ארז מירנץ יצר הצגה העוסקת בהתנסויות בני הדור השלישי לשואה, במטרה להראות שהשואה תמיד שם איתם, גם אחרי עשרות רבות של שנים
מאת אלי אשד
ב-23 בדצמבר צפיתי בהצגת היחיד "ריאקציה" מאת ארז מירנץ, באולם התיאטרון של האקדמיה לאמנויות המופע. ההצגה עוסקת בהשפעות השואה על ההווה שלנו, חמישים שנה ויותר לאחר שהתחוללה.
זהו סיפורו של קובי כהן – עורך דין ישראלי רגיל לכאורה, שיוצא לגרמניה שלאחר נפילת החומה בראשית שנות התשעים. בגרמניה הוא מתחקה אחר פרשה אפלה במיוחד שהתרחשה בתקופת השואה (פרשה שעד להצגה זאת לא שמעתי עליה מעולם) – ה"תפסנים". מדובר ביהודים שחיו בברלין והסגירו לגסטפו יהודים אחרים תמורת זכויות יתר והבטחות להצלה.
במהלך העלילה כהן מסתבך עם אישה גרמנייה מסתורית, עם אמה ועם ה"שטאזי", השירות החשאי של מזרח גרמניה שנוכחותו האפלה עדיין מורגשת שם מאוד, למרות התפרקותה של מזרח גרמניה. ואם לא די בכך, מוצא כהן שגם בגרמניה אי אפשר לברוח מהסכסוך הישראלי-הערבי.
תוך כדי החקירה מגלה כהן שחייו קשורים גם לחייו של מרטין הורנבי, עיתונאי אמריקאי משכיל שהגיע לצרפת לפני המלחמה, נרדף על ידי הנאצים, נכלא במחנה ריכוז והוברח משם לארצות הברית – ובכל זאת חזר לאירופה כדי לפגוש שוב את חבריו במחנה הריכוז.
במהלך ההצגה מגיע כהן למסקנה שנשמתו אינה אלא גלגול של נשמת אחד מקורבנות השואה. האם זה אכן נכון או שזאת הזיה של הגיבור המתייסר? את זאת איננו יודעים וזה גם לא באמת חשוב, שהרי בתחושותיו הסובייקטיביות של עורך הדין המתייסר מדובר כאן. מסקנתו היא שעל אף הרצון והמאמץ, לעולם לא תוכל לברוח מאימת השואה. גם לא בדור השלישי ואולי גם לא בדורות שאחריו.
עלילת המחזה מורכבת ביותר עבור הצגת יחיד. אולי מורכבת יתר על המידה. ובכל זאת היא עדיין ממלאת את המטרה – הכנסת הצופים לסחרחורת בלתי פוסקת סביב השואה והשפעתה על חיינו היום.
לפי יוצריה, ההצגה עוסקת ב"תהליך התרופפות של תפיסת מציאות לצד בעיית זהות אישית אל מול זהות לאומית”.
הטקסט של מירנץ, הבימוי של אלעד שרעבי, המוזיקה של יסמין אבן, התפאורה של סנדרה גוטמן, המשחק והחלפת הדמויות הרבות שמגלם גד נבו, משחקי התאורה וה"ווייס-אוברים" – כולם התלכדו למצב שאותו כינה אנטואן ארטו, אמן ומחזאי צרפתי, "תיאטרון טוטאלי".
הצופה ב"ריאקציה" צריך לעקוב אחרי שני הנארטיבים המתפתחים במחזה: המעקב המתוח הזה, תוך כדי שימת לב לאיזכורים ספרותיים ומוזיקליים המפוזרים במחזה, מקנה חוויית צפייה מצמררת.
ארז מירנץ הוא בוגר החוג לפילוסופיה כללית וספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. נוסף למחזות, כתב מירנץ טור סאטירי באתר "נענע" ופרסם שני סיפורים קצרים שלו בכתבי עת ובאנתולוגיות ספרותיות.
הנה שיחה שערכתי עם ארז מירנץ על אודות ההצגה:
בתמונה: ארז מירנץ, יוצר ההצגה "ריאקציה"
ארז, האם זהו המחזה הראשון שלך שזכה לעלות על הבמה?
