קפקא ואני: ראיון עם חני שטרנברג

חני שטרנברג משוררת ועורכת כתב העת הספרותי “מקף”  פירסמה בימים אלו את ספרה “קפקא ואני ” קובץ של קטעי פרוזה קצרים.

יואב איתמר נפגש עימה לשיחה על הספר.

מראיין: יואב איתמר

יואב :ברכות על הספר החדש.כאחד העורכים מעניין אותי איך נראה תהליך העריכה מנקודת מבטך.

הספר עבר לא מעט גלגולים. הוא התחיל כרומן מכתבים המכיל סיפורים בעריכתך, אבל עם הצטרפותו של יובל גלעד הועבר הדגש לקטעי הפרוזה הקצרים. בהמשך אתה חזרת והוספנו את הסיפורים, כמו כן התעקשת שנוסיף את “אחרית הדבר” שיובל ערך, שאני עצמי חשבתי להשאיר כבר לספר הבא. מהבחינה הזאת כל אחד מכם תרם את תרומתו המיוחדת והייחודית, והדבר הזה אינו מובן מאליו כלל, שכן גם לי היו, כמובן, רעיונות משלי. כשאני רואה את הספר היום אני חשה שעשיתי את הדבר הנכון עבורו, גם אם לאו דווקא המקובל.

איך את מגדירה את נושא הספר?

חני :הסיפור הראשון עוסק בקושי להיחלץ מתוך האוטוביוגרפיה. אפשר להגיד שהספר כולו הוא סוג של התמודדות של המספרת עם האוטוביוגרפיה שלה. התמודדות שהספרות היא חלק בלתי נפרד ממנה.

במה זה שונה מן התיאוריה של גופמן לגבי העובדה שכולנו מעמידים פנים ביומיום?

חני “ההתמודדות היא עם מיני “חורים שחורים” באוטוביוגרפיה על ידי הארתם, הארה שגורמת להם להצטרף אל המארג הכללי. מהבחינה הזאת מדובר במהלך הפוך מאשר העמדת הפנים של היומיום, אלא יותר בקילוף הקליפות, המסכות, כדי לגעת ברגשות אבודים.

עד כמה הספר  אוטוביוגרפי?

במידה רבה, אבל זאת לא אוטוביוגרפיה של אחד לאחד. לכתיבה יש כוח משל עצמה ומצאתי את עצמי הולכת בעקבותיה, לא פחות מאשר היא הלכה בעקבותיי.

יואב :את יכולה לתת דוגמה?

חני : קטעי הפרוזה הקצרים הראשונים נכתבו לפני כעשר שנים. כשיובל הציע לי לכתוב קטעים נוספים כאלה זה נראה לי בהתחלה מוזר. הקטעים נכתבו ללא תכנון מוקדם כפי שאני כותבת בדרך כלל, והיה לי מוזר לתכנן לכתוב קטעים כאלה, אבל איכשהו ההצעה שלו פעלה את פעולתה ומצאתי את עצמי כותבת במין אכסטאזה עוד קטע ועוד אחד. הייתי אומרת שמדובר באיזו מזיגה מיוחדת של הווה ועבר, כי הרי כל התבוננות לאחור נעשית מתוך נקודת זמן בהווה, אבל לא כל הקטעים מתייחסים לעבר. חלקם שייכים להווה. כשאני כותבת אני נכנסת למוד מסויים של תודעה ואז מה שעולה עולה. רק יותר מאוחר, כשאני עוברת שוב על מה שכתבתי, אני בודקת מהם הקטעים שמבחינתי נותרו חיים, כלומר החזיקו מעמד.

כמה זמן ארכה כתיבת הספר?

יש בו קטעים וסיפורים מוקדמים בני עשר שנים וגם מאוחרים יותר. חלק גדול מקטעי הפרוזה נכתבו במהלך שנת חופשה ללא תשלום שנטלתי מהעבודה מתוך רצון להתמסר לכתיבה. התהליך הזה מוזכר גם בספר, כך שמהבחינה הזאת ניתן להגיד שמדובר באסופה של כתיבה של עשר שנים.

בספר מוזכרים סופרים רבים כמו קפקא, כמובן, אבל גם אלבר  קאמי, ברונו שולץ, רוברט מוסיל. מה החיבור שלך אליהם?

