השקת “בצע” של תהל פרוש,

יום שישי, 29.8, לבונטין 7

תהל פְרוֹשׁ היא פסיכולוגית, חוקרת ופעילה חברתית, כפי שמצוין בקפל הפנימי של כריכת ספר שיריה. נוסף על אלו, ברור שהיא משוררת, אך נכון יותר –  סלבריטאית שירה: היא נראית מצוין, מצטלמת יפה, קולה נעים ונמרץ, היא חברותית מאוד – מחייכת, מחבקת. צאת ספר ביכורי שיריה “בצע” בהוצאת “מוסד ביאליק” היוקרתית, בסדרת “כבר” בעריכתה היסודית והמוקפדת של ליאת קפלן – קיבל פרסום נרחב באמצעי התקשורת. ריאיון מורחב עם תהל פרוש הופיע במדור “פסק זמן” בעמוד האחרון  של מגזין התרבות “Time Out”  בגיליון יום ה’, 21.8, שבו פורסם דבר ההשקה הצפויה ב-29.8 בבר המוזיקלי “לבונטין 7“. מיד רשמתי לפני את התאריך. ריאיון עם תהל, שאותו קיימה איריס קול ברדיו ללא הפסקה, שודר ערב ההשקה וגם הוא הביא קהל.

ביום שישי, 29.8, בשעה 4 אחר הצהרים, נהר זֶרֶם חובבי שירת תהל פרוש אל לבונטין 7  ומילא, נוסף על מקומות הישיבה בקדמת האולם, את כל החלל הפנוי. כשנכנסתי לאולם באיחור-מה וניסיתי להתקרב אל הבמה, כמעט דרכתי על רגלי אנשים רבים וכן על ארבעה רגלי כלב אחד, מאולף למחצה, שנועד לו תפקיד נביחה בכל מטח מחיאות כף. העמידה הצפופה, אווירת המסיבה וכלי הנגינה המוצבים על הבמה הזכירו לי את מופע העמידה לרגל השקת אלבומה הראשון של הזמרת המתולתלת אסתר רדא, שהתקיים בתחילת השנה במועדון התיאטרון, ברחוב ירושלים 10 ביפו.

תהל שופעת ההיריון וקורנת ההתרגשות הזניקה את ההשקה והעבירה את שרביט הניצוח לעפרי אילני – המנחה האינטליגנטי והכריזמטי.

העורכת ליאת קפלן סיפרה על תהליך עריכת הספר שנמשך כשנתיים, וכן על ייחודיותה של סדרת “כבר” של הוצאת מוסד ביאליק: הסדרה קיימת 9 שנים והפיקה 19 ספרי שירה שנבחרו בקפידה רבה ולא דרשו מהמשוררים השתתפות כספית – כולם מומנו ע”י “מוסד ביאליק“, הודות לתרומות הנדיבות של קוראי אתר ההוצאה. ליאת קפלן קראה את השיר הראשון בספר – שיר משמעותי, המדגים את היסודות הפואטיים והתמטיים של שירי הספר .נוסף על כך תאם מהלך ההשקה את סדר השירים בספר: היא נפתחה בשיר הראשון, נסגרה בזה האחרון והיה להשקה שלד נרטיבי הדומה לספר.

ארץ אפלה

יֵש בְּךָ יֶלֶד כְּבֶן

שָׁלֹש שֶׁלֹּא לָמַד דָּבָר בְּמֶשֶׁךְ

שְׁלֹשִים אֶלֶף שָׁנָה, לִפְעָמִים זוֹ יַלְדָּה.

(רוברט בליי, “מקור אחד של מידע גרוע”)

לֹא רָאוּ עָלַי דָּבָר. אִשָּׁה בְּלִי צַלָּקוֹת, עוֹר לְבַנְבַּן,

עֵינַיִם כֵּהוֹת, גֶּבֶר תָּלוּי עַל הַשֶּׁכֶם.

הָיוּ לִי בְּגָדִים נָאִים, עוֹזֶרֶת בַּיִת, יָמִים שְׁלֵמִים

לְהַרְהֵר בַּמַּצָּב. נָהַגְתִּי לִמְחֹץ בְּיָדַי

אֶת הַסְּדִינִים וּלְעַרְבֵּב כָּרִיּוֹת, נָהַגְתִּי בַּמִּרְפֶּסֶת

כְּאִלּוּ הָיְתָה חֲדַר עֲבוֹדָה וּבַסָּלוֹן כְּאִלּוּ הָיָה

אֲרוֹן בְּגָדִים, בִּלְבַּלְתִּי בֵּין אֲרוּחוֹת. אַף אֶחָד

לֹא רָאָה. לְעִתִּים הִרְשֵׁיתִי הֲצָצוֹת

דֶּרֶךְ חוֹר לַטַּבּוּר, לְשׁוֹנוֹת בְּפִי הַטַּבַּעַת, יָדַיִם

מְמַשְּׁשׁוֹת חֲרַכִּים, נְקָבִים, אֶת לִבִּי. לֹא הִרְשֵׁיתִי

לַחֹרֶף לְהַרְטִיב אֶת שְׂעָרִי, לַדְּמָעוֹת

פֻּמְבִּי, לֶעָנָן שֶׁיָּשַׁב לְיָדִי לְגַלּוֹת

אֶת פָּנָיו. לֹא, זֶה שֶׁלִּי

זֶה הָיָה שֶׁלִּי. אָהַבְתִּי אֶת אֶרֶץ

הָאֲפֵלָה הַזֹּאת, חִוַּרְיָנִית, לֹא נוֹשֶׁמֶת

מָצָאתִי עַצְמִי בִּשְׁעָרֶיהָ נִדְרֶכֶת כְּמוֹ צִפּוֹר קְטַנָּה,

מְצֻנֶּפֶת, שׁוּב וָשׁוּב נִמְצָא לִי שַׁעַר וְעוֹד

שַׁעַר לָבוֹא אֵלֶיהָ. זֹאת הָיְתָה אֶרֶץ הָאֲפֵלָה שֶׁלִּי.

