסדנאות, אותם ותיקי המערכת הספרותית ששערם מכסיף וכיסם ריק, מזנים את כישרונם (אם אכן יש להם כזה) בעבודה שקרית, שאינה יכולה שלא לפגוע ביצירתם. שכן, כל פרנסה הכרוכה בספרות, דינה, כמעט בוודאות, להשמיד את כישרונו של הכותב להגיע לאמת כלשהי, שכן מערכת העבודה בכללותה היא מערכת המבוססת כמעט תמיד על רמייה ורמייה עצמית ברמות שונות. וכך, אם הכותב הוא נניח גיאולוג (דוד רוקח ז”ל) אז הוא יכול לכתוב את שירתו באופן עצמאי, אפילו להוציא ספרים במימונו העצמי, ולדבוק באמנותו. ואילו מבחינת התלמידים – הרי המחמאות חסרות הכיסוי שהם מקבלים משחיתות אף את המוכשר בתלמידים, שכן, הם מתחילים לחשוב שהם עשויים ללא חת, שפרי עמלם המועט והזעיר ראוי כבר לפרסום, למינוף, ולהעצמה בעיתונות ובכל מדיה אפשרית.

ובמקביל לסדנאות, וביתר שאת בשנים האחרונות, החלה פריחה מסחררת של הרצאות מפי סופרים, ובעיקר – דו שיח בין סופרים. אשכול נבו מראיין את ננסי ברנדס (יוכי, יוכי) שמראיינת את בולי שמראיין את שמעון אדף שמראיין את הראי של עצמו, בבית אריאלה, על הדרך שבה החלו לכתוב, על ההשראה, ועל סדירות היציאות שלהם. לזה קוראים תרבות, ותרבות היא מה שנועד להפוך את האמנות לזבל להמונים. כל קשר בין כל זה למציאות הוא מקרי בלבד. בועה וורדרדה של אסתטיציזם נרקיסיסטי.

טוב, עכשיו לניסיוני האישי. ישבתי בשתי סדנאות שירה, רמה א’ ורמה ב’ (עד היום לא ברור לי מה ההבדל ביניהן) עם שישה משוררים בכירים, חלקם טובים מאוד, אפילו מאסטרים. רק מה – התברר שהסדנאות עסקו רק בטקסטים של הפרחים הצעירים (וזה טבעי, לפחות חלקית) וכולם התגלו כנהדרים. עצומים. נפלאים. מרגשים. אותנטיים. מדויקים, בלי מילה עודפת. כולם התרגשו, חלק בכו מהתרגשות, והמנחים חילקו ממחטות אף. ואכן, היו גם שניים-שלושה מוכשרים באמת בכל אחת מהסדנאות, רובם הפסיקו לכתוב שנה-שנתיים אחריהן, כשהבינו (אינטואיטיבית או באופן מודע) שאין מערכת ספרותית, ומה שישנו מתנהל בשחיתות של חברת החשמל (המנחים הם גם עורכים, בדרך כלל, וכך הם יכולים לעודד את הפרחים להוציא ספר ביכורים, שהם, למרבה הפלא, יערכו להם, ואף יתווכו אותם להוצאה בכירה, בעזרת קשריהם).

רגע, האם סדנאות שכאלה לא פורחות גם בארצות נכבדות ותרבותיות, באירופה או בארצות הברית? כן, הפריחה העיקרית היא בארצות הברית, שם האקדמיות כבר מזמן בעסק. שהרי זאת מולדת תרבות הצריכה. ולא אכנס כאן למערכת המושחתת השנייה שמתפרנסת מפרחי הגרפומניה – הלוא היא מערכת ההוצאות לאור בתשלום שכבר נידונה פה ושם בדיונים תרבותיים ב”גלריה” וכו’.

כך סופרים ומשוררים במערכת שאין בה ביקורת ספרותית, מלמדים באקדמיות (גם בישראל) ומצליחים להביא לקוחות לחוג לספרות, והפרופסורים (שנעזבו להם) שמחים כל כך על אנשי שירות הלקוחות החדשים, מגייסי הלקוחות הקרויים מורים לכתיבה, שהם מעניקים להם כל פרס אפשרי בכל ועדה אליה נקראו. נהדר!

השיא, האולימפוס של סדנאות הכתיבה הוא כמובן מוסד “הליקון” לספרות מנותקת מהמציאות, החיה בעולם של מיתוסים וגדולי ספרות העולם מבלי לדרוך כלל על הדשא המקומי המצהיב והנגוע בגללי כלבים. כן, גם המקליד הנ”ל השתתף, בצעירותו, בסדנת הכתיבה של “הליקון”, דור 2002, בזיכרון יעקב. מה אומר, בתור מי שאין לו כל כך ממון לצאת מהעיר (הסדנאות היו אז חינם) הרי ששישה סופי שבוע במלון נאה, עם ארוחות טובות (מאוד) ועצים תרבותיים היו משב רוח מרענן. אבל המחיר היה לשמוע את השטויות שפרופ’ הירשפלד, הפרח האולטימטיבי, העתיר עלינו בעודו מסדר את בלוריתו, או ההפעלות בסגנון בית ספר יסודי מטעם ליאת קפלן. באמת תהינו, אני ואודי זומר, האם מישהו ראה כאן בטעות איזה ערבי, או נציג אחר של המציאות הפחות יפה? (בהקשר של הסכסוך, כמובן). והיה גם איתן ווילף, משורר מוכשר ביותר, ונגן חצוצרת ג’ז. שני המוזכרים הללו כבר עמוק בתוך האקדמיה (בחוגים שאינם ספרות, למרבה המזל) וממעטים לכתוב אם בכלל. כלומר – יש כישרונות בסדנאות, אבל אם עולם הספרות הוא בועה אסתטית חמדמדה (את החמידות קלקלה קצת בתיה גור ז”ל, שהגיעה עצבנית במיוחד למקום כדי לפגוש את בן זוגה דאז), אז מה הטעם?

כך נמצא שהספרות הישראלית, או מה שנותר ממנה, היא בועה לכל דבר, ורדרדה ואסתטית, לא פחות מבועת הנדל”ן הישראלית. בתוך הבועה הזאת צפים כמה כישרונות ממשיים, עם רצון רציני לכתוב משהו רציני, אבל אין להם סיכוי להתפתח בחלל המלא גרפומנים נמרצים עם חיוכים לכל בעל כוח בעולם העלוב הנ”ל, פייסבוק פעיל ושוקק, ומספיק אהבה עצמית לכל מוצא מקלדתם.

48 תגובות

  1. “האם מישהו ראה כאן בטעות איזה ערבי” – פה איבדת אותי. מה הקשר? כאילו, גם בשביל להינות משירה צריך לסחוב ערבים על הגב?

    אני עכשיו בסדנת שירה אצל אמיר אור. אני מניח שאנחנו עונים בדיוק על התיאור שלך, ואני יכול להבין את הלעג שלך. עם זאת אני מוצא את עצמי מאושר ללמוד מושגים בסיסיים בשירה, ולהרחיב את הידיעות שלי.

    אני חושב שהיתרון שלי הינו בגיל המתקדם ובחוסר הציפיות. ברור לי שבשירה אין כסף, וברור לי שמשורר גדול אני לא וגם לא אהיה, בדיוק כמו שברור לי שאלוף העולם בג’ודו אני כבר לא אהיה. אבל מה רע בללכת ולהתגלגל קצת על המזרון?

  2. להיות מאושר זה טוב, אני מניח. אבל מה הקשר בין זה לכתיבה וקריאה? אולי אתה מגיע להשתעשע, אבל רבים, רבים מדי, בוקעים מהסדנאות ומסתערים על מה שנותר מהמערכת הספרותית, מנפנפים בגרפומניה שלהם בכל מקום, מאחר ואין יותר מערכת ספרותית. גרוע מכך, הסופרים והמשוררים ה”מוכרים”, בהנחה שיש בהם גם מוכשרים ומוכשרות (יש), מתרגלים כל כך לשקר בהקשר של כתיבה, שבבואם לשפוט את פרי יצירתם הם, הם נתקעים על המוד של ההלל המופלא.
    כך מרבית הספרות כיום היא זבל, אפילו לא זבל להמונים, כי ההמונים לא מתעניינים בסוג הזבל המונפק בסדנאות התרבות, וכך הספרות הופכת להיות בושם תרבותי בשירותים. למעשה, היא כבר הפכה כזאת מזה עשור או שניים. מי שנהנה להסתובב שעות ושנים במוזיאון לפוחלצים בתחושה שהוא ביער מסוכן ואותנטי, בבקשה, איש לא מונע ממנו זאת.
    בכל מקרה, מעניין שבעוד בתיאטרון, בקולנוע, ובמידת מה באמנות פלסטית מיוצרות עדיין יצירות ישראליות מעניינות למדי (גם אם רק בקולנוע יש פריחה של ממש), הרי בספרות, פרט לכמה עשבי פרא הפורחים בשולי מערכת הפרסים, הסדנאות, הכיבודים והשקרים, הרוב זבל בלתי אכיל. לדעתי הדבר נובע מהמקום שהוענק לספרות עם קום המדינה (בניגוד למקום האותנטי והחשוב שהיה לספרות לפני קום המדינה, עם תחיית השפה העברית), מקום של “כבוד” מזויף, של תרבות ולא אמנות.

