גבריאל מוקד המבקר הידוע ועורך כתב העת “עכשיו” סוקר את ספר שירתה החדש של המשוררת אילנה יפה.
אילנה יפה “יקיצים” הוצאת “עכשיו”, 2013
יקיצותיה של אילנה ֹיפה
גבריאל מוקד
הספר הנוכחי של אילנה יֹפה, ‘יְקִיצִים’, מכיל את עיקרי שירתה בחמש השנים האחרונות, שהן גם התקופה העיקרית ביצירתה בכלל. בשירי ‘יקיצים’ הציבה אילנה יֹפה רף-איכויות-וסיגנון חדש בשירה העברית – ואפשר גם לומר כי היא גילתה בשיריה מימד חדש מצד המשמעות, דרכי-הביטוי ונופים נפשיים ופיסיים גם יחד.
א’
נראֶה כי כבר במבט ראשון בולטים ומתקבלים בכל יופים על דעת הקורא, כמעט בלי שום צורך בחשיבה מושגית ובתהייה מושגית עליהם, שירי הנוף ב’יקיצים’. גם שירי-נוף אלה חדורים בחוויות נפשיות רבות, אך עדיין אפשר להתמקד בהם בעיקר במימד רב-היופי בתיאוריהם ובשפתם, תיאורים ושפה שהם עדינים ורבי-עוצמה גם יחד. כך, למשל, די אם נביא בהקשר הזה שורות מתוך השיר ‘דובדבנים’ (עמ’ 10 בספר): “דובדבנים אדום שחור פירות יער רוטטים בבוהק חרישי./ פועמים שם תשוקות חנוקות עטופות פרי קיץ לילי…/ אדומי קיץ מתפקעים חנוקי קליפות, זבי עסיסי געגוע…/ חֶרֶשׁ ניגרים נחלי שְׁחוֹר עמוקים/ לנטוף נטיפי אודם כֵּהִים על מסכי מצועפי דימיונות./ עסיס שחור מתענג בחום עינוגי דימיונות גוף גופים על מצע/ עלים רך אפוף ארגמן כָּבד משכֵּר שילפי חוּם עלים זהוֹב./ דובדבנים טרופי קיץ שמשות אדומות לדמֵם עַד כְּלוֹתִי”. אגב, כבר בהקשר של השיר הזה מן-הראוי להפנות כאן תשומת-לב לסמיכוּת היפהפיה של הטכסט, המעוצבת ופועמת מִבחינות צורניות, צליליות וסמנטיות גם בסמיכויות דיקדוקיות מורחבות (למשל, כגון “מָסַכֵּי מצועפֵי דימיונות”, כאשר שם-העצם נושא-התיאור מובלע בעצמו בתוך סמיכות יפהפיה, היוצרת שלמות אורגאנית יחד עימו), אך גם מן-הראוי לשים לב כיצד תשוקות וגעגועים המבליחים בין קיטעי-הנוף בכל מהלַך השיר הזה מגיעים לסיום קיומי של הנוף ב”עַד כְּלוֹתִי” האישי כל כך.