"לא, לפני כעשר שנים עלתה ב"צוותא" הצגה שכתבתי וביימתי בשם "שקמבה". מדובר בקומדיה על בחורה שהופכת מטבעונית לקניבלית. יש בי, ככל הנראה, חיבה לסיטואציות מפחידות-מצחיקות והיא יצאה בדרמה ההיא".
אתה כותב גם סיפורים קצרים. אז למה, בעצם, לכתוב מחזה?
"מה שהכי מושך בתיאטרון הוא המידיות. בתור צופה אתה יכול לזרוק עגבנייה על הבמה או להגיד לשחקן זה או אחר "סתום כבר את הפה". נכון ש-99.9% מהצופים בתיאטרון לא עושים את זה, אבל עדיין האפשרות של האופציה הזאת מרגשת, גם עבור השחקנים.
"חוץ מזה, אנשים מורידים מהאינטרנט סרטים, סדרות טלוויזיה, מוזיקה וספרים. אני מקווה שלמרות כל ההתפתחות הטכנולוגית לא יהיה מצב שבו יוכלו "להוריד" שחקנים שיציגו אצלך בסלון… אבל מעל לכל, אני פשוט אוהב לכתוב מחזות".
מה אתה יכול לספר על גד נבו – השחקן של ההצגה?
"קיבלתי אותו לאחר שהקריא קטע מספריו של סופר השואה ק.צטניק. בזמן שהקריא הבנתי שהוא האיש. גד מתחבר לנושא העוצמתי של השואה, נכנס נהדר לתפקיד הכפול התובעני ומצליח להחזיק את הקהל מרותק במשך כל ההצגה".
יש בעצם דמויות משנה בהצגה. האם שקלת בשלב כלשהו לשתף עוד שחקנים בהצגה?
"ההצגה עלתה בפסטיבל ישראל, בסדרת המונודרמות "מרכז הבמה". במקור המחזה "ריאקציה" נכתב כנובלה בגוף ראשון יחיד. כשהגיע השחקן המתאים לא היה בכך צורך ממשי, וגם זה היה הורס את הרעיון המרכזי של מונודרמה".
איך גייסת כספים להצגה?
"חלק מהכסף להפקת "ריאקציה", גייסתי דרך אתר שנפתח במיוחד להצגה. אחד האנשים המפורסמים שתרמו לתקציב הפקת ההצגה היה מני פאר ז"ל, שפגש אותי בפרויקט משותף. סיפרתי למני על ההצגה ושלחתי לו את התקציר שלה, יחד עם ספר casino נוסף שכתבתי. לצערי לא ידעתי שהיה חולה. בסופו של דבר, הוא לא הספיק לראות אותה".
באיזו מידה "שואת יהודי אירופה" נוגעת לך אישית?
"השואה היא התהום הסימבוליסטית של הסופרים הישראלים: לא רוצים לכתוב עליה ובכל זאת אי אפשר להתנגד למשיכה הזאת לעסוק בנושא, לטוטאליות הנוראית הזאת.
"לסבא שלי היה מזל והוא עלה ב-1935 מפולין. כל המשפחה שלו נרצחה שם ביום אחד בחלמנו – מחנה ההשמדה הראשון. השאר הוא תוצאה של מערכת החינוך ושל ניסיון אישי.
"טענה מאתגרת שעולה היא ש"כל עם מסוגל לעשות את זה, ולא רק הגרמנים". האמת היא שרוב העמים לא מסוגלים, לא בגלל היעדר רוע, אלא בעיקר בגלל עצלנות וחוסר ארגון…
"אני חושב שיש בעם הגרמני, גם זה של היום, משהו מאוד אפל. היום זה מתבטא בצורה סובלימטיבית יותר. יש לי חברים גרמנים, אבל מאוד קשה לי איתם".
פרופסור גבריאל מוקד, שצפה בהצגה, ראה בה דמיון למחזותיו של יוסף מונדי. אתה כתבת מאמר על מונדי ועל יצירתו, שפורסם בכתב העת "עכשיו"בעריכתו של מוקד. האם אתה רואה הצדקה להשוואה?