דִּבּוּרִים גְּדוֹלִים, אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, הַכֹּל

הִתְגַּמֵּד בָּהּ. מִישֶׁהִי אַחֶרֶת צְרִיכָה הָיְתָה לָבוֹא וּלְנַצֵּחַ.

שולמית אפפל– משוררת מוכרת, חשובה, אשר כתיבתה המחודשת אחרי למעלה מעשר שנות שתיקה הניבה את ספר השירים המעולה “פחות מאמת אין טעם לכתוב“, שיצא לאור ב-2012 וזיכה את המשוררת בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע”ש לוי אשכול לשנת 2013, שיבחה את רוחב היריעה של נושאי שירתה של תהל, ואת הנוכחות שלה – אנטי-מינוריות כדבריה. בשיחת ההכנה לאירוע ציינה תהל פרוש בפני המנחה עפרי אילני, ששירתה של שולמית אפפל היא אחד ממקורות ההשפעה עבורה.

על כך השיבה שולמית אפפל, שתהל, בספר ביכוריה ובספרים שעוד יבואו, עולה בעוצמת שיריה על המשוררת ממנה היא מושפעת.

שולמית קראה את השיר:

בלעם

בִּלְעָם בּוֹא לְכָאן.

הִנֵּה הַחֶדֶר הַמִּטָּה הַסַּפָּה

הָעֶצֶב הַמּוּכָן

יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לָתֵת לְךָ

בִּלְעָם יֵשׁ לִי

אַהֲבָה. אֶבֶן אַהֲבָה

וְנוֹצָה מִתְהַפֶּכֶת, אֲנִי הַגְּבִירָה

שֶׁלְּךָ. אֵינְךָ רוֹאֶה

בִּלְעָם? חֲשֵׁכָה רְטֻבָּה

וּמָסָךְ. בִּלְעָם

בּוֹא לְכָאן בּוֹא לְכָאן

פָּנֶיךָ לִטְרָשִׁים

עֲכוּרִים, לְנָשִׁים

בִּלְעָם מְגֻמָּם

מְכֹעָר, מֻקָּף עִגּוּלִים

פִּיּוֹת יְנִיקָה שֶׁלִּי

אַלִּימִים, יָדִי רוֹצָה

לְהַכּוֹת בִּנְצָרִים

וּבְשׁוֹטִים, בּוֹא לְכָאן

בּוֹא לְכָאן כְּבָר,

רֵד מֵהַדֶּרֶךְ בִּלְעָם

הָסֵר כִּסּוּיֶיךָ בִּלְעָם

אֱהַב אוֹתִי.

הייתה מוזיקה – הרבה מוזיקה מגוונת של הרכבים שונים.

תחילה קרן אור קיצ’ס וצביקה פרוש – אחיה של תהל ביצעו את השיר “ברד” מהספר שהולחן ע”י קרן אור. לאחר מכן הרכב הרוק “ברק והמנהרות” שר מהרפרטואר העשיר של ספר השירים הזה.

דורי מנור – איש ספרות רב פעלים – משורר, מתרגם והעורך הראשי של כתב העת “הו!“, שבו פורסמו שיריה של תהל, – יציין את צאת הגיליון העשירי ועשור לפעילות כתב העת באירוע חגיגי בבית ביאליק ביום חמישי, 18.9. דורי  קרא את השיר בפרוזה:

עודף

אֶבֶן וְהָאֶבֶן הַזֹּאת הִיא יָרֵחַ וְהַיָּרֵחַ אֶפְרוֹחַ וְהָאֶפְרוֹחַ נוֹצָה הַנּוֹצָה שַׂק פָּרוּם וְהַשַּׂק שִׂמְלַת קְטִיפָה יְרֻקָּה וְהַשִּׂמְלָה וִילוֹן הַוִּילוֹן בַּיִת הַבַּיִת דֶּלֶת וְהַדֶּלֶת מוֹבִילָה הַחוּצָה לְלַיְלָה מְכוֹכָב וְיָרֵחַ עֲנָק וְכָתֹם בַּשָּׁמַיִם מֵזִיז אֶת הַיָּם וַאֲנִי יָם זָז לְכִוּוּן רְחוֹב וְהָרְחוֹב מֵת וְהַמֵּת עֲצָמוֹת וּבָעֶצֶם חַיָּה גְּדוֹלָה וּשְׂעִירָה וּבָחַיָּה זְמַן זְמַן לְבָנָה ובַלְּבָנָה מַטְמוֹן קָבוּר וְהַמַּטְמוֹן כֶּסֶף זָז לְכָל כִּוּוּן מִתְנוֹעֵעַ חֵדֶק וְהַחֵדֶק הוּא אִמָּא חוּמָה וְאִמָּא הִיא פֶּתַח וְהַפֶּתַח שָׁם אָז מָה אָז מָה הַפֶּתַח לְהִתְפַּשֵּׁט עוֹד לְהִתְפַּשֵּׁט עוֹד עֵירֹם וְהָעֵירֹם מִתְקַלֵּף לְקַלֵּף הוּא לְהוֹרִיד וּלְהוֹרִיד הוּא לִפְשֹׁט לִפְשֹׁט לְהִתְגַּנֵּב וּלְהִתְגַּנֵּב הוּא לְהַפְתִּיעַ לִתְפֹּס בִּלְתִּי מוּכָנָה לִנְחֹת אֶל הָרִיק לְהָבִיא אֶת כָּל תְּשׂוּמֶת הַלֵּב לְהַבְהִיל כָּל כָּךְ לִהְיוֹת מָלֵא וּמָלֵא הוּא מְכֻוָּן לְעַצְמוֹ וּכְשֶׁלְּעַצְמוֹ סָתוּם וְסָתוּם מַשְׁאִיר בַּחוּץ וְהַחוּץ עִיר וְהָעִיר בֶּטוֹן וּבֶטוֹן אֲרוֹן קֹדֶשׁ וַאֲרוֹן קֹדֶשׁ גּוּף גּוּף שֶׁל גֶּבֶר וְגֶבֶר מִלָּה אַחַת וְהַמִּלָּה אֶבֶן

