בימים אלו יצא לאור ספרה של חוקרת התקשורת אורנת טורין “ייצוגי מורים בתקשורת הישראלית”( מכון מופת 2014)כשמו כן הוא ,הוא מתאר את ההיסטוריה של ייצוגי מורים בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית משנות השלושים של המאה הקודמת כאשר המורה הוצג כגיבור ומנהיג ועד לעשור האחרון כאשר המורים והמורות מוצגים כאסקופות נדרסות חסרות רלבנטיות וחסרות מיניות מאויימות תדיר בידי התלמידים וההורים.

בימים אלו לאחר שחווינו את פרשת אדם ורטה מורה שאויים בפיטורין מאחר שהעז להשמיע בכיתתו דיעות לא פופולאריות ,לספר זה יש רלבנטיות מיוחדת.

והנה ראיון עם אורנת טורין :

אלי: מה משך אותך לנושא מעמדם של המורים בקולנוע ובטלוויזיה ?


אורנת :אני עצמי הייתי  מורה כעשר שנים בתיכון ליאו באק בחיפה, בשנים הללו נוכחתי לדעת  שמדובר במקצוע מורכב, קשה ומלהיב. אהבתי ועודני אוהבת את העבודה שלי כמורה וחורה לי חוסר ההבנה והאהדה הציבורי למלאכת המרכבה אותה עושות מורות. מערכת החינוך בישראל היא יותר ממערכת אחת ויש הבדלים עצומים בין המרכז לפריפריה בכל דבר וענין. אבל אם להכליל, זו היא מערכת ענייה בחומר. לעיתים קרובות הגישה של מורות למכונת צילום הינה מוגבלת,  המחשב לא מחובר למדפסת, המזגנים נושפים רוח חלושה בחמסין והכיתות  דחוסות בארבעים תלמידים, ואף על פי כן הן נושאות בעול ועושות מלאכתן בהרבה השקעה רגשית וקוגנטיבית. אני מורידה את הכובע בפניהן, מה שלא אומר שאין לי ערימות של ביקורת על השמרנות והדה פוליטיזציה (לכאורה) של מוסדות החינוך בארץ.

היה עוד טריגר שהביא אותי לערוך את המחקר, בדמות שתי כתבות, האחת בעיתון הארץ והשנייה כתבה טלוויזיונית, שתיהן ערערו  אותי מאיזור הנוחות והביאו אותי לחקור באופן שיטתי את הייצוגים של מורות. הכתבה שהרתיחה אותי נקראה ” הלב שנעלב”, כתבת תחקיר על הקשר בין רדידות המורות לאיכות תיאטרון לילדים בישראל. הטענה העיקרית בו הייתה שהטעם הדידקטי של המורות שהן רכזות תרבות בבית הספר מעצב  בעקיפין את התיאטרון הישראלי לילדים באופן דל ושטחי רדוד וריקני. אתה מבין אלי, אם התיאטרון בארץ נראה רע… מסתבר שאני היא זו שאשמה בזאת, בגלל שאני מחפשת מוצר “חינוכי” ,המחזאים כותבים יצירות חלולות  ופשוטות שיתאימו לגרגיר האפונה המתחזה אצלי למוח, כך הרסתי  במו ידי את התיאטרון בישראל.

הכתבה השנייה הייתה סקר דעת קהל אותו ערך דב גלהר למען תכנית בערוץ שתיים. גלהר העמיד מצלמה בסמינר הקיבוצים, שאל את הסטודנטיות להוראה שאלות טריוויה וערך ובישל ממנו אוסף של תשובות נבערות: הגשר התרסק באולימפיאדת מינכן, האריה השואג הוא הסמל של פיג’ו  וצפת היא עיר נמל. הארץ רעשה ארבעים יום וארבעים לילה אחרי הראיון הזה שהפרומואים שלו פימפמו כל השבוע לפני ואני החלטתי בעקבות זאת לעשות דוקטורט.פרופסור דפנה למיש, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב הנחתה אותי. מכאן נולד הספר.

כך נראה המורה בשנות השבעים בסדרת סיפורים ב”מעריב לנוער” טיפוס מגניב ואנטי מימסדי. כזה שאפילו תלמידות יכולות להימשך אליו.

האם את רואה התדרדרות ברורה ודרמטית בייצוגים השונים של המורים לאורך השנים ?