"עד שפגשתי את גבריאל נמנעתי כמעט לגמרי מספרות עברית. כשאמרתי לו שאני כותב מחזות הוא הביא לי שלושה טקסטים של מונדי שהוציא לאור בזמנו. זה הוביל אותי לעיון מעמיק ביצירתו. מה שמשך אותי אצל מונדי היו לא רק המתח התמידי הזה בין להיות יהודי וישראלי, אלא בעיקר המצבים האוניברסליים יותר, הקיצוניים והכלל אנושיים. אבל את הלקח הכי גדול מיצירתו וחייו של מונדי לא למדתי והוא – שלא כדאי לעסוק בתיאטרון בכלל".
איזה עוד יוצרים השפיעו עליך?
"בזמן האחרון אני חוזר שוב לספרות הגרמנית הרומנטית: קלייסט, הופמן, שאמיסו, טיק, נובאליס. חוץ מזה, ההשראה העיקרית שלי מגיעה ממוזיקה. למדתי לערוך טקסטים לפי השוואה בין סקיצות (דמואים) של שירים לבין הגרסאות שיצאו לרדיו – אם שמים לב מה השתנה, לומדים להרגיש גם מה עדיין לא מושלם בטקסט כתוב".
האם אתה מאמין בגלגול נשמות? או לפחות, האם הנושא אכן מעורר בך עניין מיוחד?
"יש לי נטייה לחוות תחושה של ד"זה וו יותר מהממוצע. אומרים שזה נובע מפעילות יתר באונה הרקתית, אבל עד שההסבר הזה הניח את דעתי כבר חקרתי הרבה בנושא. אספתי חומרים וקראתי על גלגול הנשמות לפי דתות והשקפות שונות וגם השתתפתי ב"שחזורים" למיניהם. היה לזה חלק משמעותי ביצירה. לצערי אי אפשר ממש להוכיח מדעית גלגול נשמות, הלוואי והיה".
מה דעתך על ברלין ועל כך שיש בה קהילה ישראלית גדולה?
"ישראלי שנוסע לגור בברלין כדי לחוות כל מה שקשור לעבר הגרמני-יהודי, והכוונה היא לא רק לשואה, אלא גם לרנסנס היהודי הגדול בעולם הגרמני של המאה ה-19, או ישראלי שנוסע לשם כי הוא אוהב את השפה הגרמנית ואת תרבות גרמניה – שתי הסיבות האלו הן בעיני סיבות מצוינות לגור שם.
"אבל מי שנוסע לברלין בגלל סיבות אחרות, כמו יוקר המחיה בישראל, בגלל שזה אופנתי, בגלל הקוסמופוליטיות, בשביל בילויים וסמים בלבד וכיו"ב, מחטיא את העניין ואפילו עושה נזק".
כמה מילים, בבקשה, על "צמחים מטפסים" – ההצגה החדשה שכתבת
"זאת הצגה על שני משותקים במצב של "צמח", השוכבים בבית חולים סיעודי ומחוברים למכונות החייאה. מקורה ברעיון האבסורדי שמשותק המחובר למכונת החייאה יחליט פתאום לברוח. הגעתי למסקנה שכולנו תקועים איכשהו והיחסים בין המשותקים ללא משותקים במחזה גורמים לבלתי אפשרי להתרחש. ההצגה עלתה במסגרת "פסטיבל האזרח כאן", שמעלה הצגות בנושא זכויות האזרח בתיאטרון "קרוב" – בהיבטים המיוחדים והמקוריים של הנושא. זאת קומדיה שחורה שאני, הבמאי אלעד שרעבי, והשחקנים מאוד גאים בה".
ההצגה "צמחים מטפסים" תוצג בתיאטרון "קרוב" ב-24.1
פרק מהנובלה "ריאקציה", מאת ארז מירנץ
תמונה מ"ריאקציה". צילם: גידי גבע
ארז, ידידי, ברכות על היצירה והתקבלותה.
מצא חן בעיניי רעיון שרידותו של המחזה כסוגה במעבר לספרות דיגיטלית
עד שיתחילו להקרין הולוגרמות של שחקנים
ותודה לאלי אשד ולורד זינגר על עריכת הראיון וכתיבתו.
ומה עם הטראומה של המזרחיים?
אמיליו, על כך במחזה אחר.
נא לכתוב.
נשמע מחזה מעמיק, עם הרבה מחשבה על זהות יהודים וישראלים, העבר שרודף אחרינו, וכנראה כמיהה לסוג של תיקון. מקווה שההצגה תגיע גם לחיפה. ותודה לאלי על המאמר
תודה רבה