דורית רביניאן – סופרת עטורת פרסים, שהרומן האחרון שלה, “גדר חיה“, זכה לשבחי הביקורת, הזדהתה עם יחסה של תהל אל אביה ועם הכעס של הילדה על העבודה שגוזלת אותו ממנה לרוב שעות היום ומחזירה אותו עייף ומשומש. לתהל עמדה מעניינת, מורכבת ופילוסופית על העבודה – כפעילות מנצלת ושוחקת. שירים רבים בספר מתארים את נקודות המבט של תהל על נושא העבודה. אני מרגישה שעמדתה של תהל בנושא טעונה, עמוקה, וראויה לקריאה חוזרת ונשנית, לחקר ולהשוואה בין השירים השונים.

למצות את הנושא במהלך ההשקה היה דבר בלתי אפשרי. יכולתי רק לטעום ממנו ולהתרשם מעומק חשיבתה של תהל.

השיר “רואה חשבון“, שאותו קראה דורית רביניאן, מבהיר לי את היחס בין העבודה למשפחה:

סוף השיר רואה חשבון:

אַבָּא, אַבָּא, רָצִיתִי לַעֲבֹד אִתְּךָ בַּמִּשְׂרָד, שֶׁתִּקַּח אוֹתִי לַמִּשְׂרָד, שֶׁתִּקַּח אוֹתִי בַּיָּד לְשָׁם, שֶׁתִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹנוֹת, עָשִׂיתִי חָמֵשׁ יְחִידוֹת בְּמָתֶמָטִיקָה וְקִבַּלְתִּי תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ כְּדֵי לִהְיוֹת טוֹבָה בְּחֶשְׁבּוֹן, אֲבָל לֹא לָקַחְתָּ אוֹתִי אַף פַּעַם, לָמָּה לֹא קִבַּלְתְּ מֵאָה? צָחַקְתָּ, זֶה הָיָה הַצְּחוֹק הַיְּחִידִי שֶׁלָּנוּ, וְכָל זֶה הָיָה נִמְשָׁךְ וְנִמְשָׁךְ כָּכָה חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ עַד שֶׁנָּמוּת אֲבָל פִּתְאֹם חָלִיתָ וְלֹא סְתָם אֶלָּא בְּמַחֲלָה סוֹפָנִית, וְזֶה הָיָה הַסּוֹף שֶׁלְּךָ, סוֹף הָעֲבוֹדָה, סוֹף הַצְּדוּדִית, תְּחִלַּת מַרְאֵה הַפָּנִים, הַתְחָלַת הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ. כָּכָה נֵס הַסּוֹף קָרָה לָנוּ.

ועוד פואמה בנושא העבודה, שאותה קראה יעל ברדה:

על העבודה

(חלק מהפואמה על העבודה)

בּוֹאוּ נוֹדֶה שֶׁכָּל תִּינוֹק – אִם לֹא נוֹלַד עָשִׁיר יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדָה

וּכְכָל שֶׁנּוֹלַד עָשִׁיר פָּחוֹת וְלָבָן פָּחוֹת וְזָכָר פָּחוֹת יִצְטָרֵךְ לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה

וּכְכָל שֶׁבְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה זֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָה רָעָה

וּבוֹאוּ לֹא נִשְׁכַּח שֶׁכְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל עֲבוֹדָה אָז אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל כֶּסֶף.

כִּי רַק מִי שֶׁעֲשִׁירִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת אָמָּן לִהְיוֹת סוֹפֵר לִהְיוֹת מוֹרֶה וְלֹא לִרְעֹב

לִהְיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִית קְלִינִית מְדֻפְּלֶמֶת לִהְיוֹת צַיֶּרֶת

לִהְיוֹת עוֹבֶדֶת בַּעֲמֻתָּה לְמַעַן הַשָּׁלוֹם לְמַעַן נִזְקָקִים לְמַעַן הַפְּגוּעִים לְמַעַן לְמַעַן

לִהְיוֹת עוֹבֵד בַּקְּלִינִיקָה הַמִּשְׁפָּטִית שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב לִהְיוֹת עוֹרֵךְ דִּין שֶׁל צֶדֶק

דּוֹקְטוֹרַנְט בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְלָשֶׁבֶת בַּסִּפְרִיָּה כְּשֶׁעֲצֵי הַבּוּקִיצָה בַּחוּץ מְנִיעִים עָלִים

לַעֲבֹד בַּחֲצִי מִשְׂרָה וּבִשְׁאָר הַזְּמַן לִהְיוֹת אָמָּנִית מֵיצָג שֶׁנּוֹסַעַת בָּעוֹלָם וְכוֹתֶבֶת סְפָרִים עַל גֶ’נְדֶּר

לְקַבֵּל יְרֻשּׁוֹת לָשֶׁבֶת בְּדִירֶקְטוֹרְיוֹנִים בְּוַעֲדוֹת פְּרָסִים וּלְהַחְלִיט מִי יְקַבֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה הַטּוֹבָה .