בשירי-נוף עזים אחרים של היוצרת שלפנינו, כגון בשיר ‘פרגים’ (עמ’ 80), משולבות גם סצינות של פעולות דינמיות ופלסטיות מאוד בתוך הנוף – למשל, “מישהו שחולף בו באקראי, בשדה הפורה כלניות/ וחרציות, פרגים מכתרים אותו לפתע מכל עבריו,/ שועטים לעֶברו פרשים, פיגיונות, צעקות ואנקות/ פרגים שועטים לעברו מתאבכים בעין הסערה./ ילדה קטנה קוטפת רסיס אדום לידו בדיוק במקום בו/ כְּאֵב מפלח את חזהו, שמש מכסָה את השדה לשטוף”. כן חשוב לציין כאן, במדור שירי-הנוף הנהדרים הללו, גם שירים נוספים כגון ‘קיום אחר’, ‘עץ הסקויה’, ‘תפוחים כחולים’, ‘אגרטל זהוֹב’, ‘סגול’, ‘עיגולי גשם’, ‘אגרטל שחור’, מגנוליה’, ושירים אחדים נוספים. נוסף לכך כבר על סמך עיון בשירים אלה אפשר להבחין כי הארכאיוּת היפהפיה והבלתי-מפוקפקת, המהווה היבט, אך רק היבט מסויים, והחגיגיות, של שירי היוצרת שלפנינו, לא רק שאינן נוגדות דיוק עכשווי של תיאור וביטויי הרגש הרלוונטי, אלא להיפך: הארכאיוּת נושקת כאן לשפת היסודות העכשוויים – והאסתטיקה של תיאור החוגגת כאן שלֵמה עִם העתיקוּת ועם ההבלחה והמימוש של תיאור מודרני, הקורנים שניהם באיזו הזדהרות הדדית.
ב’
היבט אחֵר בספר ‘יקיצים’ מתגלה במיניין אותם השירים שמתארים מצבים קיומיים – מצבי-עומק נפשיים וחושפניים רבי-ממדים ומערכים של שכבות רוחניות שקופות ובהירות, אך גם אפלות, חבויות וכיהוֹת יותר, המשתקפות לָרוב זו בזו. גם ב”שירי נפש” אלה, שירי המצבים הקיומיים של הנפש, בולט לא פעם יסוד הנופים, ריאליים וסוריאליים, ממשיים ודימיוניים. אך שירים אלה הם יותר בגדר יצירות המציבות במרכז מצבים ופעולות של המודע והבלתי מודע, של האֶגו והסופֶּראגו, לא פעם גם על רקע מיתוסים ואגדות. כאלה הם, למשל, שיר על פעולה (עמ’ 17) ושיר על מצב האני, או בעצם על מצב האנִיִּים ברבים (עמ’ 54) המעלים את מצב הנפש עצמה ואת פעולותיה. בשיר ‘פעולה’ אומרת המשוררת, כאשר קדחתנות הפעולה גוברת כבר, על-פי איזה פוטוריזם של התודעה, גם על רקע הארכיטיפ: “הפעולה אוספת אותי אל בין שדיה,/ שְׂדֵה הקרב הפָּעיל של הפעולה,/ שדה הקרב המובס של הפעולה, שדה הקרב האינסופי, הנקודתי…/ רָצִית פעולה עיוורת – הֵא לָךְ פעולה/ אמיתית, פעולה שקודחת ללא הפסקה,/ תעשייתית, מֶכָנית, רוחנית”.
גם הֶמשך השיר הזה מתאר בצורה עזה ומדוייקת דינמיקה של מצב – כדין הפשטה שמקבלת המחשה חזקה – תכונה המאפיינת שירים רבים של היוצרת שלפנינו, בצד שירי נופים אסתטיים המסוגננים בארכאיות יפהפהיה (ולמעשה לעיתים תכופות גם מתוך היבטים מודרניים שהוזכרו קוֹדֶם) – וזאת כאשר הלשון של שיר כמו ‘פעולה’ היא מזיגה חזקה מאד של ביטויים מסורתיים ומודרניים עיליים, בנוסח המסתעף מהצד המודרני שלו, מִבחינה עקרונית, אך גם תוך-כדי מקוריות רבה, מִשירת אבידן וזך, זלדה ויונה וולך גם יחד. אכן, בנוסח המזיגה הזאת בין יסודות לשוניים וחווייתיים דינמיים, מסורתיים וברובם חדישים, מסתיים גם השיר הזה: “הפעולה שָׁבָה בתשובה,/ מותר לְךָ להניח שמעולם לא היתה./ אפוּף מֵי מנוחות שָׁבִים המים אל המעינות/ לזנק אל עננֵי לובן, להיאחז בָּרוחות”. לעומת זאת, בשיר על מצב האני שהוזכר לעיל, מצוייה התרסה רטורית חזקה, שלעיתים מאפיינת גם היא את שירי המשוררת: “סָבוּך מצב אֲנִיֶיךָ מִכל מצביךָ…/פניך אינם פניך משכבר… דבר זר, מוּכָּר, נכנס אל פניך”.
