על סף ספר:האירוע המסכם

מאת חגית בת אליעזר

גלריה “גל”, חיפה

21 לינואר, 2014

צילומים באדיבות

פרופ’ רוני אלוני
נפתלי בלבן אוברהנד

האירוע הראשון בסדרת “על סף ספר” התקיים כאן בדיוק לפני חצי שנה בשבת 20 ליולי.

מאז חגגנו 4 אירועים, אירחנו 14 משוררים שדיברו בהתלהבות על ספרם המתהווה להנאת הקהל החיפאי וקרובי המשפחה של המשוררים המשתתפים. אחדים מהספרים כבר הספיקו לצאת לאור: “שתיקות” של סברינה דה-ריטה, “כמו נוצה” של טלי וייס, “קפקא ואני” של חני שטרנברג. הערב האירוע החמישי והאחרון כאן בגלריה. אך משהו לא כתמול-שלשום : סימנים מתקדמים של עזיבה: הקירות התרוקנו יחידת הדיור הנפרדת הזאת בחצר ביתו של אדריכל מפסיקה להיות גלריה “גל” לאומנות עם תערוכות קבועות ומתחלפות, תכשיטים ששימשה משכן לאירועי השירה. אך טרם נאמרה מלת השיר האחרונה. הערב נבעיר את המים באש כשם ספרה של נועם פרתום , נרעים את אקורד הסיום של סדרת “על סף ספר”: 3 משוררות נמרצות ופרפורמריות מעולות שלא רק כותבות שירים מעניינים אלא גם מטיבות לקרוא אותם בקול מול קהל.

הראשונה רחלי אברהם-איתן אשת ספרות רבת הפעלים: דוקטור לפילוסופיה שפרסמה 2 ספרי מחקר על הספרות העברית, משוררת שהוציאה 7 ספרי שירה, 3 אחרונים שבהם בהוצאת “שבילי אור” אותה הקימה בעיר מודיעין, המייסדת ויושבת הראש של “בית הסופר מודיעין והסביבה”, העורכת של כתב העת “שבילים” שכבר הפיקה 11 גיליונות. בנוסף, רחלי מארגנת אירועי תרבות וספרות ומנחה סדנאות כתיבה. על הבמה, כשמאחוריה סיפור חיים לא פשוט שכולל בין יתר התלאות מות אחים, רחלי – עטורת תלתלים צוהלים –  שרה בקול מסתלסל-תימני-יליד הארץ עם ליווי מוסיקלי ובלעדיו. בספרה החדש – השמיני במספר – היא שבה אל ימי ילדותה כשבזרועותיה בובת אשבול אשר העניקה לספר את שמו.

בובת אשבול

לְיָעֵלִי בֻּבָּה עוֹצֶמֶת עֵינַיִם בִּשְׁכִיבָה

בּוּבּוֹתַי פָּעֲרוּ עֵינַיִם בִּתְמִיהָה

אַף שֶׁנִּסִּיתִי עַל מַצָּע עֲלֵי הַתִּירָס

בֵּין הַשּׁוּרוֹת הָאֵינְסוֹפִיּוֹת

לְיַשְּׁנָן. שָׁם שִׁכַּנְתִּי גַּם אוֹתִי.