עֲבוֹדָה, אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת וְאָמָּנִית וְעִתּוֹנָאִית וּפְּסִיכוֹלוֹגִית וְעוֹרֶכֶת דִּין וְגַם מַתְחִילָה דּוֹקְטוֹרָט

שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמַשֶּׁהוּ שְׁקָלִים, חֹדֶשׁ יוּנִי 2013

עֲבוֹדָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה אֲנִי עוֹשָׂה זֶה מַכְנִיס אוֹתִי לְמַשְׁבֵּר זֶהוּת

אֲבָל כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה רָצִיתִי לִהְיוֹת מוֹרָה

הָיִיתִי מוֹשִׁיבָה אֶת כָּל חֲבֵרַי הַיְּלָדִים וְעוֹשָׂה לָהֶם מִבְחָנִים

וְהֵם סָבְלוּ וַאֲנִי נֶהֱנֵיתִי כְּמוֹ מְנַהֵל מִשְׁמֶרֶת סָדִיסְט בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט

עֲבוֹדָה, כְּבָר עָשׂוֹר שֶׁאֲנִי חָשָׁה אוֹבֶר קְוַואלִיפַייד

עֲבוֹדָה, אֲנִי לֹא סוֹבֶלֶת שֶׁאוֹמְרִים לִי מַה לַּעֲשׂוֹת

עֲבוֹדָה, בְּכָל עֲבוֹדָה שֶׁהִתְחַלְתִּי לַעֲבֹד בָּהּ תְּנָאֵי הַשָּׂכָר קָפְאוּ וְאָז הִדַּרְדְּרוּ

אֲנִי מְבִיאָה מַזָּל רַע לִתְחוּמֵי עִסּוּק שְׁלֵמִים

עֲבוֹדָה, עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי לַהַיְטֶק אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִי בְּרֵרָה

וְאָז חֹד הַחֲנִית שֶׁל הַכַּלְכָּלָה הַיִּשְׂרְאֵלִית יִקְרֹס.

לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיִּקְרֹס.

ניסים קלדרון – פרופסור לספרות באוברסיטת בן גוריון בנגב,  כתב וערך ספרים רבים, העוסקים בספרות, שירה, במשוררים ישראליים מדורות שונים. ניסים הביע הערכה רבה לשירתה של תהל ואמר: זאת שירה שפורצת את פעמון הזכוכית שחוצץ בין השירה לקהל הרחב, שירה ששואפת לדיאלוג עם הזולת, תהל מייסדת ז’אנר חדש שעוד יתפתח והימים יגידו מה טיבו ואופיו.

ניסים קרא את השיר:

ה-בּוֹ בּוֹ בּוֹ

בּוֹ יֵשׁ הַכֹּל רִצְפָּה מְשֻׁיֶּפֶת שֶׁצֻּיְּרָה לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים

בּוֹ קְטֹרֶת שְׁכֵנִים מִקּוֹמָה ב’ שֶׁכָּתְבוּ

מִי שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת שֶׁיִּסְגֹּר – שִׁלַּמְנוּ הַרְבֵּה עַל הָאִינְטֶרְקוֹם!

לֹא סוֹגֶרֶת, לֹא סוֹגֶרֶת, בּוֹ חוֹר שָׁחוֹר שָׁחוֹר שָׁח

אוֹר לֹא סוֹגֶרֶת. אֲנִי מַצְמִידָה אֶת הַדֶּלֶת לַקִּיר עִם אוֹפַנַּיִם קְשׁוּרִים בְּבַרְזֶל

שֶׁנּוֹגֵעַ בָּעוֹר לְעוֹלָם לֹא אֶסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת לְצִלְצוּל

צוֹרְמָנִי שֶׁל פְּתִיחָה אוֹטוֹמָטִית נְקִישַׁת קוֹד קוֹד קוֹד

בּוֹ הַחַיִּים מִסְתּוֹבְבִים מִסְתַּעֲרִים מַצְלִיפִים מַחֲרִידִים בּוֹ לַחַיִּים

שְׁעוֹן חוֹל מְצַלְצְלִים, כָּל דַּקָּה נִנְשָׁם שֶׁקֶל, שֶׁקֶל, בּוֹ אֵין

אֲבָל הָאֵין מְסֻחְרָר עָמֹק מְשֻׁטָּח לוֹעֵג עָרֹם רָץ עַד לֶחָצֵר הַמְּשֻׁתֶּפֶת

עֵץ בְּחֶבֶל יִקְשֹׁר יְטַפֵּס יַגִּיעַ יִגַּע יֵרֵד יָרוּץ בַּדֶּלֶת הַפְּתוּחָה שֶׁקֶל שֶׁקֶל

אֵין אֵין מַה בּוֹ! בְּעַד לָאוֹר שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּל מַה

שֶּׁבּוֹ מְגֻחָךְ, בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לִהְיוֹת בּוֹ בְּחֹם שֶׁל 34 מַעֲלוֹת צֶלְזְיוּס

מַהוּ בִּכְלָל, קַוֵּי הַחַשְׁמַל שֶׁל הָאִינְטֶרְקוֹם הֶחָדָשׁ, קַוֵּי הַחַשְׁמַל

שֶׁל מֹחִי, שֶׁאֵין לוֹ חָדָשׁ-יָשָׁן, בָּטוּחַ שֶׁזֶּהוּ נֶצַח. מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ

אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר, הָבוּ לִי מִלִּים נוֹסָפוֹת, כָּאֵלֶּה עִם סַכִּינִים

מְרִיחוֹת שְׁפַּכְטֶל, חודדי אַסְפַלְט, כְּאֵבֵי שְׁרִירִים, נְפִילוֹת מִגְּבָהִים וְאֹכֶל.

