הגברת פלדמן הייתה עסוקה בדיוק באמצע מעשה הפדיקור שלה, שדרש ריכוז עצום. פעם ביום הייתה הגברת פלדמן מנקה בעזרת מנקה-אסלות דלי אשפה עד שהבהיק למשעי, יוצקת לתוכו מים וסבון וטובלת בו את רגליה לרבע שעה. כאשר התקררו מעט המים, הייתה מסירה את העור הקשה של עקביה בעזרת מספריים קהים אותם קיבלה בהשאלה מתחנת האחיות ולסיום הייתה מנגבת את כפות רגליה במגבת בית- החולים אשר הוכנה לשם כך בעוד מועד ואשר הוצנעה במשך היום מתחת לכרית שעל מיטתה. רגליים מטופחות היו נושא השיחה החביב עליה בין התקפת זעם בלתי- נשלטת אחת למשנה, התקפים שהיו מלווים בנהמות בלתי- רצוניות, ושגררו בעקבותיהן את קשירתה למיטה.
סירבתי להתפשט, עד שהכריחו, אבל ממש הכריחו אותי, וגם סירבתי להסיר את עדשות- המגע מהעיניים. לאחר שהלבישו לי פיג'מה, קיבלתי כדור צהוב קטן והניחו לי להסתובב חופשייה ובוהה במחלקה.
בחדר אליו סופחתי שכבה כבר המלכה אסתר: רחל אפרתי כושפה על-ידי אחותה לבוא אל בית- החולים וכל אותו זמן היא הייתה מתעלסת עם בעלה. היא ביקשה שיגישו לה למיטה קפה ואוכל וממתקים כי לא היה לה כוח לזוז בגלל משמניה, וחוץ מזה היא המלכה אסתר אז מגיע לה. הכישוף באמת פעל כי בעלה לא בא לבקר מעולם. לדבריה, היו לה שני בנים ובת, כולם בארצות רחוקות, ועל הבת המתגוררת בלונדון דיברה במיוחד בחיבה ובאריכות יתרה.
הסיפורים על העיר הזכירו לי מיד את המקום כפי שהכרתי אותו כחמש- עשרה שנים קודם- לכן, ואת הציורים הענקיים שציירתי שם ושנותרו עד היום בלתי- גמורים. לונדון, מין חור שחור בולע- כול, בלעה גם אותי. שם נשרה ממני שפיותי טיפין טיפין.
בקיץ שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נאספתי בטיסת אל-על, צעירה בת עשרים ושלוש, בעלת תקוות מרקיעות, מצבי- רוח וכשרון אמנותי לא מבוטל , לפחות בעיני עצמי.
במושב לידי ישבה אוסטרלית פטפטנית אשר מבטאה מוטט את אשליותיי בדבר האנגלית המושלמת אותה, כך סברתי לתומי, רכשתי בשנות לימודי באוניברסיטה. חברי אורי המתין לי בשדה התעופה, בידו מפתחות בית- המלון. "מלון לא יקר", הוא אומר, "וסמוך למרכז העיר". ואכן, לאחר נסיעה קצרה, גוררים במשותף את מזוודותי, אנו מגיעים למקום. אני נכנסת לחדר ומיד מבשרת לו נחרצות שלא אשכב אתו כל ימי שהותנו יחד.
יומיים אנו משוטטים בעיר ובסביבותיה, פוקדים את כל המוזיאונים ואורי עושה הכול, לדבריו, כדי להנעים לי את זמני ולהשכיח ממני את החרדה מפני הראיון העומד להיערך באקדמיה לאמנות. "תראי שתתקבלי", הוא מבטיח, סמוך ובטוח בכישרוני וביכולתי להרשים.
לבסוף מגיע הרגע המיוחל והראיון מסתיים בתוך דקות אחדות.
"אנא חכו לתשובה בבית- הקפה שמעבר לרחוב. תוך רבע שעה נחליט ונבוא להודיע לכם", מבקש מנהל כיתת המתחילים, צייר נודע בעל צדודית יוונית קלאסית וצדעיים מכסיפים.
רבע שעה ארוכה ומשתהה אני מחכה ומה שהזמנתי עדיין מונח על צלחתי, איני מצליחה ללגום או לבלוע.
והנה מופיע המנהל ובאותה נימת חביבות בקולו הוא מבשר לי שהתקבלתי. "ידעתי", אומר אורי בתרועת מנצחים.
אני המומה: פתאום בכלל לא מתחשק לי ללמוד אמנות. הנה השגתי מה שטרחתי למענו שנה שלמה. כל הכנת תיק העבודות ושליחתו לאחד מבתי- הספר היוקרתיים ביותר בעולם, כל זה התפוגג עתה, מותיר טעם רע בפה. בשביל מה אני צריכה את זה בכלל.