צִיַּרְתִּי אֶת קִלְחֵי בּוּבּוֹתַי

פְּרָחִים לְבָנִים וּסְגֻלִּים

צְהֻבִּים וַאֲדֻמִּים

כְּשִׂמְלוֹתֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתִי

צַמּוֹת קָלַעְתִּי מֵחוּטֵי הַעֱלִי

שֶׁל זְהַב תִּפְרְחוֹת הָאֶשְׁבּוֹל

הַגּוֹלְשִׁים בְּרִפְיוֹן עַל כִּתְפֵי הַקֶּלַח

נָפַחְתִּי בָּהֶן עֶדְנַת יַלְדוּת

וְנָשִׁיּוּת רִאשׁוֹנָה

כְּפִּגְמַלְיוֹן בְּגָלִיתֵיאָה

הָיָה גּוּפִי כְּתִפְרַחַת בָּאֶשְׁבּוֹל

וּפָנִים יָפוֹת בְּצִיפַת הַתְּשׁוּקָה

שֶׁל נַרְקִיס וְאֶקוֹ

הוֹ, אֶקוֹ

יַלְדוּתֵךְ הַמְּאֻחֶרֶת שֶׁהִוְרִידָה פִּתְאֹם

בִּנְהַר אַהֲבָה

וּבֻבַּת חַלּוֹן הָרַאֲוָה

קָסְמָה מִקְסָמָהּ וְהָיְתָה שֶׁלָּךְ

דִּמְעָה בְּעֵינֵי הַזְּכוּכִית נֶחֶנְקָה

וְהֵד מִן הֶעָבָר עָלָה

הִרְעִיד אֶת הַמַּצָּע הָרַךְ בּוֹ יִשַּׁנְתִּי

זִכְרוֹנוֹת רְחוֹקִים

הוֹ אֶקוֹ

עִצְמִי עֵינַיִךְ

וְהָיָה גּוּפֵךְ כְּתִפְרַחַת הָאֶשְׁבּוֹל

בצורה קיומית-אמיצה רחלי מתעדת את הדרמה שזימנה לה מציאות החיים:מות אחותה ולמחרת היום – חתונת בנה.

חופת האינסוף

חֻפַּת הָאֵינְסוֹף נִפְרְשָׂה לֶאֱסֹף אֶת אֲחוֹתִי

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּפְרְשָׂה חֻפַּת אֹשֶׁר

עַל חֲלוֹם בְּנִי.

בֵּין הַחֻפּוֹת נֶפֶשׁ כְּרוּעַת יָגוֹן

עוֹקֶרֶת עַצְמָהּ מִתַּחְתִּיּוֹת הַצַּעַר

מְכַנֶּסֶת אוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים

אֶל שִׁפּוּלֵי הַנְּשָׁמָה

לַעֲמֹד עַל קַו הַהַתְחָלָה שֶׁל בְּנִי

חֲנוּקַת דְּמָעוֹת

שְׁטוּפַת אוֹר.

וכהמשך ישיר לחתונת בנה – יש לחגוג את החיים במלוא עוצמתם ורצוי בשניים  – שיר בגוף ראשון רבים שמחים:

מפוצלים כענן ברוח

בֵּין יַעֲרוֹת-עַד

בִּסְגֻלִּיּוֹת הַיַּחַד שֶׁל נַפְשׁוֹתֵינוּ הַהוֹמִיּוֹת

תַּרְנוּ אַחַר הַטָּמִיר

גּוּפֵינוּ שִׁחְרַרְנוּ מֵאֵשׁ הַבָּשָׂר

עַד פֻּרְקָן הָעֲדָנִים

הֵבֵאנוּ רוּחֵנוּ אֶל רֵאשִׁית הַדְּבָרִים

לִרְאוֹת מִקָּרוֹב לִוְיָתָן, אַרְיֵה יָם וּמִינֵי חַיּוֹת

פִּרְאִיּוֹת

פִּלְאִיּוֹת

בְּרוּאֵי אֱלֹהַ רַבֵּי עָצְמָה וְהוֹד

מָה אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם

מָה מְצֹעֲפִים גַּעְגּוּעֵי אִשָּׁה

רְוּיַת יֹפִי וְאַהֲבָה

נֶאֱסֶפֶת מֵאֶרֶץ הָאֵינְסוֹף

אֶל אֶרֶץ הַבְּחִירָה

לְהַלֵּךְ בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ

וַעֲנָנִים מַצְלִילֵי גְּוָנִים טוֹמְנִים חֲלוֹמוֹתֵינוּ

בְּלִבָּם הַצַּמְרִירִי

נָדִים לְפִי צַו הָרוּחַ

עַתָּה מְפֻצָּלִים כְּעָנָן בָּרוּחַ

פְּעָמֶיךָ אֶל מְחוֹזוֹת-נֵכָר

פַּעֲמַי אֶל הַהַבְטָחָה וְהַבְּרִית

לִחְיוֹת לָבֶטַח

רוּחַ אִשָּׁה מְפַכָּה כְּאַוְזֵי הַבַּר

אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם

מָה יָפוּ בְּטֹהַר אֲהַבָתָם!