הָבוּ לִי מִלִּים חֲדָשׁוֹת לְ- בּוֹ, בּוֹ, בּוֹ לְ- בּוֹ, בּוֹ, בּוֹ הֵד תַּחְתִּית בְּאֵר

אֲבָל אֵיפֹה יֵשׁ בְּאֵר? הֵד תַּחְתִּית הַיָּם, שֶׁאֵין בָּהּ הֵד וְאֵין תַּחְתִּית

צְרִיכָה לִשְׁמֹעַ הֵד בְּאֵר בִּנְקֹש הַדְּלִי עַל אֶחָד מִקִּירוֹתֶיהָ

צְרִיכָה לִצְנֹחַ אֶל הַ-בּוֹ הַשְּׁחַרְחַר לְבַנְבַּן כְּמוֹ סִכָּה שֶׁנָּפְלָה מִשֵּׂעָר

וְנֶחְבְּטָה בַּמִּדְרָכָה, נִדְרְכָה מִיָּד בְּסוּלְיַת נַעַל, שׁוֹכֶנֶת לְיַד מַסְטִיק

אָבָק וְאֶלֶף עֲצָמִים שֶׁמֵּתוּ כְּבָר, כָּמוֹהָ. אֶלָּא אִם יָד תָּרִים אוֹתָהּ

אוּלַי יָדָהּ שֶׁל הַקַּבְּצָנִית מֵרְחוֹב בֶּן יְהוּדָה שֶׁהוֹלֶכֶת לַיָּם כָּל יוֹם בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר

וְנִכְנֶסֶת עֲרֻמָּה לַמַּיִם, שׁוֹטֶפֶת בְּגָדִים בְּמֵי מֶלַח, נֶהֱפֶכֶת לְמֶלֶךְ יָם זָקֵן בְּשֶׁבַע וַעֲשָׂרָה

נִתָּן לְפַסְפֵס אֶת כָּל זֶה, בְּמִצְמוּץ. אוּלַי תִּגְאַל אֶת הַסִּכָּה הַזֹּאת מִמָּוֶת. בּוֹ-מָוֶת

אוֹ בּוֹ-חַיִּים אוֹ בּוֹבּוֹבּוֹ שֶׁל הַחַיִּים כֻּלָּם מְפַכִּים בּוֹ. זוֹ הַצָּרָה

מְפַכִּים מִדַּי, צָרִיךְ לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא וּמְפַכִּים מֵרֹאשׁ עַד כַּף רֶגֶל, צָרִיךְ לִכְתֹּב וּמְפַכִּים

צָרִיךְ לְתַקֵּן, צָרִיךְ לְהַכְנִיס בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּצַקְצְקִים בִּלְשׁוֹנָם וְהֵם מְפַכִּים עַד

וְלַמְרוֹת זֹאת אֲנִי מְפַזֶּרֶת עֲלֵיהֶם מֶלַח לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם. וְאוֹכֶלֶת סֶלֶק. וְאֹרֶז מָלֵא.

פֶּלֶא מֻשְׁלָם שֶׁכָּל אֵלֶּה נִכְנָסִים בַּבֶּטֶן, מַטְחֵנַת אֹכֶל קְסוּמָה שֶׁאֵין לָהּ תַּחְתִּית

גַּם בַּבֹּקֶר גַּם בַּלַּיְלָה, פֶּלֶא אָצִיל. אֲבָל אֵין בְּכָל זֶה כְּדֵי לְהָעִיב עַל מַּה שֶּׁ-בּוֹ. כַּמָּה מְזֹהָם

וּבְלִי חֵן וַחֲסַר תְּבוּנָה צָרִיךְ לְהוֹדוֹת, מְקַשְׁקֵשׁ הָלוֹךְ חָזוֹר הָלוֹךְ חָזוֹר, אֵין אֵין אֵין

מְשַׁקְשֵׁק, וּכְשֶׁזֶּה לֹא עוֹזֵר, אֵין אֵיןאֵין אֵין אֵיןאֵין! וּכְשֶׁזֶּה לֹא עוֹזֵר

אָז עֲלוּבָה וּמְהַדְהֶדֶת בַּד אָדֹם לְבַד אָדֹם, אֵין!

הַא-

אֵין! הָאֵין.

אֲבָל בּוֹ יֵשׁ הַכֹּל, גְּחוֹנִים מְשַׁיְּפִים רְצָפוֹת לוֹהֲבוֹת, בּוֹ יֵשׁ הַכֹּל

חַיָּלִים מִסְתַּכְּלִים מְלֻכְלָךְ, בּוֹ יֵשׁ רְחוֹב וְעוֹד רְחוֹב וְכָל הָרְחוֹבוֹת שֶׁכְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִצְעֹד בָּהֶם

הָרְחוֹבוֹת הָעֲצוּבִים שֶׁהָיוּ שֶׁלָּנוּ וְאָז בָּרְחוּ וּמֵאָז אֲנַחְנוּ רוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם, יֵשׁ בּוֹ אֶת כָּל הָרְחוֹבוֹת.

ועוד דיברו, שיבחו, ברכו: עודד וולקשטיין, גל גבאי, שהרה בלאו.

שירה סתיו סיפרה בחיבה רבה על פגישת העבודה עם תהל, כלומר השיחה על הספר שלה, כנראה כהכנה להשקה הזאת שהייתה מהנה, קולחת, ונמשכה שעות מעבר למתוכנן. ובכל זאת העידה שירה  כי לא שמה לב לזמן, מאחר שזהו תענוג לדבר עם תהל ולשמוע את שצף התודעה שלה. הסתכלו על אותיות שם הספר “בצע” – אמרה שירה סתיו – אפשר להרכיב מהן “עצב”. יש עצב בספר – כמו בשיר “תפילה ליחיד ברשות הרבים“.