חני: אלה כולם סופרים שאני אוהבת ושספריהם שימשו ועדיין משמשים לי השראה. הם שזורים בתולדות חיי ולפיכך הם חלק מהאוטוביוגרפיה שלי. אני חשה אליהם קרבה גדולה. הם עבורי סוג של אבות רוחניים.

ומה עם אימהות רוחניות?

יש גם סופרות שאהבתי במהלך השנים את כתיבתן כמו מרגרט דיראס ונטלי סארוט או טוני מוריסון. אני מניחה שגם הן השפיעו עליי, כל מה שאנחנו אוהבים משפיע עלינו באיזשהו אופן.

במה את חשה שההורות הרוחנית באה לידי ביטוי בכתיבתך?

אל קאמי וקפקא אני מתייחסת באופן ישיר. יש גם שני סיפורים שבהם אני נפגשת כביכול עם קפקא, סיפור אחד מוקדש לברונו שולץ, ובעקבות קריאה בחלקו השני של “האש ללא תכונות” של מוסיל כתבתי קטע פרוזה ארוך. אני מוצאת קשר גם לתולדות חייהם של הסופרים האלה. קאמי היה יתום מאב, לקפקא היו קשיים בקשר עם אביו, אביו של ברונו שולץ היה חולה נפש וכן אמו של מוסיל, אני מוצאת הד להתמודדויות שלהם עם הביוגרפיה שלהם בכתיבתם. כתיבה היא במידה רבה התמודדות עם הביוגרפיה.

ומה בדבר וסופרים וסופרות עבריים?

אני מעריכה מאוד את דבורה בארון. אני אוהבת את הכתיבה המתומצתת והמדויקת שלה, ואני אוהבת מאוד את אהרן אפלפלד.

הבנתי שהקשר בינך לבין אהרן אפלפלד הוא מיוחד מאוד, ואף ראיינת אותו לכתב העת שלנו. מה את יכולה לספר לגבי זה?

יצרתי אתו קשר בזמן שהייתי עסוקה בכתיבת ספר הפרוזה הראשון שלי שראה לבסוף אור בשנת  2000. רציתי לדעת אם יש לכתיבתי איזה ערך וחיפשתי אדם שאני מעריכה את כתיבתו כדי לשאול אותו את השאלה הזאת. במקרה נתקלתי באותו זמן בספריה בביתה של אחותי בספרו של אפלפלד “באדנהיים עיר נופש”, והתפעלתי מאוד מהכתיבה שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה קראתי משהו משלו, וחשבתי שגיליתי סופר עלום שם. הבורות הזאת גרמה לי להתקשר אליו, וכך נוצר הקשר. שלחתי לו מה שכתבתי, הוא ענה לי ונפגשנו. מהפגישה הראשונה חשתי כאילו פגשתי קרוב משפחה. הוא לא רק סופר נפלא אלא גם אדם מקסים, אציל נפש. הוא עבורי איש הרוח האולטימטיבי. מאז קראתי את רוב ספריו, ומידי פעם אנחנו נפגשים ומשוחחים. כל פגישה כזאת היא עבורי שמחה גדולה.

ועוד בהקשר של אפלפלד, עד כמה העובדה שאת בת להורים ניצולי שואה השפיעה על כתיבתך?

העובדה הזאת היא חלק בלתי נפרד מחיי ולפיכך היא גם חלק בלתי נפרד מכתיבתי. בתקופה שבה הייתי ילדה הוריי שתקו ולא סיפרו מה עבר עליהם. הייתה גם חוסר הערכה לאופן שבו התמודדו. לא הם ספציפית, אלא כל ניצולי השואה שלא היו פרטיזנים, והרוב לא היו פרטיזנים, כמובן. הפרטיזנים היו מיעוט שבמיעוט אבל הגבורה שלהם התאימה לאתוס הציוני. את הגבורה של רוב הניצולים, הגבורה הטמונה בעצם העובדה ששרדו, בכלל לא הבינו. גם לא היה שום טיפול בטראומה, לא שלהם ולא שלנו, הילדים, שגדלנו בצילם. האנשים האלה הרי עברו חוויות נוראיות, אובדנים נוראיים, אבל בזמן אמת התנכרו להם במידה רבה. ילדים באופן טבעי רוצים להשתייך לסביבה שבה הם חיים, ככה שיצא שגם אנחנו, הילדים, במידה רבה התנכרנו. גם עצם הסבל מרתיע. מה שקרה זה שהתחברנו לנראטיב הציוני סוציאליסטי ובמידה רבה וויתרנו על עצמנו, על הנראטיב שלנו.