ליאל אלכסנדרה אדמוןילידת בולגריה 1980, עלתה לארץ בגיל 11 ומאז רכשה את השפה עד כדי סיום לימודי תואר שני בשפה ובספרות. ליאל נשואה, אם לשלושה ילדים, עובדת במשרה מלאה באירגון אירועים בחברת ביטוח, אך לאחרונה מקדישה את רוב זמנה להפקת ספר שיריה הראשון בהוצאת “קשב לשירה” בעריכתו של רפי וייכרט. שמו של הספר – אחרי חיפושים ולבטים – “תבוא אחרת“. נא להכיר, לקבל ולהתרגל. שיטת ניהול הזמן הזאת הגודשת וגולשת מנסה לענות על דרישות אישיותה המורכבת המשלבת את אלכסנדרה הנוצרייה, ליאל היהודייה, ואדמון – שורשית ישראלית עם עברית משוכללת ושופעת עם זרויות העילגוּת של צעדיה הראשונים בשפה.

צמיחה

עֵצִים שְׁחֹרִים צוֹמְחִים לִי בַּבֶּטֶן

יַעַר דּוֹמֵם שׁוֹלֵחַ זְרוֹעוֹתָיו בְּאֵיבָרַי

מַעֲמִיק שָׁרָשִׁים

וּמְיַבֵּשׁ אֶת דָּמִי.

אוֹתִיּוֹת שֵׁמִיּוֹת תּוֹעוֹת בֵּין הָעֲנָפִים.

וּבַלֵּילוֹת

כִּרְסוּם הַפְּלִישָׁה מֵעִיר אוֹתִי מִשְּׁנָתִי

וּשְׁתִיקַת הַחֹרֶשׁ הַזָּר, לוֹפֶתֶת עוֹרְקִים

מַחֲרִישָׁה אֶת הַלֵּב.

אֲנִי שַׁלֶּכֶת פְּרָצִים בְּיַעֲרוֹת הַבֶּטֶן שֶׁלִּי

שְׁמוֹתַי נוֹשְׁרִים מֵעַנְפֵיהֶם

גּוּפִי אַדְמַת נֵכָר צְמֵאָה

וְהַכָּרָתִי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.

זָרוּת

עַכְשָׁו תִּמְהוֹן הָאֶצְבָּעוֹת הָרוֹעֲדוֹת מֻשְׁתָּק.

הַנְּשָׁמוֹת הַמְפֻצָּלוֹת מַמְשִׁיכוֹת לְהִתְרַחֵק

בִּסְפִינוֹת לְבָנוֹת

אוֹ עַל אוֹפַנּוֹעַ יָשָׁן בִּכְבִישׁ נְטוּל פְּנִיּוֹת.

וּמִתְעוֹרֵר צֹרֶךְ דָּחוּף

לַחֲרֹט מִלִּים בְּעִבְרִית

בְּפִרְקֵי כַּף הַיָּד

עַל שׁוּרוֹת עוֹרְקִים.

אֵין גֶּשֶׁר לַפַּעַר הַזֶּה

שְׁנֵי זוּגוֹת עֵינַיִם בְּרֹאשִׁי

וּבִתּוּק לְשׁוֹן אֵם

רַק בִּכְדֵי לְגַלּוֹת זָרוּת אַחֶרֶת

בֵּין כָּל הַנַּוָּדִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי

עוֹבֵר תָּמִיד רַק גּוּף אֶחָד.

בתוך תודעתה של ליאל – האישה המפוארת הזאת, נשית מכל בחינה, שוכן הנער תום שמכתיב לה שירים בלשון זכר– נפלאות התבונה ממש!

השקט שלךְ

אֲנִי גּוֹרֵר אֶת רַגְלַי מִדֶּלֶת לְקִיר הָלוֹךְ וְחָזוֹר

מַחֲלִיק עֲקֵבִים עַל רְצָפוֹת כְּדֵי לַחְשׁוֹב עַל קַרְקַע.

קַר.

הַשֶּׁקֶט שֶׁלָּךְ לָבָן וְסוֹפִי.

אֶגְרוֹפִים מִתְכַּוְּצִים, דֹּפֶק – חָסֵר.

אַתְּ אֵינֵךְ.