תפילה ליחיד ברשות הרבים

נִטְרַף טֶרֶף שְׁמֵי שָׁמַיִם    לִבִּי יָרַד מִשְׁקֹלֶת     הַמַּיִם שָׁאֲלוּ בִּבְשָׂרִי     הָמָה הָעֶצֶב בְּאָזְנַי לָחַשׁ מַיִם       לָחַשׁ מַיִם שַׂעֲרוֹתַי כָּבְדוּ מֶלַח     יָכֹלְתִּי רַק הוֹ אֱלֹהִים     הַפְסֵק אֶת חִשּׁוּב הַיָּמִים אָחוֹרָה עַד קֵץ     הַפְסֵק אֶת יָדַי הַזּוֹכְרוֹת בַּלַּיְלָה!

אַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתָּ אוֹתִי עֵדֶר סוּסִים שָׁעַט לְתוֹךְ הֶחָזֶה שֶׁלִּי וְחָטַפְתִּי שַׁעֶלֶת     הָלַכְתִּי לְדוֹקְטוֹר לֶזֶרוֹבִיץ רוֹפְאָה הוֹמֵאוֹפָּתִית     גּוּף מוֹפֵת נָדִיב שֶׁל בָּשָׂר לָבָן וּמַרְגִּיעַ     הוֹשִׁיבָה אוֹתִי עַל כִּסֵּא קַשׁ חוּם קָלוּעַ בִּצְפִיפוּת וְהִתְיַשְּׁבָה עַל כִּסֵּא רָחָב מְרֻפָּד בְּכָרִית     קִוִּיתִי שֶׁדּוֹקְטוֹר לֶזֶרוֹבִיץ תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִשְׁכַּב עַל הַמִּטָּה בְּפִנַּת הַחֶדֶר אֲבָל הִיא לֹא אָמְרָה דָּבָר    שָׁאֲלָה אוֹתִי עַל מַעֲרֶכֶת הָעִכּוּל שֶׁלִּי וְעַל אֶלֶרְגְיוֹת וּמַה הִשְׁתַּנָּה בַּסְּבִיבָה הַבֵּיתִית שֶׁלִּי, אִם יֵשׁ יוֹתֵר אָבָק    לֹא חִיְּכָה     דִּבְּרָה בְּמִבְטָא רוּסִי שָׁקֵט וּרְצִינִי     יָשְׁבָה מְשֻׁבְּלֶלֶת פְּנִימָה מְכֻנֶּסֶת כְּמוֹ סֶלַע עַתִּיק     וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה רְכוּנָה לְעַצְמָהּ וּמִתּוֹךְ עַצְמָהּ שָׁאֲלָה אִם יֵשׁ לִי חֲתוּלוֹת אִם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לְיַד הַבַּיִת שֶׁלִּי     אָמְרָה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְחַסֵּן אֶת הַחֲתוּלוֹת     וְהִבְטִיחָה לְטַפֵּל בְּמַעֲרֶכֶת הַנְּשִׁימָה הָעֲצוּבָה שֶׁלִּי

דּוֹקְטוֹר לֶזֶרוֹבִיץ לֹא שָׁאֲלָה אוֹתִי עָלֶיךָ לַמְרוֹת הָרְמָזִים בַּחֶדֶר לַנּוֹכְחוּת שֶׁלְּךָ     כְּמוֹ בַּחֲלוֹם  עַל קְצֵה הַמִּטָּה שֶׁלֹּא שָׁכַבְתִּי עָלֶיהָ טָבוּעַ שֵׁם הַסַּפָּק וְהוּא הָיָה זֵהֶה לַשֵּׁם שֶׁלְּךָ    וְרָצִיתִי שֶׁתִּשְׁאַל אוֹתִי מַשֶּׁהוּ עַל הַנֶּפֶשׁ     יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָהּ שֶׁצָּפִיתִי אֶת פְּרִידָתֵנוּ     שֶׁהָיְתָה בְּתוֹכִי כְּמוֹ קַרְחוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנוֹת דּוֹר וּבְתוֹכוֹ מַיִם מְחִילִים עַצְמָם וּתְהוֹמוֹת מְרֻגָּזִים וְלֹא נָתְנוּ קוֹל     שֶׁתַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ רָאִיתִי אוֹתָנוּ הוֹלְכִים כְּמוֹ עֲבָדִים נוֹשְׂאִים בַּרְזֶל חוֹפְרִים גּוּמוֹת מְבַקְּעִים עֵצִים נִתְקָלִים בְּגָדֵר וְנוֹפְלִים

יָכֹלְתִּי לוֹמַר שֶׁעַכְשָׁו אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת עַל צִיר     נִכְנֶסֶת לִגְבָרִים רוֹצָה כְּמוֹהֶם     לְהִדָּבֵק בְּאֹפֶן מֶטָפִיזִי     בִּנְשָׁמָה חֶשְׁבּוֹנָאִית     שׁוֹתָה יַיִן לָבָן, תּוֹפֶרֶת בֶּגֶד לְכָל גֶּבֶר וְאֵין בֶּגֶד מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי    וּבַלֵּילוֹת מִסְתּוֹבֶבֶת וְאוֹמֶרֶת לְכָל חָתוּל     לְעוֹלָם לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה עוֹד     גֶּבֶר כָּזֶה לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה     גֶּבֶר מְכֹעָר לִי כָּכָה וְיָפֶה כָּכָה חָבִיב וְטוֹב וְעָרֹם וְנִבְזִי     מִסְתּוֹבֶבֶת בִּרְחוֹבוֹת שֶׁעוֹרָם הִתְהַפֵּךְ וְאָזְנֵיהֶם שְׂעִירוֹת וְהִפְסִיקוּ לִשְׁמֹעַ! וְכָל הַשָּׂפוֹת לִי עַנְנוֹת פֶּחָם וְאֵפֶר כָּבֵד וְחוֹמָה     רַק הַיָּרֵחַ מֵאִיר עָגֹל וּמֶדַלְיוֹנִי בַּשָּׁמַיִם     וַאֲנִי מוֹשִׁיטָה יָדַיִם     לִקְטֹף אוֹתוֹ     פְּרִי מֵעֵץ כֶּתֶם פָּז     אוֹחֶזֶת בּוֹ בְּכַף יָדִי     קָטָן וּמַכְסִיף וּבוֹעֵר     מְשַׁנֶּה צְבָעִים וּפָנִים     לוֹחֶשֶׁת: עָצוּב בַּלֵּב הַזֶּה