  3. וואוו יובל. לא עדיף להילחם במוסדות? ב”שערים” ספרותיים מפוקפקים? באקדמיה? דווקא הסדנאות מקפיצות לך את הפיוז? ולמה סדנאות אתה שואל? כי סופרים ומשוררים כבר לא יכולים לעבוד כמגיהים ועורכים לשוניים בעיתונות כי דילגו על המקצוע הזה מטעמי תקציב, כי סופרים ומשוררים צריכים להמציא את עצמם מחדש כל פעם כדי להתפרנס – אם בכתיבה בעיתונים, אם בהרצאות, בעבודות לסטודנטים, וב…קח אוויר…סדנאות. (וישנם כאלו שבאמת אוהבים לפגוש כותבים ולדון עמם בנושאים ספרותיים ולעזור להם בתחילת דרכם, תתפלא לא הכל ציני).

    ומי מגיע לסדנאות? למה אתה לא מתנגד ליוגה ופילטיס (תכלס אפשר להתעמל לבד בבית או לרוץ בפארק) – כי לפעמים אינטראקציה עוזרת, לפעמים זקוקים למשוב, למשמעת שמכנסת אותך לכתיבה וביקורת, לפעמים שם אתה שומע לראשונה על סופר שלא למדת עליו, ועוד עוד…

    הטענה שמדובר בגרפומנים – סו וואט? אז גרפומנים. בכל תחום רוב האנשים בינוניים, מקצתם טובים ומזערורם מחדשים ומקוריים. יש ביקוש אז יש שוק, ולא מדובר בתעשייה של כסף מדובר בפרנסה בקושי.

    הטענה שמעבירי הסדנאות אינם מספיק “איכותיים” ולכן לא מחנכים לביקורת, לניפוי חומרים, להתעמת עם קשיי הכתיבה – גם כאן, כמו האנשים שהולכים לסדנאות – האחוזים עובדים באותה צורה.

    והעובדה היא שתמיד היתה ספרות של בידור (ואין בכך רע למי שאוהב את זה ושואף לעשות את זה היטב) והיתה ספרות של אמנות, ולאחרונים תמיד היה קשה בלי קשר לכמות הרעש והגרפומנים מסביב. וזה כנראה תמיד יהיה – עם הסדנאות ובלעדי הסדנאות.

    קצת רוך, קצת רוק.

  4. יש הרבה אמת בדבריך שקראתי.
    גרפומניה איננו מושג גורף.
    יש גרפומנים ויש כאלה שאינם פוריים וכותבים שיר אחת לחמש שנים לכן הולכים לסדנאות כדי לקבל השראה. כך במו אוזניי שמעתי.

    סדנה שמושכת את תלמידיה התמימים שנה אחר שנה כי בשנה אחת לא יוכשרו לימים ימימה להיות עורכים או משוררים רק אם יחרשו הרבה שנים בבית מדרשה ובשדותיה וישלמו להם מעבר ליכולתם.וגם אם היה בהם כישרון כלשהו הוא יסורס לנתיב החדש.

    לא פלא שנותרים שם רודפי ההבטחות או יציבי החלומות, מי שיכול לשלם ולא רק עבור הלימוד, ובעיקר לא עבור הלימוד אלא בעבור העריכה שאיננה עריכה אלא שכתוב והשיווק והשם בעקבותיו.

  5. כאמור, הכרתי כמה אנשים, כותבים וכותבות, שכתבו טוב בהרבה מחלק מזוכי הכיבודים במערכת הספרותית. הם הפסיקו לכתוב. למה? כמובן שכנראה שהכתיבה לא היתה הכרח בשבילם. אבל בהקשר של מערכת ספרותית: מערכת ספרותית היא כל הספירה המצויה סביב הספרות – בעיקר מבקרים, קוראים נבונים, מסאים, כתבי עת וכו’. מאחר ולשירה לפחות (וגם לפרוזה, שאיננה עמוס עוז) אין קוראים, אז המשוררים-סופרים מקווים לפחות לתהודה ביקורתית. מאחר וכל העסק הוא משחק מכור שנשלט ברובו על ידי אימבצילים ונוכלים, או סתם סוחרי מילים ופרסים זריזים וזריזות, אז יש מי שמפסיק לכתוב (לא אני). כלומר – יש דרכים רבות להתבטא, ויצירה ספרותית היא רק דרך אחת. אם המערכת דפוקה, כלומר נשלטת על ידי גורמים כוחניים (וגם חנפנות ולקקות אינסופיים הם צורת כוח), אז אין טעם לכתוב, כי אין למי.
    וכן, ספרות היא אקט תקשורת. לפעמים מספיק קורא אחד מיומן בשביל כותב טוב, שיודע שהשדר שלו מובן לעומקו. אבל לפעמים רוצים יותר מזה, אפילו לשנות קצת את העולם, ואז מתברר שהעולם לא רוצה להשתנות, לא רוצה לקרוא ספרות מאתגרת, ולמעשה – הוא מצחין מרוב אגואים רודפי כבוד, ועוד קוראים לזה עולם היצירה, הדמיון והחופש. אז פורשים.

  6. אה, התגובה האחרונה היתה לריקה. לזיוה – אכן, עריכה יכולה תמיד לעזור, לכל אחד, אפילו לישראל פנקס הגדול ששירו החדש שנדפס בציפריה מתחיל מעולה ובאמצעו קורס.
    לאור – משהו אחד צריך להישאר טהור בעולם הזה, לא? מצידי שכל הציבור ילך לסדנאות כתיבה. מה אכפת לי? זה סוג של תרפיה או פילאטיס. רק שצריך לקרוא לילד בשמו. לא לחשוב שמכשירים שם מישהו למשהו. ואין בכוונתי לפגוע בפרנסתו של איש, וודאי שמשוררים וסופרים לא מתוגמלים על עבודתם (ורבים מהם, גם המוכרים, לא ראויים לכך). אבל אני כותב בשם האמנות, לא בשם האמנים. והספרות הישראלית לא טובה. יש כאמור יוצאי דופן טובים יחסית, בדרך כלל בשוליים, אבל ככלל – עסק ביש, ומי שרוצה מוזמן לקרוא את תמרורי האזהרה של נבות לאורך השנים (לפחות בהקשר של הפרוזה. בשירה המצב לא יותר טוב, לצערי). יש מיליון סיבות, אבל הסדנאות הן בהחלט סימפטום, סוציולוגי אמנם, לריקבון. לפחות בצורתן הרווחת כיום.
    אור, את מדברת על רוק? מה שתית הערב? לו ריד היה בסדנא? הסקס פיסטולס? איגי פופ? אמנות, ובעיקר רוק, עושים כשאין ברירה, כשיש מה להגיד, ולא בשביל רבע קריירה ספרותית שמתחילה בסדנאות ושיאה בבית אריאלה, באשכול נבו מארח את ננסי ברנדס לשיחה מלב אל לב.

  7. אשרי מי שכותב-בועט בשם האמנות (והרוק). הסדנאות לא מעניינו, גם אם לקח בהן חלק.

    אתה יוצר כי אתה מוכרח ליצור, ודחייה והתעלמות וביקורת מנת חלקך. עם כל התסכול הכאב והקושי, כל מקום אחר יקלקל אותך.

    וערק, כמובן.

  8. מאמר מצוין, הכרחי וטוב שיהיה פתח להמשך דיון בזנות הספרותית שהיא סדנאות הכתיבה.

    וכמה הערות, בעיקר למגיבים.

    א. סדנאות זה אחלה. ממש כמו שקבוצת תיאטרון במתנ”ס היא אחלה, אבל היא לא יכולה להחליף את התיאטרון (בגדול). לפעמים יצוצו כישרונות בסדנה, לפעמים היא תהיה רק תחביב. וזו הבעיה, מצב בקורת השירה והערכת השירה כל כך רדוד – שכבר לא מבדילים בין מי שכותב כתחביב, למי שכותב ברצינות.

    ככה יכולים אותם קבוצת משוררי “ספר בשנה” לטעון שהם רוצים הכרה ולהאמין שהיא מגיע להם. ואכן, חלק מהסיבה היא תשוקתם של מנחי הסדנאות לערוך את כתבי התלמידים. אך גם מבקרי ספרות חנפנים, עורכי כתבי עת רכי לב ואחרים שמוותרים לאיכות לטובת הפופוליזם.