מאיזו בחינה?

הסבים והסבתות שלי משני הצדדים לא היו ציונים. הם היו דתיים. מצד אבי הם היו חסידי גור ומצד אמי דתיים אורתודוקסים. הציונות לא דיברה אליהם, כי הם ראו בה ניגוד לאורח החיים שלהם. אבי היה בצעירותו תלמיד ישיבה, ואמי היתה דתית ונשארה דתית. אחרי השואה אבי הפסיק להיות דתי, ויישר בעצמו קו עם הנראטיב המקומי, וגם אמי הפכה ציונית, אבל זה היה שינוי שהשואה במידה רבה כפתה עליהם. אלמלא השואה ייתכן מאוד שהם היו ממשיכים באורח חייהם הקודם. במידה רבה הנסיבות כפו עליהם את השינויים, אלה לא שינויים שהתרחשו באופן טבעי. גם הם מבחינות רבות יצאו כנגד החיים הקודמים שחיו, נגד הבתים שבהם גדלו, ומהבחינה הזאת אנחנו המשכנו את התהליך הזה שיש בו מימד טראגי.

למה טראגי?

כי נעלם עולם יהודי שלם. זה העולם שהנאצים ביקשו להשמיד, והוא באמת נעלם. אין היום יהודים מזרח אירופאים כמו היהודים שהיו הסבים והסבתות שלי משני הצדדים, במידה רבה אין להם המשכיות.

יש עדיין דתיים בארץ, גם חסידים וגם אורתודוקסים מודרניים, וגם בחו”ל

אבל לא במזרח אירופה. זאת הייתה צורת חיים ייחודית שנעלמה, לכן אני אוהבת מאוד, למשל, את הסיפורים של יצחק בשביס זינגר, שותה אותם בצמא, כי אני חשה שהוא מספר לי על האבות והאמהות שלי, על איך שהם חיו, וכך מסייע לי להתחבר  אליהם. כך אני חשה גם לגבי הכתיבה של אפלפלד.

אפשר להגיד שההיסטוריה הזאת חברה אלייך בספר הזה בפועל, כשהתגלה לך שאת קרובת משפחה של דורה דיאמנט, אהובתו האחרונה של קפקא.

כן. מדובר אמנם בקרבה די רחוקה, אבל עצם קיומה ריגש אותי, כי היא התגלתה לי כשהייתי בשלבי עריכה אחרונים של הספר, כשהייתי צריכה להחליט אילו סיפורים ייכללו בו.  היו לי שני סיפורים שכתבתי הרבה קודם שתיארתי בהם מפגשים דמיוניים עם קפקא. באחד מהם המספרת היא אפילו סוג של אהובה שלו, כך שלגלות שאני באמת קרובת משפחה של דורה דיאמנט  היה עבורי סוג של איתות, של סימן דרך, והגילוי הזה גרם לי להחליט לכלול בספר את שני הסיפורים, וגם לקרוא לספר “קפקא ואני” על שם אחד מהם.

מה משמעות המפגשים עם קפקא בסיפורים?

אני הרי גם משוררת, ויש בי איזו תהייה פנימית מה אני יותר סופרת או משוררת. אני חושבת שקפקא מייצג עבורי במידה רבה את הצד של הסופרת, זאת כמובן בנוסף לכך שאני פשוט אוהבת מאוד את הכתיבה שלו ואת תפיסת העולם שלו.

תוכלי להסביר איך זה בא לידי ביטוי, איך את רואה אותו ואת כתיבתו?

אני מאוד אוהבת את הסיפורים הקצרים שלו ואת הפרגמנטים. יש לו למשל סיפור קצר על מפגש עם רוח רפאים, אלה סיפורים דמויי חלומות וגם הסיפורים שלי שבהם נפגשתי כביכול אתו הם כאלה. בנוסף קפקא מתאר את האדם המנסה להבין את משמעות החיים בעולם שבו המשמעות נעלמה במידה רבה, שכן נעלמה האמונה באלוהים המסמל את הטרנצדנט, את הקיום הרוחני שמעבר לקיום הפיזי. לכן האדם מחפש אך לא מגיע למחוז חפצו, ומהבחינה הזאת הוא סופר מאוד עכשווי ומודרני.

את עומדת להוציא לאור גם ספר שירה.