מְנַסֶּה לֶאֱסֹף בֵּין זִכְרוֹנוֹתַי לְחִישׁוֹת מִמֵּךְ

שֶׁיִּהְיוּ לִי לְמַחֲשָׁבוֹת הֲגוּנוֹת.

הָרָהִיטִים אֵינָם, הַסְּפָרִים, הַנַּעֲלַיִם… כְּלוּם.

רַק פְּתָקִים שֶׁהִשְׁאַרְתְּ עִם שִׁירִים שֶׁלֹּא גָּמַרְתְּ.

קִיר וְעוֹד קִיר וְעוֹד קִיר לָבָן,

כַּמָּה מוּחָשִׁיּוּת אֶפְשָׁר לְגַיֵּס בְּלֹא צֶבַע?

כַּמָּה תֹּכֶן בַּהֵד הַקָּצָר שֶׁנּוֹתַר מִשְּׁמֵךְ. וַאֲנִי כְּלוּם.

הָאֲוִיר דָּלִיל כָּאן – כַּמָּה כָּאן יֵשׁ אִתִּי.!.

וְלִפְעָמִים, לְמָשָׁל עַכְשָׁו – כַּמָּה אֵין.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאִם אַתְחִיל לְצַטֵּט שִׁירִים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוּלַי

הַחֹשֶׁךְ יַחֲזֹר וְאוּכַל לְחַמֵּם אֶת גּוּפִי בִּנְשִׁימוֹת סְדִירוֹת.

אֲבָל אֵין לִי זִכָּרוֹן, רַק הַשֶּׁקֶט שֶׁלָּךְ –

לָבָן וְסוֹפִי.

ליאל לא משלבת את תמונתה בתוך כריכת הספר, אך משאירה את טביעות אצבעותיה המפורשות בשיר בכתב ידה שמעטר את הכריכה האחורית של הספר:

ליאל סיפרה על המשוררים שהיא קוראת – אלה שמדברים אליה, שמזמינים אותה אל תוך שיריהם. ואני כמוצאת שלל רב: “מי הם אותם המשוררים?”

אחד מהם ומאוד אהוב הוא חזי לסקלי. אני: “יש כאן מישהי שהייתה ביחסי ידידות קרובים איתו”. ליאל כמעט קופצת מרוב שמחה –  ומתפתחת שיחה.

ועכשיו מירלה משה אלבו – אם לבנים-תאומים-חיילים ובת.  מירלה למדה פסיכולוגיה וטיפול זוגי, מעצבת תכשיטים,בוגרת מסלול השירה של הליקון.

מירלה לא מספרת דבר נוסף על עצמה וכל זמנה מקדישה לקריאת שירים כנים ואמיצים על מערכות היחסים ומאבקי כוח בין המינים. בקריאתה התיאטרלית במידה הנכונה, מירלה מגישה את שיריה בצורה המיטבית ומבליטה את הפן ההומוריסטי והמשחקי שלהם. הנוכחים נהנים אין קץ. את מבוכתם הקלה מסגירים פרצי הצחוק הבלתי נשלטים. בתום קריאתה המשלהבת של מירלה לאחד הנוכחים התחשק להצית סיגריה. מספר שירים מתוך אלה שמירלה קראה נתקבלו לפרסום בכתב עת יוקרתי לשירה. ברכות למירלה.

את השירים האלה נשמח לקרוא לכשיתפרסמו ובינתיים נהנה מיופים ועוצמתם של 3 שיריה האחרים:

1.

תַּעֲשֶׂה כֶּלֶב אָמַרְתִּי לוֹ כֶּלֶב זְחַל, כֶּלֶב נְבַח אָמַרְתִּי לוֹ כֶּלֶב

תִבְכֶּה לַיָּרֵחַ כֶּלֶב עָלוּב תִבְכֶּה אָמַרְתִּי לוֹ תִּתְחַנֶּן

לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנִי

הַמְּאָהֵב הֲכִי יָפֶה בָּעוֹלָם שַׂם ת׳צַוַאר בַּיָדַיִם שֶׁלִּי יָכוֹלְתִּי

לִקְרוֹעַ לוֹ אֶת הַצּוּרָה לַחְנֹק אוֹתוֹ

מֵרֹב שִׂנְאָה, מֵרֹב אַהֲבָה

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִרְאִים בְּדִיּוּק אוֹתוֹ הַדָּבָר