    ב. לא ברור למה הצורך להתפרנס שולח אנשים לפתוח סדנת כתיבה. יש די מקצועות בשוק כדי לעבוד בהם מבלי לרדד את האומנות או להפוך אותה לקרדום לחפור בו. למה בדיוק עריכה, הגהה, הוראה, עימוד והנחיית סדנאות הן עבודות למשוררים? מה הבעיה בבישול, כיבוי אש, רפואה או ניהול מערכות בריאות? או כל מקצוע אחר. משורר הוא לא פרח עדין שלא מסוגל לעשות שום עבודה שאיננה שירה. מילא היו פה כמה ברודסקי, אבל אין.

    ג הפייסבוק הוא אכן קטסטרופה פואטית. החתירה ללייקים של משוררים מבלבלת אותם. יוצאים להם פוסטים שהם טועים לחשוב שהם שירים. אחר כך גם כותבים אותם בספרים. כך למשל עשה אחד מלא עסיס.

    ד. או בבחירות האלה, או באלה שאחריהן יתחלף השלטון. עוד כמה שנים תקום המדינה הפלסטינית. אחר כך יהיה שלום וירושלים, שתחולק, תהיה עיר מלאה עושר ואושר. כך שאפשר להיות אופטימיים גם לגבי השירה.

  9. ליובל,
    אני שמחה מאוד על מה שכתבת כאן.
    כשהתחלתי לכתוב והראיתי את שירי לסופר בפריפריה שבה אני גרה הוא אמר לי שיש כיוון טוב ושלא אלך לסדנאות כתיבה. בכל זאת הלכתי, לשתיים.
    אבל מתחילת הדרך הבנתי שאני צריכה ללמוד הרבה וקיימתי את מה שכתבת
    “כל יוצר אמיתי וחדש יוכל להסתמך רק על הישגי קודמיו, על בסיס קריאה צמודה של כמה שיותר סופרים ומשוררים, לימוד של דרכי כתיבה, והפנמה עצמאית של דרך החיפוש בלא מפה.” וקראתי הרבה והבנתי מדוע כתבת “משעול-אור-לאור-אלירז-סומק, ” יש ים של ספרים שצריך לקרוא. מצאתי את עצמי כל הזמן הולכת לאחור בחיפושים אחרי שורשי השירה, אם ניתן להגדיר זאת כך.
    וירגיניה וולף במאמרה מכתב למשורר אומרת – אל תתחיל פרסם לפני גיל 30. הייתי שמחה אם היו מאמצים את דבריה אלו.

  10. .נראה לי שההגדרה של סדנאות היא שגויה .הן אינן באמת מקומות שבהם נוצרים יוצרים דגולים. יוצרים דגולים נוצרים בידי עצמם.
    סדנאות נראה לי הן מקום לקבלת התיחסויות ( לחיוב ולשלילה ) לשיח בידי קבוצה של עמיתים לגבי מה שאתה עושה.
    רוב היוצרים “לא ” זוכים להתיחסויות ,או שזוכים להתיחסויות מועטות ביחס.גם אם הם פירסמו ספרים.
    רוב ספרי השירה למשל לא זוכים לביקורות .”ללא קשר לאיכותם” כי יש רק מעט מבקרי ספרות ושירה ורק מעט מקומות שבהם יהיה דיון ספרותי על השפע האדיר של היצירות הספרותיות שיוצאות לאור בפורמטים מודפסים ואלקטרוניים.
    אז יש כאלו שכותבים עבור המגירה או שפירסמו ספר וזה מספיק להם להחזיק אותו.
    יש כאלו ,והרבה כאלו שזקוקים לתגובות “לשיח” על מה שהם יוצרים. הם זקוקים להדים לתגובות לביקורות. הם רוצים וצריכים לדעת שהם לא כותבים לאוויר הריק.
    פעם כדי לקבל שיח כזה אם לא היית מפורסם היית צריך להיות חלק מקבוצה ספרותית של אנשי ספרות שהם היו מגיבים על מה שאתה עושה.היום אין הרבה קבוצות כאלו.
    בסדנאות יוצרים טובים יותר ופחות, בכל אופן אנשים שמתעניינים ביצירה יכולים לקבל שיח כזה .מסיבה זאת הסדנאות לדעתי עושות עבודה חשובה

  11. ל- ע.

    א – נכון
    ב – תנהל אתה מערכת בריאות (מי שאוהב שפה ורוצה לעבוד בסביבתה – גם סדנאות כתיבה לגיטימיות)
    ג – נכון (ואתה מוזמן לפיד אצלי כדי להמשיך להזדעזע)
    ד – למה לא :>

  12. לע. – תודה. לר. – תגובה יפה, שמח שיש קוראים-חושבים. תיאורטית, יכולה להיות סדנת כתיבה סבירה,
    אפילו מלמדת מעט. אני לא נגד הרעיון בכללותו. אבל כשהקשר ספק-לקוח, או ליתר דיוק שירות לקוחות-לקוח
    בלע את העסק, אז מומלץ להתרחק ממנו. ואם עושים אנלוגיה ליוגה או פילאטיס, אז לא הייתי הולך למורה גרוע ליוגה,
    שלא אפול ואשבור את הראש. וה”הוכחות” של המורים לכתיבה, ספריהם, בדרך כלל מעידים שאתה עלול ליפול ולשבור את הראש בחסותם.

  13. כלומר, מרבית הזדנאות כיום מזיקות. אלה זדנאות מונעות רק על ידי כסף. אני מתכוון בביקורתי גם למשוררים נודעים ו”מכובדים” לכאורה, אבל הנה שתי דוגמאות גרוטסקיות במיוחד מהמרשתת:
    http://www.hamegera.co.il/

    הוצאת ספרים האחראית על סדנאות? זאת המצאה חדשה, לא? ומדובר בכינרת, כאשר באותו עמוד, בתחתיתו, מופיעים המועמדים לפרס ספיר, ארבעה מתוך החמישה מהוצאה זו. כלומר – תשלם כסף, נסדר לך כסף (רק המועמדות לפרס ספיר שווה איזה 40 אלף או משהו).

    עוד לינק מומלץ הוא זה, זה כבר ממש הארדקור, ושימו לב לצילום של הבחור הגברי המסוקס, היחף, עם רגליו על השולחן, מחייך בעודו קורא טקסט של עצמו, כנראה:
    http://www.ktiva.org.il/workshops

    אבל כאמור, הדבר רלוונטי גם לזדנאות המכובדות, הרשמיות, בבית אריאלה, בהליקון וכו’.

  14. מצאתי את דבריהם של יובל ושל המגיבים מעניינים מאוד, משום שאני גם לא רק בשולי המערכת הספרותי בארץ אלא גם בחוץ לארץ, בארה”ב, ופה כמו שכתב יובל בכתבתה, שורצות מחוף לחוף אלפי סדנאות, ויותר לעניין: מערכת של חוגים לכתיבה יוצרת באוניבריטאות, חוגים של אוננות ספרותית. סדנה, לעניות דעתי, יכולה להיות בשביל כותב מתחיל חוויה חיובית, אבל רק על תנאי שהמנחה הוא (וכמובן מין זכר בדיקדוק גם כולל בתוכו מין נקבה) עצמו כותב רציני, היודע, כך יובל בכתבה, למחוק וללחוץ על לחיץ הDELETE–ככל שאני ממשיך לכתוב שירה, ואני כותב בעברית זה ארבעים שנה, אני מאט יותר ויותר, משנה כל שיר עשרות פעמים, אם לא מאות פעמים. מורה\מנחה טוב צריך להעביר את העובדה הזאת לתלמידים–עד’ כדי כך שיביא לסדנה את כל הגרסאות וכל הטיוטות של שיר בן אורך ממוצע, ויראה לתלמידיו שהאגו של המשורר צריך להיכנע לשיפוטו של ביקורת עצמית. דובר הרבה בכתבה בנושא “גרפומניה”, שהיא, לדעתי, מוגדרת ככתיבה מהשרוול, כאילו כל דבר היוצא מהראש צריך להגיע לפורום הציבורי–לא כן הדבר: צריכים להיזכר בשורה מתוך הסרט “הקוסם מארץ עוץ”: דורותי, עם התגלות העובדה שהקוסם אינו קוסם, אומרת: “אתה איש רע!” והקוסם עוןנה לה בחוכמה: “לא! אני איש טוב מאוד–רק שאני קוסם רע מאוד”. כותב כלשהו , אם אינו יכול להפריד את האגו שלו מהאמנות שלו, יישאר משורר רע, על אף שהוא מן הסתם איש טוב מאוד.
    תוספת דבר: התחלתי לפרסם בארץ בשנות השבעים, ועולם הספרות היה גם אז די מושחת– למרות שהטכנולוגיה מאז השתנתה מאה שערים, טבע האדם נשאר אותו דבר.

