זה לא שאני לא מבין אותו אני באמת מבין אותו, להצדיק? לא אני לא מצדיק? תלבש את החולצה הזאת, בעצם לא אין התאמה עם המכנס תחליף, תחייך אבל לא מוקצן שלא יהיה מזויף מידיי, למה אתה לא אוכל מסודר. תמיד אני נשאר חסר אונים בריבים המטופשים האלו שכל פעם נפתחים כמו טלפון מעצבן בדיוק בזמן שאתה רואה סרט.
**
אתה הדבר הכי יקר שקרה לי, זה לא כזה מסובך להגיד את הצירוף מילים האלו אבל איך שאני פוצה פה ומתחיל להגיד לו את המשפט הזה הוא משאיר אותי כל פעם מחדש אם השאלה האם הצלחתי, האם זה הכיוון שרציתי, הייתי יכול לעשות את זה אחרת?
**
איך שנולדתי הדבר הראשון שהוא אמר לעצמו: "הוא יגדל ויהיה הרבה יותר טוב ממני", הוא אף פעם לא שאל אותי את השאלה אם אני מוכן לקחת את האחריות על הכתפיים שלי, זה מין חוזה שהוא חתם בשבילי, אחרי הכל הייתי קטין ועל פי החוק מותר לו לעשות את זה.
כשגדלתי והתפתחו לי כמה תאים בגוף התחלתי להבין על מה הוא חתם בשבילי, "המועסק (כלומר אני) יהיה יותר משכיל מהמעסיק (כלומר הוא), המועסק לא יפתח חשיבה עצמית, ערכים משלו וטעם אישי"
**
אני אשם במצב, אני נתתי לו הכול בקלות כי לי לא היה, הוא לוקח אותי מובן מאליו, כל פעם שהוא היה רעב מילאתי את בטנו. כשהוא נולד כנראה חתמתי על חוזה בלתי כתוב ביני לבינו שאומר "המועסק (כלומר אני), יאהב אותו בכל דרך שהוא יבחר, יחזק אותו גם כשהוא טועה, מוותר על עצמי, על חיי חברה שלי, על שאיפות העצמיות שלי לטובת המעסיק (כלומר הוא)"
**
כשאנחנו יושבים לאכול אחד על אחד תמיד יש מין שקט כזה, "אז מה חדש" הוא שואל , איזו מין שאלה זאת, אם היית נמצא בחיים שלי יותר אז היית חיי את החדש הזה לא? עשר דק' של אכילה עוברות כמו שעה של נסיעה בין נתניה לתל אביב ביום ראשון בבוקר בשיא הפקקים.
**
אני יושב מולו ואני מבין שאני לא יודע עליו כלום, הוא לא משתף אותי וכשאני שואל אותו שאלה אמיתית "מה חדש" הוא חותך אותי כמו שחותכים נייר, עם התשובה "שום דבר", הלו!! אני רוצה לצעוק לו, אני מצטער, לא עברתי שום קורס, אנחנו לא נמצאים בתוכנית טלוויזיה שיש תסריטאי גדול שיושב מול מחשב וכותב לנו את הטקסטים. אנחנו בחיים האמיתיים ואני לא יודע מה להגיד, לא יודע איך לפנות.
אני זוכר כשהיית צריך אותי בצעירותך אחרי שנפלת מהאופניים הסתכלת עליי עם העיניים הגדולות והלחות שלך וחכית שאני אדע מה עושים במצבים האלו. ההמתנה התבטאה בשבריר השנייה של השקט לפני הבכי הגדול, שבריר שנייה של צפייה שלך ממני שאעשה משהו, שבריר שנייה שמחכה לתשובה וכשראית שאין לי את התשובה הזאת, שאני לא יודע מה לעשות פרצת בבכי, שפטת אותי אז ושפטת אותי היום. ההמתנה והבכי היו צמודים אחד לשני, תן לי כמה רגעים להבין מה עושים לבדוק באינטרנט, בספרים לשאול חברים כן אני מודה אני לא יודע מה עושים גם אני צריך עזרה.
**
אולי הבעיה אצלי?אולי אני לא נותן לו מספיק צ'אנס?אולי אני ישר שופט. אני לא מספיק פתוח ומשתף אותו במה שעובר עלי ביום יום. אחרי הכול מה הוא מבין? הבעיות של פעם הן לא הבעיות של היום.
**
אולי אני לא שואל את השאלות הנכונות? אולי השאלות שאני שואל אותו אלו השאלות שהייתי רוצה שישאלו אותי? אז שאלתי אותו "תגיד רוצה לראות כדורגל?".
**
משהו השתנה, מצאנו מכנה משותף, התחלנו ללכת למשחקים כל יום שבת, יושבים זה לצד זה תוך כדיי החלפת צעקות על השופט, הוא שואל אותי עליה ואני עונה לו שאין אחת כזאת. הוא אמר לי שהוא מבין אותי ושגם הוא היה במצב הזה.