יקום תרבות שמח לפרסם את הסיפור הזוכה בתחרות הסיפורים על עתידה של העיר חיפה.

את התחרות הכרזנו לאור מיעוט הסיפורים העוסקים בעתידה של חיפה (לעומת רבים יחסית העוסקים בעתידן של הערים תל אביב וירושלים) ולרגל כנס גדול שכינסנו בנושא בעיר חיפה ב-1 במאי 2014.

קיבלנו עשרות רבות של סיפורים בנושא שעסקו בעיר חיפה בעתיד הקרוב והרחוק וגם הרחוק מאוד בקץ כל הזמנים. ואף בגירסאות חלופיות של העיר חיפה ביקומים אחרים ובהיסטוריות אחרות וגם כמה פנטסיות שעסקו בעברה הרחוק של העיר חיפה ובהר הכרמל, בימי הכנענים והנביא אליהו ובתקופה הצלבנית.

הטיגריס הוא הסיפור הזוכה במקום ראשון, שקיבל פרס כספי של חמש  מאות ש”ח באדיבות יובל פלד הבעלים של יודן ספרים״.

רועי לוין המחבר נולד בחיפה. בגיל חמש משפחתו עברה ליישוב גבעת אלה שבעמק יזרעאל אך הוא מבקר בעיר את משפחתו המורחבת לעתים קרובות. בזכות סבו, גן החיות תפס מקום מרכזי בילדותו ונעוריו. כיום – מהנדס מכונות וגר בתל אביב. רועי כותב כתחביב. השתתף בתחרות שאורגנה על ידי בית אריאלה בתל אביב וסיפורו נכלל באנתולוגיה של הסיפורים הנבחרים.

להלן סיפורו “טיגריס”העוסק בטיגריס האחרון בעולם ובקשר המיוחד שלו עם חיפה בעתיד של אמצע המאה ה-21.

טיגריס בנגלי

טיגריס

רועי לוין

זיכרונות באים בראשה. כנשרים חגים מעט ואז פורחים מפני הבאים בתור. אחדים אומרים עונג, אחדים עצב. לא בכל יום יכול אדם להתמודד עם סחרור שכזה, אך היום אינו כשאר הימים.

היא זוכרת שפגשה בו לראשונה בשנת 2047, עת היה בן 88. על כיסא הגלגלים המפורסם שלו, יצא בשאון המנוע החשמלי מחדר השינה שבביתו הכרמלי, מלבושיו מוקפדים ומעט גדולים למידתו הרזה ובלוריתו דלילה ולבנה ומוסטת אל צידה. בסלון הבית היא חיכתה לו בדריכות- המטפלת החדשה שלו. ראש העיר- כפי שכולם בחיפה המשיכו לכנותו למרות שעזב לפני שנים את בית העירייה- מיד שאל אותה ברצינות תהומית,”את חיפאית מלידה?”, והיא ענתה בחיוב. והרי אם לא היתה חיפאית מלידה, לא היתה עומדת שם, שכן היתה זו דרישת סף שהציב ראש העיר. מיד קרנו פניו מבעד למשקפיו, “ברוכה הבאה” אמר, וקרב אליה והושיט ידו ללחיצה וכשנענה הוסיף כהרגלו את ידו השנייה וכך עטף את כפה מכל וכל וחימם אותה והנעים לה.

מאז הם לא נפרדו, לא יומם ולא ליל, לא בבריאותו ולא בחוליו. בעיקשותו כי רבה היו יוצאים בכל בוקר אל הרחוב שהוא הורה להרחיב, אל הגן שהורה לשמר. פעם היו עולים על הרכבת החדישה שלחם כדי לייבא, יורדים בעיר התחתית שפרחה תחת גלגלי כסאו. פעם היו מעריבים אל הנמל שבזמנו שלו הפך נס כלכלי, אל חוף היםשבזכותו נהייה יקיר התיירים. דוד מהדר היה דוחף לידו מנת פלאפל פריך ומוסיף שקית חומה עם עוד כמה כדורים “שלא היה להם מקום בפיתה”, ציפי ממוריה רק היתה רואה ממרחק את הקהל החיפני המתגודד על יד כסאו המתגלגל וכבר היתה ממלאת עבורו כוס מהיין האהוב עליו. קפה שחור ובקלאווה היה מקבל מהאחים סלאח בוואדי ניסנס. בכל אשר פנה, הטביעו התושבים חיוך על פניו, והאוויר הטוב של העיר שלו החזיק אותו שבי בחוץ שעות רבות.