ג
אם גם בשירי נוף ובשירים העוסקים במישרים בחוויות נפשיות בולטת הווירטואוזיות הלשונית של המשוררת שלפנינו, וירטואוזיות זו ממריאה לא פעם ב- tours the forceספציפיים, הנסבים על רצפים אגדיים ורצפים של שירה בנוסח ימי-ביניימי מפואר. כזה הוא, למשל, השיר ‘כָּתב סתיו’ (עמ’ 77) שהוא הומאז’ מדהים ומקורי לנוסח של בן גבירול: “כָּתַב סתיו כְּתָב חידות בדפי חלומיו,/ שומרים כינסוהו בספר עלילות עלעליו./ רָאוני לבוא בַּסֵּתר אל נוגהי ראשיתיו/ לשמוע פעמי חצות בלב כיכרות המוניו/ … רוגשים אגמי הסתיו ורוח עז יבוא במימיו,/ לדעת תוגת ליבו, תוגת שלכות על פניו,/ איך סתיו, איך רוח אנוש בבדידות ימיו.” מידת וירטואוזיות דומה ניכרת גם בשירים עם מוטיבים אגדיים, נסוכי קדמות ומודרניוּת גם יחד, כגון בשיר על המלכות הלגנדרית של טַסמליה (עמ’ 8): “לכתוב את טסמליה בטרם הגיחה לעולם מסלע קדום/ כמו אגדה. הטסמלים, עם נועז וחשוך, צמא דם אבל/ גם צמא דעת, והכול בלב כיכרות שזורות פירחי היביסקוס/ נושנים, ריחניים…/ ירח בוחש בביטננו, חלונות החושך קרבים,/ זהב עף ברחובות כמו רוח לפרוט על ניבלי זהב/ קשתות זהב, שבטים עירומים בגן מואצל”.
ד
חטיבה מיוחדת (הפזורה, אמנם, על פני הספר ‘יקיצים’ כולו) מהווים “שירי דמויות” של אילנה יֹפה. כוונתי לשירים המציבים במרכז דמויות אכזיסטנציאליות, כלומר דמויות הבוחנות את קיומן בצורה ריאלית או אגדית, או גם דמויות שקיומן נבחן באורח כזה על ידי המשוררת – קצת בנוסח של דמות מֶסיה טֶסט של פול ואלרי (אשר כתבה עליו מסה יפהפיה המשוררת עופרה שונית). כדוגמה לשירים אכזיסטנציאליים חשובים ויפהפיים אלה יכול לשמש כאן (כנציג בלבד מחמת קוצר מקום) השיר ‘מר סאשה על פיתחו של מצבו’ (עמ’ 23): “דלת נפתחה חרישית אל מעֵבר… הים קדר תחתיו…/ תחת לדלתות השתרע ים ענק של תפיסות-מצב/ שקטות נטולות יומרה…/ שקטים מאוויי המים כשמישהו חותר בסירת/ משוט קטנה אל חופו של מצבו”. כאן ניכר גם כוחה הגדול של אילנה יֹפה ביצירת נופים סוריאליים האנלוגיים, המקבילים, למצבי תודעה. אולם, בניבדל משירתה המוקדמת יותר, לא התמונות הסוריאליות קובעות כאן כשלעצמן, אלא קובע עומק הקידוחים (יותר יונגיאניים מאשר פרוידיאניים) למעמקי הנפש ולרבדים השונים של המצבים הקיומיים.