  15. מסכים לחלוטין עם דבריך, יובל, למרות שאני בטוח שיש משוררים, למשל, שנהנים מעבודתם זו ושהיא משמשת להם כפרנסה בהיעדר יכולת אחרת להתפרנס כך שהמצב גם מורכב, מן הסתם, והשאלה היא מה הגבולות שלו. אני תמיד אומר לעצמי, בהקשר הזה, שלעולם לא אלמד בסדנאות כתיבה, לא רק משום שאני משורר גרוע – לתפיסתך ולתפיסתו של אחד מנאמניך, מר רן יגיל – אלא משום שזו לדעתי הונאה אמנותית. מכל מקום, בשיעור הראשון המדומיין של הסדנא שאותה אלמד זה יהיה משפט הפתיחה שלי: “שלום רב לכולם. אתם רוצים להיות משוררים / משוררות? צאו החוצה לעולם. אין לכם מה לעשות כאן איתי בחדר. תדפקו את הראש בקיר, השתדלו שלא להיפצע, לעתים גם תפצעו, אבל כתבו בעצמכם, קראו, למדו, חיו את החיים וכך תהיו משוררים או שלא”.
    יישר כוח לך על דבריך. מצפה לרשימותיך הבאות על ספרי שירה.

  16. שלום רב לכולם,
    שלום רב,
    קראתי בעיון את מאמרך ,יובל גלעד. כמו כן קראתי בעיון את כל התגובות כאן וברצוני להוסיף ולומר:
    סדנאות כתיבה כפי שהן מתקיימות היום,עשויות לשמש מסגרת פואטית מעשירה יותר או פחות .
    אך ,הן אינן מסוגלות להוות תחליף להתבוננויות פנימיות וחיצוניות אמיצות ולעיתים קרובות,אינטואיטיביות ובלתי מודעות אף לכותב\ת עצמו\ה .סוד הכתיבה, טמון באופן בסיסי והכרחי ב”חווית חיים ” אותה מגלמת אישיותו \ה המחפשת וחסרת המנוח של הכותב\ת המוצא\ת נחמה בקריאה,בלמידה,בהתבוננות פנימית וחיצונית מגוונת ואינסופית, בנסיון הלעיתים מוצלח והלעיתים,כושל להגיע אל המנוחה והנחלה. “חווית חיים” היא תוצאה הכרחית של קווי אישיות ואותה לא ניתן ללמוד ולטפח לכדי כתיבת שירה בעלת תרומה משמעותית לכותב\ת ,לקורא\ת ולתרבות גם יחד,לא בסדנאות כתיבה ולא באקדמיה.
    בברכה, אורנה ריבלין.

  17. במוסיקה קלאסית למשל נהוג לתת כיתת אמן. גם בקולנוע אני חושב, במאים נודעים עושים את זה.
    אבל זה לא משהו קבוע. עם זאת מוסיקאי קלאסי מצטיין, נניח אנדראס שיף האהוב עליי כל כך בבטהובן,
    לא ילמד מי שלא יודע לנגן עדיין, נדרשת הכשרת מינימום לנגינה על הכלי. גם בציור – לפחות ריאליסטי (ואפילו פיקאסו החל כרשם אדיר, לא שאני מת על פיקאסו) נדרשת רמת מלאכה מסוימת לפני שנגשים לאמנות. אבל במעשה הספרותי – לכתוב כל אחד יודע, או להקליד על מקלדת. לכן כולם סופרים ומשוררים.
    זאת בעיה. לעולם, ובוודאי למדינת ישראל, אין צורך בכל כך הרבה סופרים ומשוררים. מה גם שככל שהסדנאות מתרבות, איכות הכתיבה יורדת, מעשה שטן. לא ברמת המיקרו של שיר ספוראדי או סיפור, בין אם כתוצר של סדנאות או לא, אלא ברמת גוף עבודה של סופר-ת משורר-ת.

  18. יישר כוח יובל! מסכימה עם רוב הדברים ומתקשה למצוא מה אני לא מסכימה. בכל ענייני הסדנאות שוכחים שיש “מושג” שנקרא *כשרון*. כן, כשרון! ולא אגו מנופח בהבלי מנחים ומדריכים שאת את מה שצריך כבר נאמר עליהם כאן…לא פס ייצור שמצד אחד מכניסים פרה ומצד שני יוצא נקניק. והכשרון הזה מחייב כמו שנאמר לחוש ביקורת מפותח, כפי שנכתב. גם אלה מבין המדריכים שמבינים את חשיבות אותה ביקורתיות לא בדיוק מטפחים אותה כי אז תתגלה ערוותם שלהם. וחוץ מזה, יש כאלה מבין אלה שמנית שבנו והרחיבו את “חוג המעריצים” שלהן/ם באמצעות ה”לקק לי” וזה מה שהפך אותם בסיבוב שני למשוררים “חשובים” שכל פליטת קולמוס שלהן מפורסמת במרחב של ציפר. כך שיש עוד הון שלא נמדד בכסף מ”הבנית” האגו של גרפומנים.

  19. תודה מרים. המרחב הספרותי רקוב, אם ינוקה, הספרות תשתפר, אוטומטית. זדנאות לכשעצמן, נקיות מאינטרסים ומצומצמות במספר משתפיהן, יכולות, אולי, לתרום. לא במצב הנוכחי של תרבות הצריכה. אי אפשר להפוך חתול לתרנגולת, ולא כל בעל מקלדת הוא סופר או משורר. כי במצב דברים שכזה, אנשים פשוט קונים ספרות מתורגמת,
    כי איך יכול אדם העובד מתשע עד שש ועוד רוצה לקרוא משהו להתמצא בכל הבלאגן האגואיסטי הזה שנקרא עולם הספרות. שירה לא קוראים, אבל בפרוזה הקהל לא כל כך פראייר.
    עוד דבר – מעציב – היא שיש כישרונות. לא עצומים, פרחים, אבל יפים. אני מוצא שיר פה ושם, סיפור פה ושם בכתב עת, וגם ברשת. הצרה היא שהדלק של הכישרון ההתחלתי שיש להם הולך פאייפן כשלא מזינים את המנוע.

    אמנות היא חופש, ובני אדם פוחדים מחופש, הם רוצים מפה – איך לכתוב, איך להצליח, ואיך לכתוב ולהצליח גם יחד. וכאמור, יש גם מוכשרים המגיעים לזדנאות הכתיבה, ושם, בזדנאות, עם כל הפרחים מפלסטיק המחולקים, משחיתים את יכולת הלימוד העצמאית, שהיא, מה לעשות, הדרך להכשרת אמן. כי כמו שכתב ג’ויס ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” – “לא אשרת” צריכה להיות האמירה שמלווה את האמן כדי לגבש את קולו.
    ועדיין – בעולם אוטופי, או אפילו קצת פחות רקוב כלכלית (וההזנייה של סופרים ומשוררים היא הבעיה כאן, ובעקבותיה מסמוס יכולת היצירה החופשית, העיקשת, כלומר יצירת גוף עבודה טוב.) כלומר – אותו פרח שירה או פרוזה עם כישרון מסוים, בעידן אחר, אפילו לפני ארבעים שנה, יכול היה, בעבודה קשה ועצמאית, להתפתח לכותב טוב. אבל כשהוא צריך ללכת לזדנאות, ליצור קשרים, ללכת להשקות של חברים, ולבלות שעתיים ביום בפייס כדי למתג עצמו – ואולי עוד לעבוד לפרנסתו – איפה יש זמן לדבר האמיתי – כלומר שכלול הקול האישי ועבודה על הכישרון? כאן, אין קיצורי דרך, שום מדריך לא יעזור. רק קריאה ועוד קריאה, וצריכת אמנות בכללותה (אישית, אני אוהב קולנוע פיוטי, פאסבינדר וטרקובסקי, מוסיקה ואמנות פלסטית לא פחות מספרות. למה לשלם לאשכול נבו אם אפשר לפתוח ג’ויס ולקרוא? את “יוליסס” קראתי לבד, בלי שום מדריך. פעם ראשונה נתקעתי בעמוד חמישים, בשנייה בעמוד מאה, ובשלישית – רצתי עד הסוף, מאושר מגילוי הנוף החדש).