אבל לא תמיד הטיבה העיר לשגשג ולפרוח. כשנבחר לראשונה לראשות העירייה, בשנת 2033, נדמה היה שחיפה עודנה מדשדשת בבוץ שהותירה אחריה המלחמה שאך נגמרה בגבול הצפון. העורף החיפני אמנם עמד איתן טרם החל לקרוס כמו אלו מבנייניו שספגו את הטילים, אך לקראת סוף המלחמה כבר היתה ההגירה השלילית חריפה ביותר, התחלות הבנייה ירדו לשפלי שפלים, החברות הגדולות התפרקו מנכסיהן בעיר והעבודה בנמל הצטמצמה עד שלא מילאה אפילו מחצית השבוע.

כעת היא זוכרת את ראש העיר יושב באחד הערבים בבגדי שינה על פינת מיטתו,ומספר לה על הטיגריס. “כמה שבועות אחרי שנבחרתי”, אמר, “הקרן העולמית לשימור חיות הבר הודיעה שכל הטיגריסים על פני כדור הארץ, בשבי ובטבע, פרט לזה של גן החיות של חיפה, מתו. המין נמצא לפני הכחדה”. ידו המתוחה הוסיפה תנועה חדהואופקית באוויר. “באותו הזמן עודלא ידעתי מה יש לי ביד. פשוט הייתי עסוק בלהיות עצוב. אבל אז, ברגע אחד זה בא לי”, הוא אמר וזקף אצבעו, “הבנתי את מה שהרגע שמעתי. לנו יש את הטיגריס האחרון בעולם!”

במחי הוראתו תכנית עסקית נרקמה, יחסי ציבור הופעלו.מכלאת ענק, בעלת תפאורת מופת, נבנתה במרכז גן החיות, ודרכי הגישה אליה שוכללו וקושטו כמו הובילו למקום קדוש. מגרש החנייה נסלל מחדש והכפיל קיבולתו, שלטי פרסומת נתלו, חבילות תיירות שווקו. הטיגריס הזה, בייחודו קורע הלב, עוד ימשה את עגלת העיר אל מחוץ לרפש!

ואכן, טפטופי התיירים לא איחרו לבוא, ועד מהרה הפכו לגשמי ברכה ממש,כאלו המבשרים על תומה של בצורת.הגן החל לפתוח שעריו כמעט כל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע, וקבוצות קטנות שהזמינו כרטיסים מראש יכלו אף לצפות בשעת ההאכלה. וכמובן שעל נכס כה יקר יש לשמור. שני וטרינרים הוחזקו בכוננות גבוהה ומרפאתם נדדה קרוב יותר אל המכלאה. שומר אייש דרך קבע עמדה סמוכה, פן יחליט אחד הילדים שבאו לחזות בפלא הכתום המהלך על ארבע, להטעים לו ממתק.

וכך, בעוד הילך לו הטיגריס מלוא תפארתו מול הסורג ומול הבריח, הלוך ושוב כדרכם של טיגריסים שבויים, חסר כל מושג אודות נפילת האימפריה של מינו, הילכה גם חיפה אט אט אל תור הזהב שלה. במבואות מלונותיה החלו נשמעות שלל שפות ושולחנות מסעדותיה החלו מתמלאים סועדים משלל צבעים.עיתוני העולם סיקרו, חוקרי הטבע פסקו פסוקם ואפילו גדולי דת תרמו פרשנותם. התיירות החלה מעוררת את בתי העסק השונים, דוחקת בהם לחזור ולספק שירות כבימים עברו. גם הזוגות הצעירים החלו מתעניינים בעלייה מחודשת לבירת הכרמל. והממון הרב שהצטבר בחשבונות העירייה? בהוראת ראש העיר חזר והושקע בשפע מיזמים.