*

עֲנָקִית וּרְחָבָה אַגָּן גֶּרֶם שְׂפָתַיִם אֵשׁ כְּתֻמָּה יָדַיִם צְרִיחֵי טִירָה     אֵינִי קְמוּצָה אֶלָּא עֲנָנִית וּלְבָנָה וּשְׁחוֹרָה כַּהֹגֶן     נוֹפֶלֶת בְּבִקְעֵי הַקַּרְקַע בַּקְּפָלִים הָרַכִּים     בְּעָפָר אָרֹךְ נוֹשֵׁק שָׁמַיִם וּמְטֻלָּא בַּאֲדָמָה     מִתְפּוֹרֶרֶת בְּאֶגְרוֹפִים     קוֹלִי רוֹעֵם רַע רַע רַע     מְנוֹפֶפֶת בַּנְּשָׁמָה כְּמוֹ בְּסָדִין לָבָן     וְאַהֲבָה מְקֻלְקֶלֶת רוֹעֶדֶת כְּמוֹ כֶּלֶב מֻכֶּה     וְאֵין גּוֹאֵל בָּעוֹלָם     חָמַק וְעָבַר דֶּרֶךְ כָּל כַּפּוֹת יָדַי

*

שׁוֹלַחַת קוֹלִי     תְּפִלָּתִי לַיָּחִיד     שֶׁפָּנָיו בּוֹהֲקִים וְרַךְ וְעֵינָיו נוֹצוֹת יוֹנָה     שֶׁהוּא רֵעִי וּמְחַפֵּשׂ רוּחִי וּמְשִׁיחַ לְבָבִי וְנִשְׁאָר     בַּשְּׁחָקִים וְחָצָץ וְרַעַם, בַּגַּלְגַּל, בַּבְּרָקִים, בְּרַעַשׁ     וְיֵשׁ לוֹ דְּרָכִים רַבּוֹת וּשְׁבִילִים רַבִּים וּמַיִם רַבִּים לְפַזֵּר וַעֲקֵבוֹת רַבּוֹת וּפְתָחִים שֶׁפּוֹתֵחַ     זוֹהִי תְּפִלָּתִי     שֶׁהַקּוֹל יִשָּׁמַע שֶׁיִּהְיֶה פֶּלֶא נִפְעָם בִּלְבָבִי     זוֹהִי תְּפִלָּתִי.

לקראת סוף ההשקה המוסיקאים אדם יודפת בן זוגה של תהל פרוש, אורי שרטר, אלכס משה ומאור שוורצברג ביצעו שיר  תשוקה ושירי זמן שחותמים את הספר. על רקע המוסיקה תהל קראה קטע משירי זמן.

שירֵי זמן

1.

אֲנִי חַיָּה בְּעוֹלָם לְלֹא קֵץ. לְלֹא

קֵץ. אֲנִי חַיָּה בַּזְּמַן הַמָּתוּחַ בַּזְּמַן

וּמִסְּבִיבִי יְרֵחִים שֶׁל קַיִץ

יְרֵחִים שֶׁל חֹרֶף, עַלְעַלִּים אֲדֻמִּים

בַּקַּרְקַע הָרְטֻבָּה, הַכֹּל מַצְמִיחַ נֶצַח, מֵעֵבֶר

לְמַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת – חָתוּל אָפֹר, מֵעֵבֶר

לֶחָתוּל – בַּיִת, וּמֵעֵבֶר לַבַּיִת – אִשָּׁה, לְשׁוֹנָהּ

הָאֲדֻמָּה. הִיא מְחַיֶּכֶת מֵעֵבֶר לְמַעֲקֵה

הַמִּרְפֶּסֶת, לֶחָתוּל, לַבַּיִת, לְעוֹלָם

לֹא תָּמוּת.

2.

שָׁאַלְתִּי הַאִם זֶה יוּכַל לִהְיוֹת בַּבֹּקֶר

אוֹ בַּלַּיְלָה, אוֹ בֵּין לְבֵין, בְּאַחַת

הַשָּׁעוֹת הַחִוְּרוֹת. שָׁאַלְתִּי אִם נִתָּן

לִדְחוֹת אֶת זֶה. אִם הַזְּמַן יִסְבֹּל

אֶת זֶה. הִתְעַקַּשְׁתִּי שֶׁגּוּפִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ,

שֶׁהַשָּׁעוֹת חַסְרוֹת מַשְׁמָעוּת,

שֶׁהִצְטַבְּרוּתָן לְיָמִים, לְשָׁבוּעוֹת, לָחֳדָשִׁים,

לְשָׁנִים, כָּל הַזְּמַן הַזֶּה. שֶׁגּוּפִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

3.

אַל תַּחְזֹר לְכָאן. חַכֵּה

בַּצֹּמֶת, בָּרְחוֹב, לְיַד בָּתֵּי הַקּוֹלְנוֹעַ.

חַכֵּה שָׁעוֹת, יָמִים, שָׁנִים, חַכֵּה

לַזְּמַן הַטּוֹב לָבוֹא.

עֲצֹר, עֲצֹר,

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲצֹר?

4.

דַּקָּה, שָׁעָה, יוֹם, שָׁנָה, מֵאָה שָׁנִים.

אוֹתוֹ רְחוֹב, אוֹתוֹ תַּמְרוּר, אוֹתוֹ מֶרְחָק.

עֲצֹר כְּבָר.