ואורי, מעשי כדרכו, אומר שעכשיו צריך למצוא לי מקום מגורים, בו אוכל להניח את ראשי הלאה בלילות הקרים בלעדיו.
הערב יורד כאן מוקדם, למרות שהאנשים מאחרים לפרוש לישון, יושבים ושותקים בפאבים השכונתיים. אני שותקת מאז שאורי עזב. "שתיקת געגועים", אני קוראת לזה, ואינני מתכוונת דווקא אליו. בעלת הבית שלי, הגברת ויינברג, מתקשה להבין אותי. כל הזמן היא מדברת על כך שאני צריכה למצוא חתן, ואיך זה שאפילו חבר אין לי, "הרי את בחורה כל-כך טובה, וגם בכלל לא מכוערת".
ביומן שאני מנהלת, אני רושמת בקפדנות כל מי שרוצה להרוג אותי ואת כל מי שאני רוצה לרצוח. אני עושה שפטים נוראים על גבי הנייר, בנסיעות הארוכות לאקדמיה ובחזרה לחדר הוורוד הקלסטרופובי שלי, מפיקה הנאה סמויה מן המחשבה שאיש מהיושבים לצידי אינו יכול להבין את הדברים הנכתבים בכתב אלכסוני פרוע ועוד מימין לשמאל.
במוצאי-שבת, כשאני חוזרת מן התיאטרון, שתויה כרגיל, אני מוצאת את בעלי הבית שלי צופים מבועתים בטלוויזיה.
"It's not a battle, it's a war", פוסק נחרצות משה דיין, פניו מסגירות הכול, הרטייה המפורסמת מכסה על העין, הוא מנופף בידיו כמנסה להסוות קריסה אדירה שאני חשה בעמקי בטני.
"כל הישראלים חוזרים הביתה. למה שלא תחזרי גם את?" שואלת אותי גברת ויינברג כעבור מספר ימים, נכונה להקריב אותי על מזבח מצפונה.
המדבר קורא לי: תנים מייללים בגאיות, טנקים שרופים, שבויים מוטלים על אדמה קשה, על עיניהם כרוכה סחבה שחורה, ידיהם מונחות על ראשיהם, כנועות.
"אל תבואי!" זועקת אמא בטלפון. "אין לך בכלל מה לחפש כאן. תמשיכי בלימודים, ונתראה בקיץ, כשכל זה ייגמר".
בסוף ספטמבר נוצר קשר ביני לבין מורה יהודי המלמד מוסיקה בבית- ספר סמוך לשלי. הוא נשוי ברביעית לאישה ישראלית, ובתחילה אנחנו יוצאים יחד לשתות בפאב זה או אחר.
אבל פתאום הוא מתאהב בי בנואשות של נער בתול, תולה בי עיניים עגומות בכל פעם שאנחנו נפגשים, ויום אחד אני מספרת לו שהייתי נותנת הכול כדי להיות עכשיו בארץ, רק שאינני יכולה להרשות לעצמי כרטיס טיסה. "אתן לך כרטיס בתנאי שלא תתעלמי ממני כשתחזרי", הוא מציע, ולמחרת אני בדרך הביתה. אני מחליטה להפתיע את אמא ולא לספר לה שאני מגיעה.
דלת הבית נענית לי, פתוחה, ואמא יושבת בסלון החשוך, מתנמנמת. כל זמן שהותי היא מתחננת שאשאר, אבל אחרי עשרה ימים בהם אני מתנדבת בבית- חולים וצופה במחזות קשים של גופות חיילים חרוכים, אני טסה חזרה , חסה על נפשי.
חיה פצועה ועיוורת, גועה בבהלה, אחוזת פאניקה, מדדה בעקבות העדר, מנסה לחזור על עקבותיה. העדר מתרחק, הזכרים נוהמים ורושפים בזעם ובבוז, הנקבות קצת יותר מזדהות אבל מפחדות לחשוף משהו.
היא מנסה לקום על רגליה, עולמה צבוע בצבעי גיהינום, פרחי רוע חלומיים עטים עליה, היא נבלעת בתוכם. חושך רע וקר. אמא, אולי תבואי. שמישהו יבוא להציל אותי. למה נולדתי עקומה. התנוחה עוברית במיטה, אני צריכה פיפי אבל אני קשורה. איפה אני? הייתי בלונדון. כאן זה לא לונדון.
