נשים בספרות ובפאנלים ספרותיים – הרהורים

מאת ד”ר אמנון סטופ

הייתי בשבוע שעבר  עם ידידי אלי אשד  בכנס בדיון 2013 שעסק בנושא “האלוהות ודתות העבר ודתות העתיד”. תוך כדי שיחה על ספרים שהוזכרו בפאנלים ועל ספרים אחרים שאלו הזכירו לנו, אלי אמר לי שניסה לקרוא את ”ציידת הלילה”, והפסיק כי הספר לא מענין, גדוש בסקס ובאלימות, בגיבורים יותר מדי כל יכולים, ומזכיר מאוד סרט אקשן נחות.

אמרתי לו שגם אני לא מצאתי את הספר מענין, אבל שדווקא אהבתי ספרים אחרים מהסוגה הזו, ותוך כדי כך התחלנו לדבר על הסוגה של פנטסיה אורבנית. ציינתי שכל הסדרות שאני מכיר הן של סופרות. הסדרה שבה הגיבורה היא אניטה בלייק שכותבת לורל המילטון, רחל מורגן הגיבורה של קים האריסון, סוקי סטקהאוס של שרלין האריס, מרסי תומפסון שכותבת פטרישיה בריגס, ואפילו פנטסיה יותר קלאסית שאינה מתרחשת בעולם דומה לשלנו של ליזה שיארין שהגיבורה שלה היא ריינה בנארס (שהיא, דרך אגב, אלפית.)

חיוויתי את דעתי שהרושם שלי הוא, שהספרים האלו לא רק נכתבו על ידי נשים, אלא שהם גם כנראה מכוונים לנשים. הסיבה שאני חושב שהם מכוונים לנשים היא מה שמקשה עלי לקרוא אותם, והיא הכמות העצומה של מונולוגים פנימיים וחיבוטי נפש של הגיבורה. אין שום רע במונולוג פנימי ובהעמקה של אישיות הדמות הראשית. הבעיה שלי היא כאשר המונולוגים מופיעים בתכיפות של חצי עמוד כל 3 עמודים, וגם לא מוסיפים שום דבר. לא מקדמים את העלילה, לא מוסיפים לידע על הדמות, לא מוסיפים להבנה של הדמות, או של דמויות אחרות, ובקיצור, הם מבחינתי רעש שמפריע לקריאה הרצופה של ה“אקשן“.

התופעה של ספרי ”אקשן“ שמכוונים לקהל נשי היא מענינת בפני עצמה, אבל לא זה הנושא שלי כאן.

תוך כדי הכנס שמתי  לב לדבר מענין. בבדיון היו שני פאנלים. פאנל אחד על טהרת הגברים, ופאנל שני שבו היתה מנחה אישה ומשתתפת אישה. ושמתי לב שבפאנל ה“נשי“, כל סגנון ההנחיה והשיחה היה שונה מאשר בפאנל ה“גברי“. בפאנל ה“נשי“ היו מההתחלה הערות אישיות, חוות דעת מבוססות רגש כגון ”הספר משעמם“, ולא, לדוגמא, ”הספר חוזר על רעיונות שכבר קראנו“, ואזכורים פנימיים שבין מכרים (קרי, מכרות) ושאי אפשר לצפות שהקהל יבין. ההבדל בין שני הפאנלים היה פשוט עצום, כמו בין שני ז‘אנרים שונים לגמרי.

מה שמשעשע הוא, שהבחנתי בהבדל בין הפאנלים בדיוק בזמן שהסברתי שלדעתי אי אפשר להבחין בין ספרים שנכתבו על ידי נשים וספרים שנכתבו על ידי גברים. נזכרתי  בסיפור הידוע על הסופר(ת)  ג‘יימס טיפטרי ג‘וניור שכתב(ה) בעילום שם, ועל סופר המד“ב הידוע סילברברג שכתב מסה שלמה שבה ”הוכיח“ כי טיפטרי חייב להיות גבר, ואז, לפי הסיפור, ניגשה אליו הסופרת בכנס מד“ב והציגה את עצמה.

מה מסקנתי?

מכיוון שראיתי פאנלים שנוהלו על ידי נשים ושכללו נשים, ושהתנהלו בכובד ראש אקדמי, אין לי ספק שנשים יכולות להתנהל ”כמו גברים”. גם קראתי ספרים שנכתבו על ידי נשים ושלא הבחנתי בהם ב“מאפיינים הנשיים“ שציינתי למעלה. משום כך, אין לי ספק שנשים יכולות להתנהל, ולכתוב, כמו גברים. לא זו השאלה מבחינתי.

השאלה שמענינת אותי היא, האם כאשר נשים מרשות לעצמן להתנהג כפי שהן באמת היו רוצות, כפי שהן מרגישות בנוח, האם אז יש הבדל בין ההתנהלות של נשים ושל גברים.

זו שאלה פתוחה מבחינתי, אחרי הכל אני לא אשה, ואין לי תובנות ”מבפנים”.

אסיים באבחנה על מה שכתבתי למעלה – כתבתי בנימה אישית, תוך אזכור של הידיד שאיתו הייתי בכנס, ומתוך תיאור של שיחה בינינו. הייתכן שבעצם טבעי לי לכתוב ”כמו אישה” ?

תגובה אחת

  1. נציין גם שבעולם המדע הבדיוני הישראלי יש דומיננטיות הולכת ומתחזקת של נשים על פני גברים,כפעילות וגם ככותבות וכעורכות. . הנשים כמדומני דומיננטיות באגודת המדע הבדיוני הישראלי . אחת ההשלכות של זה היא אולי שבשיחה רגילה בין חובבים וחובבות אתה שומע פחות על”סטאר טראק” ויותר על באפי ציידת הערפדים ” .אבל לא בוצע כאן מידגם סטטיסטי מדוייק זאת רק הערכה על סמך כמה שיחות ששמעתי באקראי בבידיון ובכנסים אחרים. .
    האם לטעם “הנשי” של האחראיות יש השפעה על בחירותיהן? ,זה דורש מחקר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + ארבע עשרה =