אורנת : מענין לציין  שההתדרדרות הדרמטית היתה ב-1967, עד לאותו רגע מורים בקולנוע  ובספרות הישראלית היו דמויות הירואיות גבריות, הם הופיעו כמנהיגים חברתיים,  עשויים ללא חת, אנשי רוח מחד ואנשי מעשה, אחזו בעט כמו בחרב ובזמנם הפנוי גם קיבצו תחת כנפיהם ילדים פליטים.  סביב מלחמת ששת הימים מופיעות בספרות דמויות מורים עם מידה של עיוות. למשל בשלשה ימים וילד יש לנו מורה למתמטיקה שמנסה לרצוח את הבן של האקס המיתולוגית, פעוט בן שלש. במיכאל שלי, חנה עם העולם הפנימי המיוסר וההזיות האירוטיות על התאומים הערבים – היא גננת.  באותם שנים מתבסס גם  הגל הצרפתי  הפסיכולוגיסטי של הקולנוע וזה תומך בשינוי ובעיצוב דמות  של מורה בעל נפש כאוטית.

בשנות השבעים סדרת האסקימו לימונים, וסרטי והבורקס  לא עשו חסד עם מורים, כנציגי הממסד היו אלו מושאים לבדיחות ולמהתלות.  בשנות השמונים  בגל סרטי הזר והאחר מופיעים מורים בשני תפקידים או כמי שמדירים ומייסרים את הגיבור/ה  או כמי שמודרים בעצמם. עם הסוג הראשון נמנה למשל  ” הקיץ של אביה”, ניזכר במורה שמכריחה אותה ללבוש את הבגדים הגדולים והמכוערים, נוגשת בה לעלות על הבמה וגוערת בה ובאמה כאשר המחזה לא עולה יפה. גם המורה השנייה בסרט, המורה הפרטית לפסנתר משפילה את אביה ומסרבת לקבל אותה לשיעור מפני  שאינה לבושה מספיק חגיגי.

לעומת בשנות השמונים, זאת כאשר המורה מופיע כאחר בעצמו הוא דמות מעוררת הערכה, כך למשל המורה ההומו ב”מחבואים” יצירתו של דני וולמן הוא דמות עדינה המשכילה את הילד בספיקות כלפי המלחמה וברעיונות הומאניסטים. בסך הכל השינויים בייצוגי מורים עוקבים אחרי אירועים פוליטיים לאומיים יותר מאשר אחרי תמורות בבמערכת החינוך, מה שמחזק את הערכתי כי דמות המורה הינה סמל למנהיגות רוחנית וחברתית ולא רק ייצוג של משלח  יד.

מה לדעתך המצב בעולם בהשוואה לישראל ( לפחות בקולנוע ובטלוויזיה ?

אורנת :קשה לי לומר, לא חקרתי את הנושא בארצות שונות, אני יכולה לומר על הקולנוע האמריקאי שעליו קראתי הרבה, שבקולנוע האמריקאי ישנו ז’אנר שלם שנעדר אצלנו, הסופר- מורה, סרטי המורה הטוב הם ז’אנר שבמרכזו מורה נערץ.  המורה הזה מתעמת עם המערכת למען תלמידיו ומוביל אותם להישגים והוא יפה מבפנים ומבחוץ. לעומת זאת, המורה בקולנוע הישראלי הוא לרוב אשה, נציגת הממסד אנאכרוניסטית ומנותקת מתלמידיה.

איזה סרטים את כן חושבת הציגו מורים כפי שהם לדעתך צריכים להיות מוצגים ?

אורנת :בזמן האחרון יש שינוי מהוסס זעיר וסמוי מן העין אשר מסמן טובות לבאות. נחשוב על סדרה כמו של עירית לינור, משמורת שהציגה מורות כנשים שיש להם חיים  וחדרי מורים כמקום שבו נשמעים דיאלוגים שנונים. בסרט נודל של איילת מנחמי, המורה גילה היא דוגרית, אנושית ומשעשעת,  משלב הדיבור הדוגרי שלה  רחוק מאוד מהמשלב התקין של מורות קולנועיות בעבר.

במכתבים לאמריקה, וכן בהסודות דמות המנהלת נעימה ומכילה ובהכל מתחיל בים, המורה היא הקול היותר שפוי  ביחס  לגברים המיליטריסטית סביבה.  אני מעריכה שהשינוי הזה קשור לתמורה עמוקה בחברה הישראלית שעיקרה הזדהות ואהדה עם המעמד הבינוני, שהמורות הופכות למייצגות שלו.

