שירי ערש למבוגרים:שירתה של אילנה יפה

 מאת יובל גלעד

הופיע ב”עיתון 77″גליון 369-370

על “יקיצים”, מאת אילנה י פה, “עכשיו” 2013

 

ספרה החדש של המשוררת אילנה י פה אוצר בתוכו יופי חלומי, מהפנט לעיתים, צבעוני ועתיר דמיון, אם כי מושפע יתר על המידה ממאורות המודרניזם העברי כוולך והורביץ.  שלפתי אותו כפי שאני מרפרף בספרים חדשים, ונתפסתי. מרגש לראות אמן משתבח עם השנים, ורפרוף קצר בספריה המוקדמים של המשוררת, שהופיעו ב”ספרי עיתון 77″ מראים שהכישרון היה שם אבל עדיין לא פרח כמו בספר מאוחר זה. י ͘פה, ילידת 1941, החלה דרכה כמשוררת וסופרת ילדים, והתמימות המסוימת שכרוכה בדרך כלל עם סוגה זאת נוכחת גם בשיריה אלה.

ייתכן שדווקא זיקתה לגבריאל מוקד העורך רב הזכויות של כתב העת הותיק “עכשיו” מונע במידה מסוימת התקבלות, שכן זוהי חסות דומיננטית למדי. על גב הספר נכתב ש”שירתה של אילנה יפה נחשבת על ידי חוגים קובעים בביקורת הספרות כאחד הגילויים העיקריים והחדשניים בשירה העברית בת העשורים האחרונים. שירתה מתאפיינת בנטייה מטאפיזית ופותחת אופקים לשוניים ורגשיים חדשים…” הגב חתום על ידי “מערכת עכשיו” אבל אי אפשר שלא לזהות את חותמת הלשון של מוקד. לעורך הותיק גם מוקדשים לא פחות מארבעה משירי הספר! (הקדשות לג. מ. ) – כאמור – דומיננטיות גדולה, ואולי גם הגזמה מסוימת.

אבל זיקת שירתה המאוחרת של י ͘פה לכתב העת “עכשיו” אותנטית – כאמור השפעה של שירת יונה וולך לצד השפעה נדירה יותר בשירה העברית של יאיר הורוביץ על דמיונו השופע והרומנטיות של דימוייו ומטאפורותיו (ולכך אפשר לצרף את שירת גלדמן המוקדמת). לפני שאדגיםב עזרת כמה מהשירים היפים בספר, דגרסיה קלה למחשבה על כתב העת “עכשיו”. בכתב עת זה גילה מוקד לעולם השירה את מיטב המודרניזם העברי ונתן לו בית, מוולך והורוביץ בשירה ועד ראובני ונבות בפרוזה. למולו עמד כמעט מההתחלה “סימן קריאה” של מנחם פרי.

בחשבון היסטורי פואטי נצחונו של מוקד מוחץ, שכן הטקסטים שמאחוריהם עמד (כולל צעירי הצעירים אותם הוא מטפח כיהודה ויזן, עודד כרמלי וצעירים שכבר אינם כה צעירים כאריק א. ועמוס אלדהייט) מחזיקים הרבה יותר טוב משירה שמרנית בורגנית אותה טפח פרי, על אף שאין לבטלה חלילה, כשירת יוסף שרון או עוזי בהר שמבחר משיריו יצא לאור לאחרונה. השירה הניסיונית, האוונגרדית, המודרניסטית אנטי בורגנית שטיפח מוקד, נותרה רעננה לעומת השירה הבורגנית ביתית אותה טפח פרי (וכנ”ל לגבי הפרוזה). לא שיש לבטל כלל וכלל את מפעלו של מר פרי, שחוברותיו כללו שירה מתורגמת משובחת, כמו גם מחקרים מלומדים מאסכולת חקר הספרות של אוניברסיטת תל אביב. אבל פרי פסק מזמן להוציא את חוברותיו, כמו גם להוציא שירה בכלל, בעוד מוקד ממשיך. פרי היה זקוק לקהל כדי לעבוד, ועדיין זקוק לו, לכן הוא מתמקד בפרוזה. פעילותו של מוקד מעולם לא הסתמכה על אהבת הקהל, לכן הוא ממשיך בתוקף האופציה הפואטית שלו.