  20. לא יודע אם אני גרפומן או לא, אבל מעט יכולת הכתיבה שיש לי היא אך ורק בשל סדנאות בהן השתתפתי, הן כמשתתף והן כמפעיל.
    אני חושב שנוח ונעים לכולם לרדת על הסדנאות, כי זה פוגם בתפיסת המשורר או הסופר כגאון רומנטי.
    לעניות דעתי סופרים (ואולי גם משוררים, קטונתי), נוצרים כתוצאה מתהליך לימוד שהוא גם תהליך ניפוי.
    אני חושב שהסדנאות במיטבן מספקות תהליך כזה, ושהדי במרומים שלא הרווחתי כסף רב בסדנאות שאותן העברתי, וכיסחתי גם כיסחתי.
    לעניות דעתי כל הספרות האמריקאית של שלושים השנים האחרונות מבוססת על סדנאות, ובוודאי הספרות הז’אנרית.
    ושוב לעניות דעתי מצב הספרות האמריקאית במובן של יש אנשים שכותבים ספרים, יש אנשים שקוראים אותם, ואפילו יש כמה סופרים שמתפרנסים מזה לא רע, הוא בכי טוב…
    כל טוב.

  21. אולי באמת אתה גרפומן? ואולי לא. בכל אופן האמריקנים הם עם של מאתיים, מאתיים חמישים? מיליון איש.
    והספרות האמריקנית של שלושים השנים האחרונות איננה בדיוק מיטב ספרות העולם. ולומר שדון דלילו, פינצ’ון,
    או יוברט סלבי האהוב עליי הם תוצרי סדנאות זה כמובן קשקוש. לגבי ספרות ז’אנרית – מה שזה לא אומר,
    אזי גם בשביל ספרות פופולרית צריך כישרון, יכולת טבעית לספר סיפור קולח, ושום פטיש ואיזמל לא יעזרו. סטיבן קינג לא נולד בשום סדנה.
    אבל ענייני הוא בספרות כאמנות, לא כבידור. ואין לי התנגדות לספרות כבידור, רק צריך להבחין בין שני הדברים,
    ואשכול נבו, למשל, הוא בידור, למי שלא הבין. עמוס עוז, עם כל בעיותיו, לא.

    באשר לגאון הרומנטי – אין כאן כל רומנטיקה, כישרון הוא אולי חמישים אחוז מכל יצירת אמנות, השאר זה עבודה.
    אבל זאת עבודה של אינדיבידואל, שיכול ללמוד מאמנים מכל התחומים. כל מה שצריך זה להקשיב. אין צורך להאכיל את הכותב בכפית סוכר,
    ואין צורך גם לקטול ולהמם ולכסח איש. ללמד את מלאכת העריכה צריך, אבל ממה שמספר לי ידיד צעיר,
    קורבן סדנאות נבו בעבר וכיום קורבן החוג לכתיבה באוניברסיטת תל אביב, הכול שם נותר אמורפי מחד, או פיזור של מחמאות חסרות כיסוי מאידך. ואני עוד לא מדבר על נוכלים מובהקים יותר, שמבטיחים עושר ואושר, כמו הוצאת כינרת שמפרסמת את סדנאותיה, לצד פרסום של ארבעת מועמדיה לפרס ספיר (כלומר, מועמדיו של פרופסור יגאל שוורץ, בהחלט אדם נמרץ). כך הוצאת הספרים מרוויחה גם מסדנאות, כי את הספרים לא קונים. אבל מוכרים לכותבים חלום, על פרסום אם לא הצלחה כלכלית, במקום לשלוח את רוב הלקוחות הביתה, ולהתמקד בכמה בודדים, ולטפח אותם. לטפח – משמע לשלוח אותם לעבוד, לקרוא ולחיות.

    אכן, לא כולם אוטודידקטים. אבל אמן חייב לחצוב את דרכו. שום סדנה לא יכולה לרפד את הדרך, בטח כשכולם מתייפחים מהתרגשות מעוד פיסת גרפומניה, כלומר תרפיה משעשעת למדי. יש מה ללמד, אבל המבנה הנוכחי של התרבות מוביל לזילות של מושג האמן, האמנות, ולמעשה – של החיים עצמם.

  22. עידכון מהשטח – ידידי הצעיר איש הסדנאות טוען שהגזמתי. ברור שהגזמתי, ישנם מורים ומורות טובים וטובות פה ושם, ויש מי שיוצא נשכר מעט. גם שום סדנה לא יכולה להרוס שום אמן אמיתי, בשעה או מה בשבוע. וזאת אם הכותב הוא אמן אמיתי, ואם הצורך להיות אמן חזק אצלו. רק מה – ביקשתי להראות אספקט אחד מהתרבות, שהיא הטפיל הענק שמוצמד לצוואר של האמנות. ובישראל הצעירה, והיא עדיין צעירה, לא נוצרה עדיין מספיק אמנות, או אמנים גדולים, בשביל לסחוב את כל תעשיית התרבות שיונקת מהאמנות, והזדנאות הן רק אספקט אחד. אולי אכתוב על אספקטים נוספים בהמשך.

  23. לאורי מאיר, ולאחרים.

    מסכים עם יובל, הסדנאות, כפי שהן היום – הן בעייתיות מאד.

    תיאורטית, וגם מעשית לפעמים, אפשר ללמוד מסדנאת כתיבה. גם אם המורה גרוע, לפעמים הוא מסוגל לשפר במשהו את יכולת הכתיבה של התלמידים.

    אך יש שלוש בעיות משמעותיות בסדנאות:

    א הסדנאות מייצרות השטחה של הכתיבה, בכך שהן גוזמות את התלמידים לצורה אחידה (בהתאם לסדנה). מעטים הם המורים שבאמת מסוגלים לפתח את תלמידיהם בצורה חופשית. כך, הסדנה אולי מלמדת, אבל מלמדת לא טוב.

    בנוסף, העובדה שמערך הסדנאות באמת עבר סוג של הזנייה, הופך כל כותב למורה – זה מפריע לכתיבה, וזה שאדם כותב, לא הופך אותו למורה טוב.

    ב. הסדנאות מייצרות סוג חדש של נטוורקינג ספרותי שהופך להכרחי. וכך, התלמיד שהלך אל סדנת השירה מוצא עצמו מושפרץ קדימה בעולם הספרותי. אין לזה שום קשר לכישרון, יכולת, כתיבה או ספרות. זה מייצר לכותב שרוצה לפרסם ולהתפרסם צורך לעמול קשות על פרסומו – גם בקניית השתתפות בסדנה רק כדי לקבל תשומת לב.

    ג. הרבה מעורכי הסדנאות מוכרים את השקר של הפיכה לכותב משמעותי. גם אם סדנה מלמדת, מעשירה ומשפרת יכולות כתיבה – הרי ששום סדנה, טובה ככל שתהיה לא תהפוך מי שחסר כישרון לכותב משמעותי. ולמעשה, גם לא תהפוך מי שיש לו כישרון לכותב משמעותי.

    במובן הזה הסדנאות הן סוג של “כוכב נולד” ספרותי. מצפה הכותב הצעיר והלא מנוסה שיבוא לסדנה ויצא ממנה כותב מוכר, או לפחות כותב מוכר יותר. אבל הדרך לשם היא דרך כתיבה ומחיקה, ועוד כתיבה ומחיקה. וכפי שציין יובל – דרך קריאה. נכון, גם השתתפות בסדנה עשויה להועיל – אבל המשקל המוגזם שניתן למערך הסדנאות הופך אותן למגונות.

    האמת, חזרתי למאמר זה של יובל ולמגיבים עקב אורנה קזין שפרסמה משהו בגנות א.ב. יהושע שיצא נגד הסדנאות (והיא עצמה לא הצליחה למצוא את הציטוט שלו – באקט אופייני לעולם הספרות הבלתי מתחייב בישראל – טוענים טענה ולא מוצאים לה סימוכין). זה לא מנע ממנה לפרסם משהו ארוך שטוען כי הסדנאות הן איזו מן “דמוקרטיזציה” של הכתיבה לעומת ההגמוניה של יהושע-עוז-גרוסמן וכו’.

    “דמוקרטיזציה” היא ניסיון להראות שלכולם יש כישרון, ולא נאה שרק מעטים מקבלים הכרה. זה כמובן לא נכון – למעטים יש כישרון. חלקם מקבלים הכרה וחלקם לא. הסדנאות דווקא מפריעות למוכשרים ועוזרות לבלתי מוכשרים.