היתי רוצה מאוד לראות בישראל סדרה כמו דרך ווטרלו (Waterloo road) הבריטית ובוסטון פאבליק ( Boston Public,) האמריקנית. סדרות שהשכילו לקדם דיון בדילמות מוסריות וחברתיות  בלי לאבד את הערך הדרמטי והחזירו מעט את ההילה והאטרקטיביות של המקצוע בעיני צופיהם. אנחנו צריכים כמה סדרו כאלו שיעשו למקצוע ההוראה את מה ש”פרקליטי אל אי” עשתה למשפטים בשנות השמונים..

מורים ותלמידים בסדרת הטלווזייה האמריקנית משנות השמונים “תהילה”.

מהם הסרטים הגרועים והמזעזעים ביותר לדעתך בדרך הצגת המורה?

אורנת :אין משהו מזעזע אבל יש בארץ תופעה רווחת בקומדיה הטלוויזיונית שבה גברים מגלמים נשים מורות, זו תופעה מענינת. אני מתכוונת  למשל לטל פרידמן בצפדינה ובארץ נהדרת, יוסי גרבר כענוגה זעפני בזבנג, איתי שגב בשחר ואילן פלד כמורה לימונה בגור ואוח.  אני מזכירה לך את המערכון הידוע מארץ נהדרת ” שבו שחקנים גברים מגלמים מורות שעושות הסבה מקצועית לחשפניות ומגלמים אותן  כיצורים חסרי חן ומאיימים  על הצופים בהן כמו שאתה מצפה ממורות …

בכל המקרים הללו הבחירה בשחקן גברי נועדה למקסם את הגרוטסקה, האימתניות והכיעור של המורות. ההסבר שאני מציעה לתופעה הוא שהעיסוק הנשי בהוראה מכיל דיסוננס: קיים בעיסוק הרכיב שייעד “הטבע” לנשים, דהיינו טיפול בילדים וטיפוחם, אך יש בו גם התמקצעות בזירה החוץ-ביתית. הסתירה מתקיימת גם בעצם הענקת תפקיד של עוצמה וסמכות לנשים. העברת רובה ככולה של מערכת החינוך לידיים נשיות העניקה למורות סמכויות נרחבות של חִִברות ופיקוח על ציבור גדול של תלמידים. באמצעות הגרוטסקה החברה מעבירה מסר שיש פה עסקת חבילה, שאם את כאשה מקבלת עמדה של סמכות ועוצמה את נידונה   לאבד חלק מנכסיך הנשיים, היינו האטרקטיביות, העדינות והפגיעות.  הבעיה היא שאנשים בחברה הישראלית משוכנעים שמדובר בתיאור נאמן של המציאות, כאשר הסטריאוטיפ נתפס כייצוג נאמן  של המציאות זהו שלב הסימולקארה בלשונו של בודריאר.

המורה ענוגה זעפני בגילומו של יוסי גרבר.

יש לי חשבון עם הכוכבים של שלומי , סרט שלכאורה מציג תמונה נאה של מורים אבל במבט שני מגלה הצופה כי הדימוי החיובי שמור בסרט לאנשי החינוך, הגברים שהגיעו לפני חמש דקות למערכת החינוך היינו המנהל-   סגן אלוף שפרש לא מכבר מצה”ל והחליט לעסוק בחינוך, והמורה החדש למתמטיקה. לעומת זאת המורה המחנכת של שלומי מזה שנים, אינה מסוגלת לאמר עליו שום דבר משמעותי, רק להציע רכילות וחטטנות.

מה ההמלצות שלך לשיפור מעמד המורה ?

אורנת :עלינו לשמור ולטפח את  ארגוני המורים שהם נכס מיוחד במינו, ואני לא צינית.  בשוק של הפרטה ובמשק שבו נשחק מעמד העובד והייצוג  שלו מול המעבידים, ההשרדות והקיום והשגשוג שלהם הם מטרה ראשונה במעלה.  הייתי רוצה לראות, ואני מאמינה שיהיה בכך הרבה תועלת הדדית, קרבה ושיתוף פעולה בין ארגוני הנשים לארגוני המורות,   אחרי הכל מורות הן ציבור העובדות הנשים המאוגד הגדול ביותר בארץ.   כמרקסיסטית אני יודעת כי הדימוי ישתנה בעיקר כאשר התנאים החומריים ישתנו, היינו שיפור השכר ותנאי ההעסקה של מורים יניבו את השינוי המיוחל או בלשון חז”ל- אם אין קמח אין תורה.

וראו גם

ד”ר אריה קיזל על הספר

עמוס בידרמן בקריקטורה על מעמד המורה כיום המאויים ללא הרף בידי תלמידיו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 16 =