מַה שֶׁיָּכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ

מַה שֶׁיָּכַל לַעֲשׂוֹת בִּי

מֵרֹב שִׂנְאָה, מֵרֹב אַהֲבָה

אֵיך שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּוּ נִרְאִים אוֹתוֹ הַדָּבָר

אָמַרְתִּי לוֹ כָּל מִינֵי

בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי אָמַרְתִּי לוֹ כָּל מִינֵי אֲחֵרִים

זֶה הַכִּשָּׁרוֹן שֶׁלִּי לְהַגִּיד דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ שִׂנְאָה

מֵרֹב שִׂנְאָה, מֵרֹב אַהֲבָה

תַּעֲשֶׂה כֶּלֶב אָמַרְתִּי לוֹ כְּרוֹך אֶת הַקוֹלָר,

הָעוֹנוֹת הִתְחַלְּפוּ, אָמַרְנוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים

הִתְכַּוַנוּ לְהַגִּיד אוֹתָם אַחֶרֶת

לֹא הִצְלַחְנוּ מֵהַסִּבּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת

מֵרֹב שִׂנְאָה, מֵרֹב אַהֲבָה

מֵעֵבֶר לַכֹּל

הָיְתָה בָּנוּ יְהִירוּת

צִיפִּיָה לְמַשֶׁהוּ מְפֹאָר

לְשַׁסֵּף אֶת הַצַוַואר שֶׁלּוֹ בְּשֶׁלִּי

אִם לֹא בְּאַהֲבָה,

אָז בְּאַלִּימוּת רְאוּיָה לְאַהֲבָה שׁכַּזֹאת

2.

כְּשֶׁתָּבוֹא

נַעֲלֶה בַּמַדְרֵגוֹת אֶל חַדְרִי

אֶל מֵעַל  הַקּוֹמוֹת

אֶל מֵעַל עֲגִילֵי הָאַלְמוֹן

אֶל מֵעֵבֶר לדּוּבַה הַגְּדוֹלָה

רָחוֹק מִכּוֹכַב הַצָּפוֹן אֶל הַאֵזוֹרִים הַצפוּנים

עַד שנִדְּלוֹף

זֹהַר צְפוֹנִי מְהַקוֹטֵב הַחָם.

יָכֹלְנוּ לְהוֹבִיל אֳנִיּוֹת מִלְחָמָה בָּאוֹר הַזֶּה

הָעוֹר הַזֶּה

הָעוֹר הַזֶּה

הָעוֹר הַזֶּה

לְהַטְבִּיעַ אֶת יוֹרְדֵי הַיָּם וְהַסַּפָּנִים בָּאוֹר הַזֶּה יָכֹלְנוּ

וכְּשֶׁמִּילוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ מְחַלְחְלוֹת בְּעֲרָבִית

מִתְרַטְּבוֹת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת מֵאֹשֶׁר.

כְּשֶׁתָּבוֹא תִּקַּח אוֹתִי אֶל

אֶל מֵעֵבֶר לְנַהֲרוֹת המֶלַח

אֶל הָרְקִיעִים

אֶל הָרָקִיעַ מֵעֵבֶר לָרָקִיעַ

עַל קָדְקֹדי כּוֹכָבִים בִּתְנוּפָה

אֶל עֶלְיוֹן מֵעֵבֶר לְעֶלְיוֹן.

הָיִיתִי יָכוֹל רַק לְהַבִּיט בָּך, אָמַרְתָּ.

נָתַתִּי לְךָ לִרְאוֹת לִי הַכֹּל.

רָאִיתָ לִי בַּחֲפָצִים אֶת הַחֲפַצִים.

כְּשֶׁתָּבוֹא תִּקַּח אוֹתִי

תַגִּיד לִי

רַק אֶת הַמּוּסִיקָה שֶׁל הַמִּלִּים

אֶת הַמּוּסִיקָה שֶׁל הַמִּלִּים

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת נִדְבֶּקֶת לְשׁוֹנְךָ לְחֵיקִי

וּכְמוֹ חֲשׂוּפִית אֲנִי מִתְאַבֶּדֶת בְּמֶלַח.

3.