    בנוסף “דמוקרטיזציה” מנסה להמעיט את הערך של עבודה קשה והשקעה רבה ושל עומק ספרותי. כך, הכל שווה ערך וכל גיהוק ספרותי של בוגר סדנה שווה ערך לעבודה קשה של מישהו שעבד קשה (בלי שמות, גם לא למחמאות)…

  24. תודה, אכן נטוורקינג ודמוקרטיזציה. לא הייתי מודע לדברי יהושוע, הסתכלתי עכשיו, הוא טען את זה באיזה כנס לדן מירון. או שלא. מבאס לטעון אותה טענה כמו בולי. בכל מקרה, בולי ועמוס לא ממש דואגים לפיתוח דור המשך, סדנה או לא סדנה. עוז נותן לאשכול נבו לראיין אותו, אבל הייתי מצפה מהם לנסות לטפח, ללמד ולהמריץ שניים שלושה ממשיכים, כל אחד מהם, מתוך הבנה שתרבות ישראלית או בעיקר אמנות ישראלית היא עדיין משהו מתפתח, שלא היכה שורשים, והמלאכה לא נגמרה. אבל גם כאן – שוב – אגו ואגו. אני ואני. הגווארדיה הישנה ומלכותה הנצחית. כמובן שהחדשה בעייתית עוד יותר, כי מרבית הסופרים כיום הם עיתונאים מחופשים לסופרים.

    שוב, הבעיה היא פריחת התרבות הישראלית, בלי מספיק אמנות להסתמך עליה. מאז שנות השישים-שבעים הספרות הישראלית התאבנה, לא התפתחה, וכך גם במידה רבה מרבית האמנויות כאן, אולי להוציא את הקולנוע. אבל מוסדות תרבות יש, הרצאות יש, זדנאות יש, כנסים יש, הצגות תיאטרון המבוססות על גרוסמן יש, רק אמנות חדשה, מקומית, טובה גם אם לא פורצת דרך – אין כל כך. מישהו שיאתגר את תפיסות המציאות, את התפיסות האסתטיות, שיהווה אופוזיציה ספרותית – אין כמעט (ושוב אני מזכיר את “פשר המעשים” הנהדר והבלתי ערוך של יותם ראובני, שנידון כמובן לגלות אשדודית, בעידן של מחמאות, צפיחית בדבש, וסופרים ומשוררים רודפי כבוד ופרנסות ספרותיות).

  25. גם אם הגזמת, וגם אם לא, אני מבינה מאוד את הכעס שלך. כעס על כך שלוקחים משהו חשוב, יקר והופכים אותו לסחורה. זה לא קורה רק בעולם הספרות. יש גם סדנאות להכשרת הורות אינסטנט, סדנאות להכשרת פסיכותרפיסטים במהירות-שיא ועוד ועוד. והמשותף הוא רב – כי הסטודנט הופך לקליינט, והשכר של המרצה מגיע ממנו. וכך קשה יותר להעביר ביקורת, לבדוק לעומק ולהכשיר באמת.

    זאת באמת סדנא למחמאות הדדיות.

    וגם אם אפשר לקחת לפעמים משהו גם מסדנא שכזאת, המחיר גבוה מידי. כי בסופו של דבר, רוב הזמן, כל מה שיוצא מכל זה הוא העלאת האגו. טיפוח הנרקסיזם. מכירה של חלום לכל המרבה במחיר. ואין לזה שום קשר לעבודה האמיתית של ההורה, המשורר, הסופר או הפסיכותרפיסט.

    אז תודה על האמירה שלך, הכנה והחדה כל כך. ועל המילים הלא מתחנפות שלך.

  26. יובל היקר,
    הטעם שלנו אכן מאוד שונה.
    לא חושב שהצלחתי לקרוא אפילו עשרים עמודים של הכותבים האהובים עליך, חוץ מקינג, וגם ממנו לא קראתי המון.
    אני קורא בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה באנגלית, וגם לא כל-כך אוהב את מרטין, אז מהאמריקאיים זה משאיר בערך רק את פאטריק רותפוס בשנים האחרונות…
    אני לא מבדיל בין ‘אמנות’ ל’בידור’. אולי קינג זה הסבר סביר מדוע. אולי בורחס. אולי בולאנו.
    בכל אופן, אם תקרא את ספרו של קינג ‘על הכתיבה’, אני חושב שתבין למה כוונתי באומרי שסדנאות הכתיבה יצרו את הספרות האמריקאית של שלושים השנים האחרונות (כולל פינצ’ון, ולא כולל דלילו, שנוצר לפני כן כסופר…).
    ה’רפובליקה הספרותית’ שלנו היא ענייה, לעניות דעתי, גם מפני שאין בה סופרים כמו קינג (אשכול נבו הוא לא כמו קינג). סופרים פורים, שכותבים ספרים קריאים, אך בעלי מסר, ומצליחים איכשהו להתפרנס מזה. ספרות ז’אנרית טובה.
    סדנאות הכתיבה שעברתי אצל (למשל) אתגר קרת ושמעון אדף (גם אצל אורי ברנשטיין וחיים באר, ולהבדיל גיא חסון), בהחלט שיפרו את היכולת (המאוד בינונית) שלי כסופר ז’אנרי.
    ואם זה כל מה שהן עשו, לי ולאחרים, אני חושב שזה בהחלט מספיק.
    בבניין ציון ננוחם.

  27. לאורי, תודה על התגובה הכנה. אין לי מושג מה למדת מהמורים שציינת, אבל ספרות ז’אנרית, כמו שאתה קורא לה, כבודה במקומה מונח, ואכן יש כאן כשל בתחום. או שאין כל כך שוק. או משהו כזה. ואם הזכרת בולאנו, בולאניו אני חושב, אז אכן סופר נהדר. הספרות העברית באמת לא התמקצעה ז’אנרית, וגם איבדה את הרוח שהיתה פעם, מגנסין ואצ”ג עד שבתאי. כלומר לא לפה ולא לשם. לא איכות ולא הנאה בידורית, אלא יצור כלאיים חולה.

  28. […] המשורר יובל גלעד כתב טור דעה חריף באתר "יקום תרבות&quot…. בדיוק באותו יום כתבה ארנה קאזין פוסט בבלוג שלה נגד […]

  29. רשומה אמיצה.
    תגובתי היא אך לנשימה עמוקה, לאנחה שקטה האומרת – ‘סוף ולבסוף’.
    כמה טוב לקרוא דבר דבור על אופניו, באופן המדויק, החד והנוכח ביותר שניתן לאומרו.
    איזו פארסה מעניינת ניתן לרקוח מדברי המתנגדים ועד כמה חסרים עוד בעלי יכולת התבוננות מפוקחת. [ועוד לא אמרנו מאום על הגרפומנים, אותם גרפומנים וחבריהם – כעורכים ספרותיים].
    ובמבט מעט עגום יותר – כמה עצוב להתבונן על הביצה הספרותית כאן.
    תודה לך, יובל. תודה על הנדירוּת, על הקו הדק והבהיר ששרטטת כאן, על האמת ללא הכחל והסרק –
    ועל התבונה.

  30. שלום יובל
    פגישותינו היחידות לצערי הן כאן ביקום
    לצערי יש אכן ביצת ענק ספרותית
    ובכל הנוגע לפסטיבלים ופרסים שהם למעשה חלוקת כספי ציבור יש ודאי וודאי
    שחיתות גלויה
    ועכשיו לעניין הסדנאות
    איני יכול להתייחס לכלל הסדנאות שכן זה מצריך עבודת מחקר רחבה
    אך להבדיל משאר ביצת הספרות
    מדובר כאן בהחלטה של אנשים בוגרים שמשלמים עבור חוג שמעניין אותם ואני לא רואה בכך רע
    בכל מקרה זה לקנות מוצר שהוא טוב יותר מהרבה מוצרים שבני אדם עורמים בעגלותיהם
    אז כך להרגיעך מנסיון של 4 שנים
    מאיה בז’רנו רן יגיל רחל חלפי ויקיר בן משה
    אומר אני טוב שהשתתפתי בסדנאות
    לא הפריע לי רמתם של הכותבים לכאן ולכאן
    רמת המנחים הייתה חשובה לי ובאופן כללי היה מדובר במנחים שנתנו את תרומתם

    אני חושב שכמו כל עיסוק צריך ראשית כישרון והכישרון יכול להמדד ברמה זו או אחרת
    אבל מעבר לכישרון יש את מלאכת השיר ויש כמה נושאים שראוי ללמוד כולל קריאת ספרים רבים ככל האפשר
    כמו שאדם עם כישרון מוזיקאלי ילמד בסדנת נגינה ולא יהיו עשרה תלמידים שווים בכישרונם בסיום הסדנא
    כאן כבר הכישרון יתן את אותותיו
    אז כן יהיו נגני סולו בתזמורות מפורסמות
    יהיו נגני ליווי
    יהיו נגני שירה בציבור
    ונגנים סביב מדורה
    מה רע בזאת יובל
    כל ילדי למדו מוזיקה ולא עוסקים בכך
    אבל חלקם מנגנים וחלקם קוראים תווים
    הם לא יהיו מוזיקאים
    אבל החברה סביבם יהנו מכישרונם אף שהוא בינוני
    האם היו צריכים ללמוד יובל
    האם הוזילו לדעתך את ענף המוזיקה בארץ
    בוגרי הסדנאות לומדים משהו בסדנאות וכך אני מעיד על הסדנאות בהן השתתפתי כולל אני שלמדתי את מלאכת השיר