אבל שניהם, כמובן, הפסידו מבחינת מערך הדברים בישראל אם לשפוט על פי השוליות אליה נדחקה השירה בארץ, כמו גם השיחה הספרותית וכתבי העת. פרי עדיין נאחז בשולי תעשיית הספרים הזנותית שיצאה משליטתו, כי חלפו השנים בהן פרוסט יכל לככב ברשימת רבי המכר לאורך זמן, ונותרנו עם סופרי מבצעים .

עד כאן הדיגרסיה, וחזרה לשירת אילנה י ͘פה. כאמור, השפעת הורוביץ וולך, שירה המבקשת להמריא מהיומיום אל הרקיע, אל הדמיון, אל חיות, אל צבעים וחושים, ואל אהבה. וטבע:

הילד זוחל על עלעלי חושך/ רץ על גשמים רכי לב./ פנימיות מבוהלת מחברת אותי לעלעלי הגשם,/ עדינותם, מעיל כפתורי כסף, בגדי מלכות קטנים… כרכרות עמוסות תשוקות ממלאות את עלעלי הגשם… עלעלי גשם מרוססי חלום, מציאויות מזן אחר.”

תמונה חיצונית של גשם אבל גם תמונה פנימית של עדינות, חלום, ונהייה למשהו לא ידוע. בקיצור, תמונת נפש. ועוד תמונת נפש, הפעם מהולה באיזה חשכה:

לחיות מכלום. כמו לחיות מהרגשות רעות/ מתקלפות, עד להיותך חושים חשופים,/ גם הערב חי מכלום,/ אבל החושך מטפס לשחקים העתיקים ביותר,/ חוגג בכל המסבאות ומקומות הצל הנדחים…

הכלום והחושך כמקומות רבי אפשרויות. יש איזה מחלה בשירה הישראלית העכשווית, צעירה ולא צעירה – נרטיביות יתר. אולי הסיבה היא רצון להגיע לקהל, לתקשר ולהצליח כמו הפרוזה, אבל שירה איננה פרוזה, על אף שאין פסול בשירה נרטיבית. שירה היא רגע, מכחול על בד. לכן שירים כמו הפעולה אוספת אותי אל בין שדיה,/ שדה הקרב הפעיל של הפעולה, / שדה הקרב המובס של הפעולה… פעולה שקודחת ללא הפסקה/ תעשייתית, מכנית, רוחנית ,שבלולית…” מעוררי מחשבה לטעמי יותר מעוד סיפור משפחתי, כמו גם “המוזר מביט בי. אישוניו רוחפים מלפניו/ כבועות מוזרות. מוזרותו מתנהלת בכבדות… קשת מוזרה/ חומקת בשביל צר מתרחק נשקף בשלוליות…”. חזרה על מילים כמו “הפעולה”, או “המוזר” מפעילים את הדמיון המילולי, ושירה חייבת להפעיל דמיון בעולם של מסכים מטמטמים.

יש אמנם שברי אמירה בשירי י ͘פה, אבל לא נרטיבים מתישים. לדוגמא השיר הבא, שעוסק בגעגוע ליידיש. אפשר היה לספר איזה סיפור על סבא או סבתא ושפתם הנכחדת, ואפשר גם לצייר תמונה מעוררת דמיון, רומזת:

“הנר מתבוסס, אמרתי לרוח שהנר מתבוסס./ …ארובות עשן עפים ברוח, ארובות עשן היות/ לעוף שפות, כמו שעפים להישרף שפה ברוח/ אתמולים,/ הנר מתבוסס וגוסס כל הנר מתבוסס, חיי כל / הפתיל, היינו הפתיל./ לנום. שיר ערש לנום,/ שיר ערש הקשבנו בחלום יידיש…|”

לא יודע אם שריפת הנר היא מטאפורית ליהודים הנשרפים במשרפות יחד עם היידיש כשפת דיבור מרכזית, אבל אולי. בכל מקרה תמונת ההיעלמות של הנר מרמזת על העלמות היידיש מהעולם, תמונה נוגעת ללב.