למה אבא עומד בפינה ובוכה, כשגבו אלי. ובכלל לקחו אותי לעשות ממני יהלומים קטנים ונוצצים, לחתוך אותי לחתיכות וקודם הייתי עורב, זאת אומרת פחדתי להפוך לעורב אם אכנס לשירותים במטוס, והתאפקתי כל הדרך, ומישהו במדים ישב לידי, אולי הקברניט, וראיתי את ירושלים מלמעלה. אמרתי הנה אני באה. אני ישו החדש, אני אציל את העולם ממלחמת העולם השלישית, מלחמה בין יהודים ליהודים, המלחמה האחרונה שממנה ישרדו רק הטובים. רציתי לנסוע לכינרת, ללכת על המים, לעשות ניסים. רציתי להיות טובה וראויה.
היו שם ליצנים בחלון, הם ישבו על האדן, בקומה השנייה. איך הם טיפסו עד אלי. ליצני ילדות כתומים ננסיים. ופתאום היו כל- כך מאיימים, מפלצות כעורות, מבקשות את נפשי, אני כבר לא ישנה אולי עשרה לילות, כדורי שינה וויסקי וכלום לא עוזר. אני אצרח, אולי גברת ויינברג תשמע, אני צריכה לנסוע לאמא. קול לא אנושי בחדר. זו אני? אני על ארבע בפינה ליד הכורסא, בעלי הבית שלי מסתכלים בי במבט תוהה. אני אומרת להם בלחש: "אני אורזת עוד מעט וכבר טסה".
אני לוקחת איתי רק דברים מעטים, מותירה מאחורי מעיל פרווה ותכשיטים, מחווה לרודפים אחרי. אני לובשת בגדי קיץ.
הרי בכינרת חם, אבל בעצם אני נוסעת להולנד, שם המחתרת האנטי-נאצית מחכה לי.
אני יורדת לאיטי במדרגות ומבקשת מבעלת הבית שלי לא לפתוח את דלת חדרי במשך שבוע. נהג המונית כבר בדלת, וברגעי השפיות הקצרים אני מצליחה להוציא מהבנק את כספי ואת כרטיס הטיסה השמור לי, ומשם לאקדמיה, וכבר תיק הציורים הענק בידי, לא נפרדתי מאיש, ואני מבקשת מהנהג לנסוע להיתרו. מבוך האוטוסטרדה הנפתל לא מותיר ספק בליבי, אני אוחזת בקמע בכף ידי ולוחשת בשקט: "אתן לך הכול, את כל הכסף, רק אל תהרוג אותי!" ואז השלטים מתחלפים ואני רואה כתוב בבהירות שאין לטעות בה: "אושוויץ". הוא לוקח אותי לתאי הגזים כמו את אמא. "יש לי תת- מקלע", הוא אומר, ואני נותנת לו את כספי.
אנחנו מגיעים לשדה התעופה. במעלית אני צורחת ומפחידה אותו. אני שמחה שהגעתי לתחנה הראשונה.
"אמא שלי חולה ! אמא שלי גוססת!" אני מייבבת בפני הדיילת. מושיבים אותי בצד. שעות נוקפות להן באפלה. אני בוהה ולא חדלה לבכות.
"את כמו ילדה קטנה בת חמש", מגחך מישהו בנמל התעופה בן-גוריון. פתאום אני מבינה שאני חולה. "רק לא לבית- חולים", אני לוחשת כשאמא באה לאסוף אותי.
כל הלילה היא מחבקת אותי אל לוח- ליבה, מנסה לשווא להרגיע. אני לא מצליחה להירדם. אני רוצה לעלות לירושלים ושיהיה כבר בוקר. בבוקר אני פותחת את התריס אל שמש חורפית רכה. אמא נעלמת לשעה ארוכה וחוזרת עם איש מבוגר משופם שממטיר עלי שאלות. עוטפים אותי בזהירות בחלוק. אני מדברת רק אנגלית. "רק אל תיקחו אותי לבית- החרושת לעשות ממני יהלומים ולחתוך אותי לחתיכות!"
אני מסרבת לפקוח את העיניים או להחליף את השפה. מזריקים לי זריקה ואני שוקעת לבסוף בשינה עמוקה.
אישה זקנה בחלוק לבן רוחצת אותי בעדינות אין קץ. יש לה סבלנות אינסופית לצרחות הנוקבות שלי אבל עכשיו אני שקטה ואילמת.
אחר- כך הבנות במחלקה צוחקות עלי. האם רצתי עירומה מן האמבטיה לחדר הבידוד שותתת מים או שרק נדמה לי.
אני לא יודעת כבר מה נכון ומה לא. הימים חולפים להם בעיקר בשינה ובזריקות חטופות. אני מתחילה להבין שאני בבית- חולים לחולי נפש וששבתי ממסע מסויט במוחי אל ארץ מהבילה וקודחת ללא הפוגה.