ה
מן-הראוי לציין כי, נוסף לשירי דמויות אגדיות ואכזיסטנציאליות וארכיטיפאליות, רב כאן גם כושרה של המשוררת לתאר דמויות ריאליות בעיצומו של מצב קיומי נתון, ולעיתים גם בעל אופי סימלי. במחוז שירים המתיחסים גם לדמויות ממשיות באופן סימלי וקונצפטואלי בולט ב’יקיצים’ השיר המצויין ‘הליכה’ (עמ’ 75): “אתה הולך על שפת חלום והליכתך/ הופכת לזמן, וצעדיך למחשבה”. ואִילו בשיר ‘גברת אמילי אורזת’ (עמ’ 58) בולטת לא אלגיות סימלית, אלא תיאור מאוד מדויק של הדמות עצמה. שיר זה מייצג איזו סוציולוגיה מדויקת מאוד של הנפש ושל החפצים, הקיימת גם היא בספר: “הסתערות על המרחק ולוּ גם הקרוב ביותר/ למשל מהמיטבח לסלון, גם זה מסע,/ היא מתיפחת…/ שנים תוהה גברת אמילי איך לארוז עצמה…/ כלומר מה תילבש בחגיגה… בה תגורש/ מארמונה השכור בפרוטות…/ בגשם, ליד החלון, שמה לב/ איך חייה נארזים, טיפין טיפין, ואיך היא עצמה/ נאחזת באריזות הזהב של חייה עטופי הגשם”.
אולם בין שירי דמויות ב’יקיצים’ יש למנות גם שירים הנסבים על דמויות פנטסטיות – ולאו דוקא מתוך אגדות ידועות. אלה שירים עם דמויות הקרובות לעולם של ‘עליזה בארץ הפלאות’ כגון שירים עם דמותה של ‘מִשֶּׁכְּבָרִי’ ודמותו של ‘עודֶנו’.
בכלל עולמה הפיוטי של אילנה יפה זוהר מרוב סצינות נופיות, נפשיות, אגדיות, קדומות ומודרניסטיות, שזורות בארכאיזמים ובניאולוגיזמים (כפי שמעיד גם עצם השם הניסיוני, הארכאי והמודרניסטי-ניסיוני של הספר כולו: ‘יקיצים’). מובן, אמנם, כי ברשימה קצרה זו לא יכולתי “לעשות צדק” עם כל ההיבטים והגילויים בעולמו השירי של הספר (למשל, אלה הכרוכים בנטיה מטאפיסית פרטית), ומדובר רק בהקדמה לעולם השירי הזה.
ראו עוד על ומיצירתה של אילנה ( רוסנו ) יפה :
שירים מאת אילנה יפה בהוצאת כתב
החור השחור של אילנה יפה
המסכות של אילנה יפה
אלי אשד :לקשקש זה ליצור חיים ” :סדרת “קשקוש בלבוש ” מאת אילנה יפה
אילנה יפה
בקורת מעניינת ומעמיקה. התודעתי לשיריה של אילנה יפה בחוברת עכשיו 72 שם הובאו כ-28 משיריה על פני 20 עמודים גדושים. משוררת מוכשרת ואינטליגנטית מאוד (אני כותב זאת כי אולי לא מודגש בד”כ מספיק איך האינטליגנציה של הכותב משתקפת בשיריו). אני משער שמרבית, אם לא כל, אותם 28 שירים כלולים בספרה החדש. אהבתי שם במיוחד שיר נפלא “לחברת ילדותי” המוקדש “לאביגיל, לזכרה”, אחד היפים שקראתי בשנים האחרונות, שלא הובא כאן. כמו”כ אולי מרומז במאמר אך לא מודגש מספיק שאילנה מחפשת ללא הרף כמעט דרכי הבעה צורניות חדשות ובהן שירים “מסוחררי-מילים” שאני אישית פחות מתחבר אליהם. כאן התוודעתי לניסיון מעניין נוסף להתכתב עם שירת ספרד.
[…] פרופסור גבריאל מוקד על יקיצותיה של אילנה יופה […]
[…] פרופסור גבריאל מוקד על יקיצותיה של אילנה יופה […]