העשן חוזר גם בשיר התמונה המטאפורי הבא, תמונה רומנטית נוגעת ללב אף היא:

אשכב על האדמה הרכה, / אדיר שינה מעיני ואשכב עליה, על האדמה הרכה, / אניח את ראשי על רגבים שעתיקותם מימות עולם,/ אלמד את שפת העננים ואת שפת העשן, את שפת/ הסלע, את שפת החרשים, ואת שפת הפוסעים לדרכם…

שירה עדינה ותמונתית. יש גם חסרונות בספר, אורכו (155 עמ) (אפשר היה לנפות מעט), השפעת יתר של הורביץ וולך כאמור, העדר ציוני זמן כתיבת השירים (הספר מכיל שירים חדשים ומבחר מספרים ישנים, כשלא ידוע מי הם מי), אבל ככלל זהו ספר ראוי, כמו השיר המסתורי שאסיים איתו, “מעבר לסוף” שמו:

היינו שני פרשים שפרשו מעצמם ברגע האמת, בעיצומו,/ הותירו שני סוסי פרשים שהמשיכו לדהור ולפרוש, לדהור/ ולפרוש. וכשפרשו הסוסים, שבו הפרשים לדהור ולפרוש… היה רגע מוזר, הרף עין, בו נתאחדו פורשי/ הפרשים עם פורשי הסוסים. ברגע הזה שבו הפרשים לדהור/ על סוסיהם המנוצחים…

ראו עוד על ומיצירתה של אילנה ( רוסנו ) יפה :

אילנה יפה בלקסיקון הסופרים

פרופסור גבריאל מוקד על יקיצותיה של אילנה יפה

שירים מאת אילנה יפה

החור השחור של אילנה יפה
המסכות של אילנה יפה

אלי אשד :לקשקש זה ליצור חיים ” :סדרת “קשקוש בלבוש ” מאת אילנה יפה

 

7 תגובות

  1. ליובל
    קראתי את מאמרך ב”עיתון 77″ (שהוא אגב, גיליון מעניין במיוחד בעקר בשל חלקו הראשון המוקדש למלחמת יום כיפור). את שירתה של אילנה יֹפה אני מכיר בעקר (אך לא רק) ממחזור ארוך בן 25 שירים (לא קצרים) שהובא ב”עכשיו” 72 (למעשה חצי ספר שירים אופייני). אני משער שהשירים או לפחות חלקם הגדול מופיעים ב”יקיצה”. מחרוזת שירים ארוכה זו הייתה מרתקת והעידה על כשרון פואטי רב. מרבית השירים הם מסוחררים (תחבירית). שירים אלה, כפי שכתבת, אכן הזכירו לי את שירי יאיר הורוביץ (אך לא את יונה וולך). שירים אלה מעניינים אך לא תמיד לוכדים אותי ממש למרות הוירטואזיות הלשונית שלהם.

    אבל לשבחה של אילנה יאמר (שבאנלוגיה (לא מדויקת) לדברי פיקאסו שראוי להם ל”ציירים” שלפני שהם מציירים מופשט שילמדו לרשום או לצייר פיגורטיבית), היא יודעת לכתוב שירה יפה מאוד שאינה “מסוחררת”. למשל השיר “לחברת ילדות” לזכרה של אביגיל חברתה הוא שיר מופת, פנינה. גם שירים אחרים שלה יפים מאוד ומעידים על כשרון בולט. לגבי כותבים רבים אחרים שכותבים “מסוחרר” או “מבולבל” איני בטוח כלל שהם מסוגלים לחבר שיר בעל ערך והסחרור והבלבול נועדים להסתיר ולטייח אין אונות פואטית.