    לסיכום אומר אם יש דבר עליו צריך להיאבק באומץ ואותו לבקר זו התנהלות כספי ציבור
    מליוני ש״ח שמגיעים רוב הזמן לאותו חוג ספרותי ששולט בתחום
    ושאתה לא אחד מהם
    בהזדמנויות רבות הזכרתי שמות כמו אורי הולנדר ששולט במאות אלפי ש״ח ומנהל פסטיבל עם אלו שהוא חפץ ביקרם וזה אישי לחלוטין כמו היה הכסף מכיסו
    ודן מירון ששולט בכספי ציבור רבים
    ואני מניח שכך זה עובד אצל השאר כי השיטה קלוקלת

    זאת לעומת אנשים פשוטים שסך הכל רוצים לשכלל את כתיבתם ואולי גם להוציא ספר

  31. שלום יובל
    אין ספק שאני צריך ללכת ולבדוק מה לא בסדר אצלי, שפתאום אני מסכים עם רוב דבריו של דוד ברבי.
    אני מבין את המקום שממנו אתה בא, אבל זכור: הרוב המוחלט של סדנאות הכתיבה הם בעצם מפגשים חברתיים של אנשים מבוגרים,על רקע של כתיבה. בלי יומרות מיוחדות. אני בעד מפגשים חברתיים.
    הציעו לי מספר פעמים להיות מנחה בסדנאות כאלה. סירבתי משני טעמים:
    1.”הבחור הטוב שבי” יגבר בלי ספק על המורה הקפדן, וכך אעשה מלאכתי רמייה. זה בסדר כשאני מורה לתנ”ך בתיכון, אבל לא בסדר כשעוסקים באמנות.
    2. יש לי דעה משלי על “מטרת היצירה האמנותית”, היא שונה משל רבים (אם תדע אותה, גם אתה תקטול אותי :)) ולכן לא ארצה לפגוע (מבחינה אמנותית) ולצמצם את המרחב של תלמידי.
    אתה מבין, אני שלא כאחרים בטוח שכל האמת נמצאת אצלי 🙂
    הרשה לי לסיים בציטוט ממסכת סנהדרין המתייחסת לדוד המלך. הדברים מתחילים בכינורו של דוד (אמנות) ומסתיימים בפרנסה :”אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין לפרנסה אמר להן לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו אמר להם לכו פשטו ידיכם ”
    בברכה
    גיורא

  32. הי גיורא. ראשית – ד”ש לאגי, מלכת הזדנאות. שנית – טוב שאינך מנחה זדנאות, כי אינך מומחה לאמנות,
    גם לא לספרות, ועל אף ששני ספריך טובים בכללותם (בעיקר הראשון), הרי שנדרשים מיומנות, ידע, חדות,
    ניתוק מהפייסשמוק והלייקים וכו’, כדי לעזור לכותבים צעירים. אבל אכן, זדנאות הן מועדונים חברתיים,
    ואני, עוד מבית ספר יסודי, נגד מועדונים, נגד החברה, ונגד כל קבוצה הכוללת יותר משלושה אנשים.

  33. האמנות (גם ספרות) היתה משך שנים מסדר נזירי, נוקשה, שדרש הכשרה, ידע, לימוד, אינטלקט,
    חיפוש, בדרך כלל בכדי להלל את האל. גם קומדיה (יוון) היא דבר רציני מכדי להפקירו למי שמזלזלים בחיים.
    הזלזול באמנות, הזנייתה עבור פרסים, לייקים, עמדות כוח (והמנחים מתים על עמדת הכוח, והתלמידות מתות
    על הכוח של המנחים), ובעיקר האגו, אגו, ועוד אגו. מי יודע מי צייר את מיטב האיקונות? אנדריי רובליב או תיאופנס היווני היו בעלי סגנון נחרץ, לכן אפשר לזהות, אבל בלי חתימתם.
    והבעיה גם איננה הכבוד לפלוני או אלמוני, והבעיה חמורה מהזניית האמנות. זוהי הזניית החיים. זלזול בחיים,
    חוסר רצינות כלפי החיים (וכאמור, גם סאטירה היא דבר רציני). אם האמנות היא כיום הבלורית של פרופסור הירשפרצקר, או התלתלים של הגברת אגנס, אז כל שייכות למערכת שסביבה היא טינופת. התרבות בלעה את האמנות. בכך אני מספיק עם אהובי מישל וולבק, וזאת עוד מבלי שקראתי את ספרו החדש. הנאורות פשטה את הרגל, מובילה כיום רק לדמוקרטיזציה ריקה של ניהיליסטים שיושבים כל היום מול הפייסבוק, עושים לייק אחד לשני, ומצקצקים בלשונם המרירה. זו זילות החיים, לא זילות האמנות. וולבק לא איסלאמופוב, הוא מתאר עולם מערבי מחוסל, אירופה מדולדלת רוחניות, חומרנית, נהנתנית, כאשר הדת בכל זאת מכפיפה את האדם למשהו גדול ממנו (וכאמור, טרם קראתי, כך אמר בראיון לפני שרצחו את חבריו).
    מה לכל זה ולזדנאות? מי שרוצה להבין יבין. מי שלא -לא.

  34. ואחרון – עם דוגמאות מהסופ”ש האחרון. תרבות הריאליטי והמחוברים של עולם השירה, שהזדנאות הן חלק ממנה: שלוש כתבות נרחבות עם שלושה משוררים שטרם עשו כמעט דבר: יונית נעמן (שוב שירת צאצאי יוצאי צפון אפריקה ואסיה, למרות שהחלה לפרסם לפני העצבניים, רק שכמה אפשר) הילה להב (נרטיב ועוד נרטיב, סיפורה עצוב, אבל שום מילה על שירה, תלמידת השורות הזורמות-עיתונאיות של לאור, צאצאית “מטעם”) ומר משרקי, אופיר, גאון, לא פחות (כך, לפי הכתבה). ואז, מעשה שטן, מופיעים שלושה שירים – מעין רפרופים וולכיים חסרי ייחוד. למה הכתבות? כי הסכימו לחשוף ערוותם בפומבי. איך זה קשור לזדנאות? כי הזדנאות כיום הם תרבות הריאליטי-מחוברים, תרבות הוידוי בפומבי, במסווה של למידת כתיבה. הכול קשור. רק לא לאמנות.

  35. יובל אתה לא נמצא בפייסבוק אז איך אתה יודע לסכם מה קורה שם?

    אני מניח שיש זדנאות ויש סדנאות כמו כל דבר בחיים
    ההכללה תמיד תהיה שגויה
    בוא אלי ליום כיף לכפר ונשוחח על כך
    יום שלם אירוח עלי
    אולי נלמד להבין יותר אחד את השני
    וגם אם אינך יודע ערבית מבטיח לתרגם לך כל מילה

  36. ראה, דוד, אני לא נגד סדנאות, לא נגד ראיונות של משוררים בתקשורת, לא נגד הפייסבוק כמכשיר,
    לא נגד הרצאות של סופרים, לא נגד נטוורקינג של משוררים, סופרים ואמנים בכדי להפיץ את יצירתם.
    השאלה היא הכמות. כמה זמן מושקע ביצירה וכמה זמן במינוף פייסבוקי? כמה לימוד קר מתרחש בסדנאות,
    וכמה תרפיה קבוצתית ויחס שירות לקוחות- צרכן? כמה אמת יש בהרצאה של סוחרי התרבות המתפרנסים,
    וכמה התנחמדות עם קהל? כמה ביקורת עצמית יש למשוררים? כמה מהם חושבים שיצירתם היא נזר הבריאה? ואיך תפיסה כזאת יכולה להביא לשכלול יצירתם? כמה משוררים מוציאים כל שנתיים את אותו הספר, רק בשביל להתמודד על פרסים?
    היומנים של לאה גולדברג לא עניינו אותי במיוחד. אבל היה שם דבר אחד שננעץ בזיכרוני – היא סיפרה על עגנון,
    שהאיץ בה לפרסם את מאמרה על ספרו בספר. עגנון הגדול! טוב, אז עגנון עסק בנטוורקינג של יצירתו,
    ובלי קורצוויל לא היה פרס נובל. מה יש? אוקיי, אני זורם. כי עגנון היה איש עמל, ששכלל את יצירתו מרבית היום,
    תוך כדי עמידה. אז אם הנטוורקינג (והזדנאות הם במידה רבה נטוורקינג כיום) הוא 5 אחוזים מהזמן המוקדש
    ליצירה, חשיבה על יצירה, צריכת יצירות אמנות ועריכה – לא קרה כלום. אין כמעט אמן שלא מנסה להפיץ יצירתו ומשקיע בכך, כולל אותי, קצת.
    אבל אם מדובר על תשעים אחוזים נטוורקינג (העלאת שיר כל יומיים לפייס, השקעת אנרגיה אינסופית בלייקים לאחרים, או בחסימה של מתנגדים), אז יש לנו עסקני שירה, לא משוררים, או משוררים עם קצת כישרון והרבה עסקנות. אז יש לנו בעיה. לא לי, אלא לאמנות הישראלית, שנבלעה תחת התרבות הישראלית. חרושת התרבות.
    כי תרבות שאמניה שקרנים (גם אם לצורכי פרנסה) היא תרבות בשקיעה.