ובסוף כל יום היה פוקד ראש העיר את מכלאת החיה המושיעה, המחככת תכופות את לחייה בברזל הכלוב ולעיתים חושפת שיניה לראוות המבקרים. היה עומד שם זקיפות כשידיו משולבות מאחורי גבו,סנטרו מורםוחזהו רחב, עומד ומתבונן. היה רואה בפרווה הכתומה את הכרך שלו, היה מדמה את הפסים השחורים לרחובות הראשיים ואת הגב החזק לרכס הכרמל. ובאחד מערבי הסתיו, החליט לשנות את סמל העיר לדיוקן הטיגריס, ובערב אחר, עת נחה עליו רוח הפיוט, החליט שמעתה ייקרא הטיגריס “חיפה”. כי באותה תקופה באמת היה הטיגריס האחרון בעולם- העיר חיפה, והעיר חיפה היתה הטיגריס האחרון בעולם.

וגם שנים לאחר מכן, כשרגליו כבר פגועות וחסרות תועלת, בדמדומו של כל יום, כבקשתו, היתה מציבה אותו שם, מול המכלאה, המטפלת שלו. וכששיטיונו היה בא כגל מלחך חוף, ועיניו פעורות בשאלה, ואת שמה של המטפלת לא זכר ואת חלקו שלו בעולם לא הבין, לטיגריס האחרון תמיד היה מקום חם בבינתו. “שלום חיפה”, היה אומר בחיוך, ולעיתים מוסיף “אהובי” ולעיתים “אהובתי”, והיא מעולם לא היתה צריכה לתהות על פשר חסרונה של אהובה אמיתית בחייו, כזו שאינה עיר או טיגריס.

וחיפה גם כן אז כבר בא בימים, גופו רזה ופרוותו איבדה מברקה. את שיניו הענקיות כמעט וכבר לא חשף, נמנעמלשחות בבריכה לרגלי המפל המלאכותי ובכלל מיעט בתזוזה.

היא נזכרת כעת ביום בו יצא אליהם אחד הוטרינרים וסיפר בשקט, בחצי הפה, מבלי לגרום למהומה בקהל המבקרים, שבריאותו של חיפה ירודה מאודושימיוספורים.ראש העיר לא אמר דבר, ופניו וכתפיו נשמטו מעל שריריהן.

הוא ביקש מעובד המכלאה להיכנס אל תא ההאכלה, אשר היה מופרד מהמתחם של חיפה ונסתר מעין המבקרים. “יש לנו קשר טוב, לחיפה ולי, אם קצת אתקרב אולי אוכל לעזור לו”, הוא אמר, ולא העובד ולא המטפלת ידעו אם מתוך שיטיונו הוא שח אם לאו.

לאחר התעקשויות רבות חסד העבר עמד לו, והעובד פתח עבורו את הדלת ונתן לו להיכנס. ובו ברגע שגלגל עצמו פנימה, בפרץ היאה לאדם צעיר ובריא, חטף ראש העיר מידי העובד את צרור המפתחות, דחף אותו אל מעבר לסף הדלת, סגר עצמו בפנים ונעל. דפיקותיו של העובד על הדלת, צעקותיוותחינותיו שלא יעשה מעשה, דבר לא עזר. ראש העיר כבר איתר בצרור את המפתח אל המתחם של חיפה, פתח את הדלת ונסע פנימה. אימה מיד פשתה בקהל. אימהות פרצו בצרחה רמה בו בזמן שמיסכו בידיהן את עיני ילדיהן, אנשים צבאו על הגדר, זעקו כפראים, “זה ראש העיר! ראש העיר, מה אתה עושה? חזור!”