    אצלה זה כנראה ניסיון למצוא דרכי ביטוי חדשות. ניסיונות אלה שהם נשמת אפה של האמנות, כל אמנות, הם לגיטימיים. אתה כנראה אוהב זאת יותר אני (לפחות בשלב זה בחיי) קצת פחות.

  2. הי דוד
    אין לי עמדה מגובשת לגבי מה שאתה מכנה שירה “מסוחררת” – גם לא עד הסוף מבין את ההגדרה –
    כנראה שירים בלי נרטיב לינארי רטורי. בכל מקרה כל מקרה לגופו. מסכים שיותר מזכירים את הורוביץ.
    מה שאני בהחלט אוהב זה אמנים שמשתנים עם הזמן, כנ”ל משוררים, שלא כותבים את אותו השיר
    עשור אחרי עשור, ואצל יפה בהחלט יש שינוי והתפתחות, גם אם לא שינוי מוחלט, מהספרים הראשונים
    שעיינתי בהם.

  3. ליובל
    תודה לתגובתך
    לא לחינם כתבתי “מסוחררת (תחבירית)” – דהיינו התכוונתי לרצף תחבירי סביר ולא לנרטיב לינארי, אני לא שמרן עדי כדי כך. כוונתי למשל מתוך ציטוטיך “ארובות עשן היות/ לעוף שפות, כמו שעפים להישרף שפה ברוח/ אתמולים,/ הנר מתבוסס וגוסס כל הנר מתבוסס, חיי כל / הפתיל, היינו הפתיל./ לנום. שיר ערש לנום,/ שיר ערש הקשבנו בחלום יידיש…|” וזה היסוד ה”הורובוצי” שבשירתה זו, אם כי לעיתים היא כותבת אחרת.

  4. מבין למה את מתכוון. אתה קורא שירה טוב.
    אני אוהב השתוללות תחבירית, אבל העיקרון שאני בודק שירה הוא תמיד אותו עיקרון:
    האם יש מורכבות לשונית או רעיונית-תוכנית, ועדיף שניהם. אין כמעט אפשרות להמציא משהו “חדש” בשירה
    או באמנות כיום, אלא רק להוסיף מעט חדש על הישן. שירה היא המדיום שהכי סובל משחיקה – לכן אני מתעקש
    כאן בביקורות על הזרה: הסיבה היא ששירה נכתבת בשפת הדיבור – ששוחקת את המילים כל יום כל שעה
    בלי סוף, בעוד ציור, נניח – נעשה במכחול וצבעים בפעולה שאיננה שגרתית יומיומיות – אנשים לא מציירים ביומיום…
    זה רק נחלת ציירים. לכן לשירה תפקיד חשוב פי שתיים – להחזיר את הנשימה למילים.

  5. קוריוז לגבי אילנה יפה:לפני שהיא הייתה משוררת היא הייתה סופרת ילדים בזמנה ויצרה בשנות השבעים סדרת ספרי ילדים על דמות של קשקוש עיפרון שקם לתחייה.
    מסתבר שלאחרונה פורסם ספר בעל רעיון מקביל וציור דומה של הגיבור הקשקוש בשם “קשקוש מקושקש ”
    מאת התסריטאית נוגה אלגום בהוצאת עם עובד. האם המדובר ברעיון כמעט זהה?

    ראו פרטים על הספר הזה כאן :
    http://www.am-oved.co.il/htmls/%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%A7%D7%95%D7%A9_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A9%D7%A7%D7%A9.aspx?c0=22951&bsp=13499
    הנה כתבה שלי על הסדרה המקורית של אילנה יפה “קשקוש בלבוש”:

    לקשקש זה ליצור חיים “. http://www.no-666.com/2008/01/16/%D7%9C%D7%A7%D7%A9%D7%A7%D7%A9-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × שתיים =