צביה ליטבסקי
ילידת תל-אביב, משוררת ומסאית. בעבר היתה זמרת קלאסית, וכיום מורה ומרצה לספרות במכללת דויד ילין
ובאקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. משתתפת בפסטיבלי שירה בארץ ובחו”ל.
פירסמה עד כה שישה ספרי שירה בעברית, ספר תרגומי שירה בצרפתית וספר מסות אחד:
בחושך המיטיב in Grace of darkness, הוצ’ הקיבוץ המאוחד 1999
אל תצביע עלי don’t point your finger at me, הוצ’ הליקון 1993
הירוק בדרכו אל הירוק The green towards the green, הוצ’ כרמל 2006
לקיר אחד קראתי בית One Wall I Called Home במסגרת סדרת השירה “כבר”, 2007 הוצאת כרמל, בתמיכת מפעל הפיס.
Au commencement etait l`absence, Gros Textes, France, 2009 תרגום: איזבל דותן
ליטורגיה Liturgy הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס 2010.
אמות כנולדת הוצ’ עיתון 77 2013
הכל מלא אלים ספר מסות, הוצאת רסלינג 2013
על הכתיבה:
גרעינו של השיר פורץ מן האין. על נקיונו ובהירותו של מקום האין הזה בתוכי אני עובדת קשה לשם איכות חיי, ולשמחתי מסתבר שטמונה בו גם ההשראה.
הכתיבה מספרת לי, בדיעבד, את עצמי, ומפתיעה אותי ביכולת ההבחנה שלה.
ובעיקר, היא גורמת לי שמחה גדולה.
עשב
לאמי
//
הַיּוֹם מַגִּיעַ הָעֵשֶׂב עַד קַרְסֻלַּי.
בִּרְבוֹת הַיָּמִים
אֶקְטַן
וְרָאשִׁי לֹא יֵרָאֶה עוֹד בְּעַד גִּבְעוֹלָיו
וְעוֹד אֶקְטַן
וְאַבִּיט בְּחִיּוּתוֹ הַנִּסְתֶּרֶת, בִּמְקוֹר פְּלֻמָּתוֹ
וְאֶקְטַן עוֹד
וְנִימָיו יִהְיוּ לִי
לְתַכְרִיךְ
וְרָאוּ גָּלְמִי עֵינֶיךָ
///
ריצת ערב
צִלְצוּל הָעִנְבָּלִים שֶׁל תָּאֵי גוּפִי,
בְּתֶדֶר מַלְאָכִים הוּא
וּנְשִׁימָתִי מַשְׁקָה אֶת גִּבְעוֹלֵי גְּבִיעֵיהֶם
בַּחַלָּפֵי זְרָמִים שׁוֹקְקֵי תְּשׁוּקָה
שֶׁמָלְאָה עַל גְּדוֹתֶיהָ
וְזָבָה בְּשֶׁפַע עַל זְרוֹעוֹתַי,
צַוָּארִי וְחָזִי
//
וּמִתּוֹךְ הַכֹּבֶד הַמָּתוֹק שֶׁל כַּף
רַגְלִי עַל הַבֶּטוֹן
נִפְתָּחִים פִּרְחֵי הדָס
עַל יִפְעַת אַבְקָנֵיהֶם.
//
הַשָׁמַיִם סָרִים לְמָרוּתִי
וְסַנְהֶדְרִין שֶׁל כּוֹכָבִים
סָבִיב,
מִשְׁמַר מַלְכוּתִי הַכְּמוּסָה.
///
צפרים
*
הָאִם אֶת מַשַּק הַדָּם בְּרָאשִׁי אֲנִי שׁוֹמַעַת?
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
יַם צִפֱּרִים עוֹמֵד עָלַי לְבָלְעֵנִי.
*
הִגָּלִי לִי, צִפּוֹר נִסְתֶּרֶת.
צַיְּרִי לִי בִּמְעוֹפֵךְ אֶת בֵּיתִי
הַגָּנוּז
בְּחֶבְלֵי הַגְרַוִיטַצְיָה נוֹשֵׂאת הַכּוֹכָבִים,
וַאֲנִי בּוֹ
מֻקְטֶנֶת
לְרִשּׁוּם שֶׁל קַו
*
תּוֹר נְקוּד צַוַּאר,
מִנַּיִן תֵּדַע אֶת עֵת בְּנִיַּת קִנְךָ,
וְרֹךְ מִתְאָרְךָ פּוֹתֵחַ בִּי כִּיסֵי כְּאֵב,
טוֹמֵן בָּם אֶת מוֹתִי