יָם גְּבָרִים בָּאתַר הַזֶּה, מִבְחַר

כְּמוֹ קָטָלוֹג שֶׁל אִיקֵאָה

צְעִירִים גְּבוֹהִים יָפִים

בְּמִין

דַּקְדְּקָנוּת

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת

הפָּרִיט הַנֶּחְשָׁק.

(כְּמוֹ לְעַצֵּב בַּיִת: לְמָשָׁל

המִרְצָפוֹת מִיַּד לָכְדוּ אוֹתִי

אֲבָל יָדִיּוֹת הָאֲרוֹנוֹת אֱלֹהִים

שָׁבוּעוֹת חִפַּשְׂתִּי

וכִּסְאוֹת הָאֹכֶל? בְּכֹל הַצְּבָעִים

לָקַחְתִּי(

אוּך הקָטָלוֹג הַזֶּה

רַק לַחְמֹד וּכְבָר

אֲנִי עוֹרֶכֶת מְסִבַּת מָרְטִינִי מְלֻכְלָךְ

עִם אוֹסֵף גִּבּוֹרֵי-עַל

מַעְמִידָה אוֹתָם

מַשְׁכִּיבָה אוֹתָם

מַעְמִידָה מַשְׁכִּיבָה,

מַה אַת עוֹשָׂה קוֹלוֹת שֶׁל שָׁטִיחַ,

פַּעַם הִשְׁחַתְתִּי אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל בָּרְבִּי

עוֹד אַחַת שֶׁמְּכֹפֶפֶת

בִּרְכַּיִם שֶׁל פְּלַסְטִיק

בָּדַקְתִּי אֵין לָהּ שָׁמָּה כְּלוּם.

אֶת זֶה עָלַי

אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד –

לִפְנֵי שֶׁאֲנִי קוֹרַעַת מסוּפֶּרְמֶן

אֶת הַגְּלִימָה

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת יָדוֹ

שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתִי שָׁמָּה

וּכְמוֹ כָּל גִּבּוֹר עַל נְקֵבָה

הוּא יוֹדֵעַ

מִיַּד,

הַפַּעַם  אֵין חַיֵּי מַדָּף,

יֵשׁ לוֹ רִמּוֹן יַד, בַּיָּד

רציתי שהידיעה על ערב השירה “על סף ספר” תתפרסם בין אירועי “יוצאים מהבית” במוסף “גלריה” של הארץ בבוקרו של יום האירוע. הידיעה לא הופיעה, נעצבתי, אך חיכה לי האירוע המשמח המסכם הזה –  התעשתתי. ומה נשאר לי עכשיו, כשהאירוע נגמר, הגלריה חדלה מלהתקיים– להתרפק על הכתיבה הזאת?

אך לא רק : הרעיון של “על סף ספר” הוכיח את עצמו, השמועה התפשטה וכמו בסרטי פעולה הוליוודיים ההצלה באה בזמן: קיבלתי הצעה מחברתי הטובה – המשוררת אוולין כץ שעובדת עתה על שני ספרים במקביל השירים שלה ותרגום שירי היהודים בשואה מצרפתית/

נמצא עוד שני משוררים משולהבי ספרם המתהווה ונחגוג על אדמת חולון.

3 תגובות

  1. מוכרחה לציין שהצגת העבודה על ספרי הראשון “מלכודת” אשר יצא השנה בהוצאת פרדס תרמה לי מאד , כולי תקווה שהארועים האלו ימשיכו במקום אחר..תודה רבה חגית 🙂

  2. נכחתי באירוע הנ”ל ואני כול להעיד שנהניתי מאוד – כמו כל הקהל..
    משפט המפתח “מאבק בין המינים” היה שם די חריף ולא ב”מידה הנכונה” ככתוב…
    בכל מקרה נראה לי כי יש מאבק סמוי “בין המילים”…
    גם אני מאחל לחגית שתמשיך להפיק את האירועים המוצלחים…
    והיא אינה צריכה להרחיק לשדות זרים כאשר יש לה בית חם לא הרחק..בחצרה…

  3. תודה, חגית, על הרעיון והביצוע של אירועי ‘על סף ספר’. חשוב שתמשיכי לגלות לקהל משוררים בתחילת דרכם ולתת להם במה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × חמש =