  37. יובל לילה טוב
    לפחות עכשיו הקטנת את ההכללה
    וגם אם רוב דבריך קיימים הרי למה שיפריעו לפרחים לפרוח
    כל אחד בדרכו מקדם יצירתו אני עושה זאת בעזרת מנגינות וערבי שירה שאילו כולם היו צנועים ונחבאים אל הכלים
    הייתי עומד לבדי ושר לכסאות ריקים
    אני שמח שבכל זאת אנשים מגיעים ורבים מהם אינם כותבים וגם ספרים אין להם
    לא אומר שזה קל לקובי פרץ הרבה יותר קל אבל מסתבר שאני והקהל לשמחתי נהנים מכך
    האם ריבוי הסדנאות והכותבים מפריע לי
    לא! זכות הבחירה היא תמיד שלי את מי לקרוא ולמי להקשיב
    לעומת זאת כל נושא חלוקת כספי הציבור כמו שכתבתי בעבר היא ביצה מסריחה ומספרים לי שהיא כשרה
    ובתוך כל הקהל הרב תמיד תדע עין בוחנת למצוא את המוכשרים והמיוחדים ובהרבה מקרים עדיין לא הוציאו ספר
    עשרה כותבים לא טובים לא מונעים מכותב אחד טוב
    אבל אם הכותב הבנוני גורף לכיסו פרסים ישאר אולי המוכשר מוטל בקרן רחוב
    אגב אם לא הגיע לידיעתך אם אתה מעונין להקליט בקולך שירים בקול ישראל אעביר את המייל שלך לאביחי קמחי שאחראי על הנושא
    לילה טוב

  38. שלום יובל
    אנחנו צריכים לנהל פעם דיון רציני על “תפקיד האמנות” . יש לי תחושה שבאופן עקרוני אני חושב הפוך ממך. חשוֹב: מדוע יצר המין האנושי את האמנות? על איזה צורך היא באה לענות לו?
    למה ציירו האמנים הראשונים את חיות הציד והטרף על קירות המערות
    ובענייןאגי משעול :כשכתבתי את השיר הראשון שלחתי אותו (אז בפקס) לאגי. כשנפגשנו היא החזירה לי את הדף : ואמרה (בפליאה): זה ממש שיר!
    הדף שהחזירה לי היה מלא במחיקות, העברת שורות וסימנים שונים.
    כמו השירים הראשונים שכתבתי, עסק שיר זה בשכול:
    אתה צריך לזכור: אגי ,אני וגם הדודה שלך אריאלה,עבדנו שנים רבות ביחד. אגי הכירה היטב את מרום, והייתה המורה לספרות של שני, החברה של מרום
    כשראיתי את הדף המסומן והמחוק שמחתי מאד, ידעתי שאגי התנהלה בצורה הכי מקצועית: התעלמה מהקרבה האישית, ומהנושא הטעון של השיר, והתייחסה אליו בצורה המקצועית ביותר.
    ידעתי שהשיר “שווה” דווקא בגלל התיקונים, ושהיא לא עושה לי הנחות של אב שכול וחבר
    כך היא נהגה ונוהגת עד היום.
    לפני כחמש שנים היא הזמינה אותי לסדנה שערכה לשבעה משוררים, גם שם זה היה הדבר הכי רחוק מ”נופת צופים” הכל מקצועי ביותר. אמנם היא לא נהגה בגסות כשהעירה לכל אחד מהחברים, אבל לא היה שם שום ניסיון לעדן ולרחם.

    ובעניין סדנאות הכתיבה למיניהן:
    99 אחוז מהסדנאות לא מתיימרות ליצור משוררים וסופרים, הן באות כדי לעודד כתיבה וקבלת משובים. אף אחד לא חושב שבעקבות הסדנה הוא יזכה לכתבת שער ב”גלריה” של ה”ארץ”.
    ובנוגע לפייסבוק “ומה שקורה בו” זה רחוק ביותר ממה שאתה חושב ומתאר. כשניפגש, אראה לך ואסביר.
    הוי זעם קדוש
    הוי תמימות קדושה!
    להתראות
    גיורא

  39. הי גיורא.
    אכן, חילוקי דעות על תפקיד האמנות. אישית, בלעדיה (כאמור, לא אמנות השירה, אלא סוגי אמנויות שונים)
    יש סיכוי לא מבוטל שהייתי כבר קוקו די רציני, אם זה לא המצב כיום.
    כלומר – אפשר לומר שאמנות בסיסה התפארות, לצרכי מין וכו’, כמנהג חיות מתקשטות.
    אבל אמנות היא אקט תקשורת, מטא שפה (בדומה למדע), פסגת הישגי המין האנושי,
    אמצעי לקתארזיס, ראי, ועוד ועוד.
    כך, כל עשייה אנושית ניתנת לרידוד: אפשר לומר שהדת כולה נובעת מחסך באב, כמו שפרויד טען.
    זאת גישה שטחית מאוד, חלולה, לא נכונה, טעות של המערב (שבגללה הוא אינו מבין את האיסלאם, בין השאר,
    אחרי שהשאיר מאחור את הנצרות).
    כלומר: אמנות היא מסדר חמור סבר, רציני ביותר, גם בגילומיה ההומוריסטיים. הזילות שלה, הזנייתה, נעשית כיום בכל העולם, שכן זה עולם לא רציני, ציני, שבו בני אדם, שקיבלו, ככל הנראה, זכות לחיות פעם אחת, מזנים כל אמת מתוך מחשבה שממילא כלום לא משנה. זה חבל, ואישית, לי זה חורה במיוחד בתחום האמנות. אף אמן לא הפך טוב יותר בעקבות כישורי תפוצה והפצה. כל אמן יתפגר, התולעים יאכלו אותו, ואז נראה מי ישתמש באמנותו, או אמנותו כביכול. אבל בני אדם משקרים רוב היום, או כולו, גם בתחומי אמנות, ולא תשכנע אותי שמשוררים לא בטוחים שהם נזר הבריאה, גם הגרפומנים בסדנאות, ושמינוף של יצירתם יבטיח לה נצח. אלה שקרים על גבי שקרים. כך גם הרבה הפייסבוק, כשהוא משמש לתפוצת אמנות.
    המרשתת והפייסבוק הם אמצעים נוחים להפצת שיר. זה לא רע. אף אחד לא יכול לקרוא מסה בוירטואלי, שיר כן. הצרה היא שכל מה שמשוררים עושים כיום, זה לגלוש בפייסבוק. אפילו מאיר ויזלטיר (שאמנם יצא לפנסיה כמשורר עוד בשנות השמונים, אבל עדיין – יכל לבטא קול ביקורתי באופנים אחרים). אז קוראים שיר בפייסבוק, ויש הרבה משוררים שמסוגלים להנפיק, אפילו בטעות, שיר טוב, אפילו טוב מאוד. אבל מכאן עד ליחס רציני לאמנות, כלומר יצירת גוף עבודה משמעותי, הדרך רחוקה. (וכן, יש כמה משוררים רציניים, גם צעירים, בישראלנו).

    לגבי המשוררת הלאומית משעול: היא משוררת ראויה, הגונה, אבל ספריה בלתי ערוכים לחלוטין,
    היא יודעת מבנה שיר מהו, אבל מאז “ראה שם” מסופקני אם הוציאה תחת ידה ספר שאין בו שירים רבים מאוד מיותרים. כך שגישה “מקצועית” לא תוכל להיות כאן, אלא רק שאיפה לגישה כזאת. שכן לא הייתי קונה רכב מסוחר מכוניות שנוסע במכונית שמתקלקלת כל כמה קילומטרים.

    בקיצור ולסיכום: הצביעו בוז’י, יש סיכוי למהפך!

  40. מורה טוב צריך לשקף, לא לתת מחמאות וגם לא לקטול, כמו ראי שלא אומר לך האם אתה טוב או רע, יפה או מכוער, הוא רק אומר “הנה, זה אתה”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה + 13 =