5.

מוֹט בַּרְזֶל מָתוּחַ, רָאִיתִי צִפּוֹר מֵתָה

וְחָתוּל רָעֵב וְשָׂמֵחַ. לְיַד הַפַּח

אִשָּׁה יָפָה אָכְלָה אֲבַטִּיחַ

וּשְׁנֵי גְּבָרִים צְעִירִים עָרְמוּ אֲדָמָה

עַל מְכוֹנִית. יַלְדָּה חָצְתָה

כְּבִישׁ בְּאָדֹם.

אוֹת, אוֹת, הִנֵּה הֶעָתִיד:

הָאִשָּׁה תָּמוּת, הָאֲדָמָה תַּצְמִיחַ,

הַיַּלְדָּה תִּגְדַּל, הֶחָתוּל יֹאכַל.

6.

שְׁמִי כָּזֶה. זֶרַע חֲשֵׁכָה

אָדֹם. בַּיָּמִים הָיִיתִי הוֹלֶכֶת כְּפוּפָה

סַנְטֵרִי דּוֹקֵר בְּחָזִי וְרוּחוֹת תְּבוּסָה

סוֹטְרוֹת לִי. שְׁמִי

הָיָה כָּזֶה, שֶׁהַקִּירוֹת צָחֲקוּ.

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֹּאת הַסִּבָּה. אֲנִי

חוֹשֶׁדֶת בְּכָל חָתוּל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ.

מַהוּ הַדָּבָר הָאָפֵל שֶׁרֹאשׁוֹ רֹאשׁ מֶדוּזָה

וְגַפָּיו עָבוֹת כְּעֵצִים?

אוּלַי זֹאת הַסִּבָּה. שְׁמִי כָּזֶה

לְגַחֵךְ. לְשַׁקֵּר. שְׁמִי הוּא בֶּטוֹן,

אַבְנֵי יָם, הַר מְנֻפָּץ, קִלּוּחַ

אֵפֶר דַּק, זֶהוּ שְׁמִי.

7.

בַּחוֹף רָאִיתִי עֵשֶׂב זְמַן וְהַמַּצִּיל אָמַר

לֹא לְהִכָּנֵס, חָלַמְתִּי עָלֶיךָ

בָּאתָ לַיָּם הַמְּזֹהָם וְהָעֲשָׂבִים הָרַכִּים אָחֲזוּ

בָּעֵירֹם שֶׁלְּךָ, וּבַיּוֹם דְּבָרִים מוּזָרִים,

נְחָשִׁיִּים, עֲתִידִים בִּבְדֹלַח, יֶלֶד אַחֵר,

אִשָּׁה אַחֶרֶת. וּבַיּוֹם

הֵזַזְתָּ רָהִיטִים וְהֵזַזְתָּ זְמַן וְהָלַכְתָּ.

8.

הָרוּחַ הַקָּפוּא שָׂרַט, יָדַי פָּשְׁטוּ

צוּרָה הַצִּדָּה, רָחוֹק מִכָּאן

לָשׁוֹן בְּתוֹךְ פֶּה, מְמָאֵן וְחַם.

הַמִּטָּה הִיא עֵשֶׂב מִלְחָמָה, פַּר

שָׁחוּט. אֲבָל בְּתוֹךְ עֵינַי

אֵינִי רוֹאָה, כָּעֵת

עָבְרָה שָׁעָה, עָבַר יוֹם,

הָרוּחַ כָּאן נָפוּחַ וְדָם בְּצַוָּארִי

סוֹגֵר שַׁרְשֶׁרֶת.

9.

חִשּׁוּבֵי הִסְתַּבְּרֻיּוֹת

שִׁנּוּיֵי מִסְפָּרִים עַל גַּב הַיָּד וְהַמֵּצַח

כָּל דָּבָר שֶׁנִּמְדַּד אוֹ נִסְפַּר

הִתְקַיֵּם וְהִסְפִּיק.

10.

הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה. קָבַעְתִּי שָׁעוֹת

וְיָמִים שֶׁל הֲפוּגָה,

קָבַעְתִּי מַה לֹּא יִסָּפֵר.

הַזְּמַן רָכַן אָפֵל עַל מִצְחִי, עִם הַסַּפָּה,

עִם הַשֻּׁלְחָן, עִם הָרִצְפָּה.

שָׁכַבְנוּ לִישֹׁן וְהִתְעוֹרַרְנוּ.

הַזְּמַן, הַזְּמַן

אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, הוּא לֹא יָשִׂים לֵב.

אָכַל מִצַּלַּחְתִּי רְחוֹב, שֶׁמֶשׁ,

גֶּשֶׁם. לָחַשְׁתִּי לוֹ

כָּאן. לָחַשְׁתִּי לוֹ כָּאן, כָּאן.

תם האירוע, אך לא נשלם העניין ביצירתה של תהל – העיסוק בה רק התחיל וכמה טוב שמתוכננת עוד השקה – בירושלים בבית הקונפדרציה ביום חמישי,18.9. כדאי לבוא, לחוות, לחגוג ואז לקרוא בבית, בריכוז מרבי, בכוונה שלמה – כי כך השירים האלה נכתבו.

חגית בת-אליעזר, 16.9.2014


2 תגובות

  1. תודה לחגית על הסקירה הממצה שהיתה לי פיצוי על החמצת ההשקה. אבל כן רכשתי וקראתי את הספר של תהל. השירים חזקים ומגלים בין שאר מעלותיהם גם אכפתיות חברתית.
    ובעניין אחר, חבל שאוהדי ‘יקום תרבות’ אינם מקבלים בפייסבוק תזכורת על רשומות חדשות.

  2. יש הודעות בפייסבוק על כל רשימה חדשה של “יקום תרבות “. האם את מחוברת לעמוד הפייסבוק שלנו ?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − שתיים =