נכון, ספר שירה דיגיטלי. הוא ייקרא “אפשר לקרוא לזה אושר”. אני מקווה שהוא ייראה אור  בקרוב, שניהם בהוצאת מקף.

השירים בספר למעשה נכתבו במקביל לסיפורים. איזה דיאלוג הם מנהלים?

אני חושבת שהם משלימים זה את זה. כל מדיום מאפשר אמירות אחרות. בזמן שכתבתי התלבטתי לפעמים האם מדובר בשיר או בקטע פרוזה. בסופו של דבר קבע האופן הצורני שנראה לי מתאים יותר למילים המסוימות.

עם הזמן הפכת גם למו”לית.

אפשר להגיד שפעלתי מחוסר ברירה. הרגשתי כמי שדחקו אותה לפינה.

באיזה מובן?

מה שקרה זה שבמהלך השנים הבנתי שהמשוררים והסופרים הם בעלי החיים הנמצאים במקום הכי נמוך בשרשרת המזון הספרותית. בראש שרשרת המזון נמצאות הרשתות הגדולות, אחריהן ההוצאות הגדולות, והסופרים והמשוררים, שבלעדיהם בכלל לא היה קיים עולם ספרותי, באופן אבסורדי הפכו להיות המממנים ואנשי התחזוקה. זאת מציאות שלא יכולתי להשלים אתה, וחשתי צורך לעשות מעשה, בראש וראשונה עבור עצמי, אבל אשמח מאוד שנהפוך לבית למשוררים ולסופרים נוספים. אנחנו פתוחים גם לניסיונות ספרותיים, עניין שהוצאות אחרות פחות מעודדות. גם ב”קפקא ואני” ישנו המימד הנסיוני בשילוב של קטעי הפרוזה והסיפורים לכדי מכלול אחד שבסופו של דבר הוא גם נראטיבי.

איפה ניתן להשיג את הספר?

כרגע ניתן להשיג אותו בכתובת המערכת המצויינת בספר: hani539@walla.com וכן באינדיבוק ובחנויות עצמאיות. יש לספר דף פייסבוק שכל הזמן מתעדכן, https://www.facebook.com/hanistrenberg

ראו גם :

מה קפקה היה רוצה :סיפור מאת חני שטרנברג

הפוסט הקודםהכנסייה הקת’ולהואית -ה.פ. לאבקראפט והנקרונומיקון
הפוסט הבאסצינות יפואיות :סקירה על כתב העת “מטען ” מספר 24
על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
חני שטרנברג
נולדה בחיפה להורים יוצאי פולין וטרנסילבניה. בוגרת האקדמיה למוסיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים. מורה לערבית ספרותית, כותבת שירה ופרוזה, ואמנית רב-תחומית. ב-1999 ראה אור ספר שיריה הראשון. בשנת 2005 החלה לכתוב שירה וסיפורים על חפצים אותם הציגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד. בשנת 2012 יזמה את כתב העת הספרותי "מקף", אותו ערכה והוציאה לאור יחד עם יואב איתמר בין השנים 2012–2015. במסגרת כתב העת ראו אור שישה גליונות שבהם פרסמה שירים, תרגומים, מסות, וראיונות. לצד כתב העת פעלה "הוצאת מקף" בה ראה אור ספרה "קפקא ואני".

2 תגובות

  1. […] “קפקא ואני”: ספר פרוזה המורכב מסיפורים קצרים, קטעי פרוזה קצרים וארוכים. הקטעים הקצרים הראשונים נכתבו בהשראת  “ספר האי נחת” של פרננדו פסואה. בספר שני סיפורים המתארים שני מפגשים שונים עם פרנץ קפקא ועל צורתו הסופית ועל שמו החליטה חני שטרנברג בזמן שבו נודע לה שיש לה קרבת משפחה (אם כי רחוקה) לדורה דיאמנט  אהובתו של קפקא, שאחיה היה נשוי לקרובת משפחה מצד אביה שנמנתה כמו משפחתה של דיאמנט על חסידות גור. לצד ספר הפרוזה ייצא לאור גם ספר שירה דיגיטאלי. השירים נכתבו בשנים 2007-2013  והם עוסקים  בשאלות של זהות, משמעות, ובמתח שבין הכתיבה לחיים.   שני הכותרים האלו הם הראשונים הרואים אור בהוצאת “מקף” בסדרת המקור מלבד כתב העת לו מלאו כבר 4 גיליונות. […]

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × ארבע =