חיפה הזקן מתח את צווארו העבה אל עבר החיה המשונה, דו הגלגלית, הקרבה אליו מבעד לסבך התפאורה, מה שהגביר את שיגעון המבקרים. “חיפה שלי”, אמר ראש העיר והתמיד בנסיעתו עד אשר ניצב כדי שני מטרים מהטורף.הוא התקרב עוד קצת וידו האחת כבר מושטת לפנים, ללטף את חיפה. “העיר צריכה אותך”, אמר בעוד חיפה מתרומם לאיטו, ונעמד על ארבעת כפות הענק שלו, גובה ראשו המרהיב, כגובה חזהו של ראש העיר והמרחק ביניהם כמרחק זוג אוהבים לפני נשיקה. היא זוכרת את מהומת המבקרים, הבכי והצעקות, והיא עצמה היתה רגועה להפליא. משהו בתוכה אמר לה שנכונה היא קרבת הנשימה הזו, וטבעית לגמרי. היא זוכרת איך עטף אז ראש העיר בחיבוקו את ראשו של חיפה, כובש ראשו שלו במרבד הכתיפה הכתום,וכמו מכיל בחיקו את העיר כולה. היא זוכרת את הדמעה הזולגת על לחיו. משום מה, את קול הירי היא איננה זוכרת, רק את נפילתם המחוברת של שניהם ואת הוטרינר העומד מעבר לגדר המכלאה כשרובהו עוד מורם ומעשן.

וכעת, כשהיא עומדת לבדה מעל קברו של ראש העיר שלה, אשר את מצבתו מאתר דיוקנו של חיפה, היא רועדת מהתרגשות. היא הבהילה עצמה לכאן מיד כששמעה את הבשורה, היא היתה חייבת לומר לו: “הקרן העולמית לשימור חיות הבר הודיעה אתמול שנפלה טעות. שלמרבה התדהמה נצפה טיגריס צעיר ובריא באיזור מלזיה. יש לחיפה המשך, ראש העיר. נוח בשלום”.

5 תגובות

  1. סבו של המחבר רועי לוין – ברוך יוספסברג הוא סופר חיפאי, וותיק ורב פעלים לחיפה הוא הגיע בגיל 15 ומאז לא עזב את העיר. ברוך, בוגר קורס קציני ים, שירת בחיל הים ולאחר מכן כמדריך קורס צלפים בחיל הרגלים. תקופה ארוכה עבד כימאי וכיום הוא גימלאי של חברת דגון. ברוך הוציא לאור מעל ל- 25 ספרים, ביניהם “סיפורי מסדה” ו”מיתר אחד”. הים, בעלי החיים והעיר חיפה הם אבני הבניין המרכזיות של רוב יצירותיו. מלבד עיסוקו בכתיבה, התנדב ברוך שנים רבות במפעלים שונים בעיר, לרבות הוראת טבע לילדים ועמידתו כיו”ר העמותה לשיקום האסיר בחיפה.
    קטע מראיון עם ברוך יופסברג יש ברשת כאן :

  2. בין נימוקי השופטים לבחירה בסיפור”טיגריס” כזוכה בתחרות היו הנימוקים הנ”ל:
    טיגריס” הוא סיפור ״מהודק״, כלומר בעל התפתחות מסודרת, דבר נובע מדבר. העלילה משלבת את הדמיון כמתבקש בתחרות, ריאליזם של הסתכלות אחורה בזמן ותיאור של חיפה העתידית. הקורא חש הזדהות עם הקשר הרגשי של גיבור הסיפור לבעלי החיים, ונהינה מהסיום האופטימי עם התקווה לעתיד.

  3. מעורר הרבה מחשבות על עתיד העיר, על הטבע בעיר, על חיות ואנשים חזקים שנופלים, על תקווה
    תודה רבה רועי, על הסיפור המרגש.

  4. מצאתי בסיפור תנופה, מקוריות ,התרכזות מעניינת בפרט מסוים ווכן סממן של גרוטסקיות יישר כוח רועי!

    את ברוך, הסבא ,ראיינתי מספר פעמים בערבי ספרות לפני 9 שנים ולפני 15 שנים ויפה שנמשכת השלשלת הספרותית.

    עמי יסעור

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה + 8 =