(בציור: “מסכים” מאת ורדה פרידמן שדה)
באופן נדיר נקרתה בדרכי ההזדמנות לקרוא בזמנים סמוכים מאוד שני ספרים שנמצאים בשבועות האחרונים ברשימת רבי המכר. בדרך כלל, אני ממעט לקרוא ספרים שנמצאים ברשימות רבי המכר המתפרסמות בעיתונים השונים וגם כאשר אני מתוודע אל אותם ספרים וקורא אותם זה אחרי זמן מה שהם נעלמו מרשימות אלו. הדבר לא נובע מתחושת עליונות חלילה, מניכור או מזלזול אוטומטיים כלפי רשימות אלו, אלא בעיקר מהסיבה הפשוטה שההתעניינות שלי נובעת בעיקר מנושאים ומסיפורים שמסקרנים אותי ומעניינים אותי לקריאה, ופחות מספרים הנמצאים “על הבמה המרכזית” בקרב קהל הקוראים הרחב.
הספר הראשון הוא “גברת ורבורג” של עירית לינור והספר השני הוא “ניצבת” של א”ב יהושע. בשני הספרים הללו עומדת אישה במרכז הסיפור. בקצרה, הספר של לינור מספר את סיפורה של אישה תל אביבית נשואה, עורכת דין לענייני גירושים ואֵם לשני בנים, שבוחנת את קשרי האהבה הלא-יציבים בחייה.הספר אמנם נעים לקריאה, אך אין בו דבר מעניין, לא מהבחינה האסתטית סיפורית (הכוונה לסגנון מובחן או מקורי) ולא מהבחינה הרוחנית- ספרותית (הכוונה לתובנות יוצאות דופן על החיים).
באופן כללי, ספר זה מאפיין את כל ספריה של עירית לינור, החל מ”שירת הסירנה” דרך “בנות בראון” ועד הספר הנוכחי. כל הספרים היו לרבי מכר ולא בכדי. הסיפורים של עירית לינור הם סיפורים של חברה בורגנית לבנה שרוצה לקרוא על עצמה או הכי רחוק – על השכן ממול, ולכן ספריה משעממים למוות את מי שמחפש משהו אחר בחוויית הקריאה שלו. במובן מסוים ספריה הם גם נטולי סגנון – הם כאילו מתאימים לסגנון של הרציונליזם המוקדם והמודרניזם הקליל, אבל הם נופלים ברמת האנכרוניזם שלהם או פשוט לא כתובים מספיק טוב. למרבה הצער, אין בכתיבתה של לינור קמצוץ מהכתיבה הספרותית הנפלאה של ווירג’יניה וולף, מהתובנות הפסיכולוגיות של אדית וורטון או מהתיאור הקליל והתקופתי המרתק של ג’יין אוסטין.
לעומת זאת, הספר של א”ב יהושע, שגם הוא עוסק באישה במרכז ספרו, מצליח להביא משהו חדש, לאו דווקא ברמה הספרותית אלא ברמת התֵמה – מה קורה לאישה בישראל שבוחרת לא להביא ילדים לעולם. בקצרה, הספר מספר את סיפורה של גרושה ירושלמית, בת ארבעים ושתיים, נגנית נבל בתזמורת הסימפונית בהולנד, שמסרבת להביא ילדים לעולם. לדעתה היא יכולה ללדת, אך היא איננה רוצה. וכאן הקוראים מוזמנים לתהות מדוע. התמה הזו רלוונטית וחשובה מאוד בישראל, שבה האל-הורות נתפסת כסטייה חברתית או כחריגה מהנורמה המקובלת של תפיסת המשפחה. הספר רלוונטי במיוחד לאור הדיונים הציבוריים שהתפתחו בשנים האחרונות בפורומים וברשתות החברתיות באשר לתופעה הזאת. אלה באים לידי ביטוי במחקרה המרתק של אורנה דונת, שכתבה את הספר “ממני והלאה – הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל” (למי שלא קרא – לרוץ לקרוא את הספר המרתק הזה). הספר של א”ב יהושע גם עורר פולמוס רב ובצדק. זה מה שמצופה מספר הנוגע בנקודה רגישה בחברה הישראלית ומעורר דיון מחדש בשאלות של אל-הורות. לכן, לדידי, הספר הזה הוא הישג גדול.
“גברת ורבורג”, הוצאת אחוזת בית וידיעות ספרים, 367 עמודים.
“ניצבת”, הוצאת הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד, 296 עמודים.