הסיפורת המחתרתית של יגאל גודקוב

ב- 2012  יצא לאור ספר בהוצאה עצמית בשם "חבצלת החוף" רומן בשם "המיותרים " של בחור בשם יגאל גודקוב. ונעלם.

לא תמצאו  אותו בשום ספריה ובשום חנות.

אבל יובל גלעד חושב שהמדובר ביצירה חשובה שראויה להיזכר.ופרקים מהספר נמצאים ברשת בבלוג של רן יגיל.

ספרות במחתרת[

מאת יובל גלעד 

 טקסט נכתב כאחרית דבר שהיתה אמורה להידפס בסיום "המיותרים", אבל לבסוף לא נדפס ומובא כאן.

כמו בימי הסַמְאִיזְדַאט, ספרות המחתרת שיצאה לאור בהוצאה עצמאית ברוסיה הקומוניסטית, נדפס כעת ספרו פורץ הדרך של יגאל גודקוב, "המיותרים", במאה עותקים, בתקופה קפיטליסטית בה אין להוצאות הספרים עניין בספרות עמוקה, פילוסופית, חשובה ומֵמפת קיום ומציאות, בתקופה בה הקפיטליזם דיקטטורי ושולט על המחשבה לא פחות מהקומוניזם בשעתו.

 "המיותרים" הנו רומן מעמיק הבונה נפשות של ארבע דמויות מרכזיות ועוד דמויות משנה, כשמשפט יחיד מספיק למחבר להעמיד דמות עגולה ומוחשית. זהו רומאן היונק מן המסורת הרוסית הריאליסטית הגדולה, בעידן בו דף נייר עמוק יותר ממרבית הספרים היוצאים לאור. גודקוב, יליד רוסיה, חש את הרצינות שבה ספרות יכולה לשקף מציאות. מקורות השפעה נוספים הנם ההומור הבוטה של ראבלה והדימיון של דון קיחוטה.

 פרט לנרטיבים החזקים הכלולים בו, קיים גם אלמנט הגותי חזק, הרהורים פילוסופיים של מי שגדל על ברכי פילוסופיה יוונית (באהבת האדם שלה ובלוגיקה שלה) ופילוסופיה רומית (על התבונה החותכת והביקורתיות שלה). חיתוכים מהירים ואכזריים משהו מאפיינים את הדיאלוגים של גודקוב, כמו גם את העלילה. אבל גם רכות וטוב לב מכמירים שזורים בעלילה, המציגה את כל טווח הרגשות האנושיים. ולעיתים כישרון הסיפור הטבעי מטובל בפרוזה שירית, בהמצאות לשוניות.

 כמו כל רומאן גדול, מתיימר ומצליח גודקוב לתפוס את רוח התקופה, ימים של שטחיות, של עודף אינפורמציה ואמצעי תקשורת, של קיטוע שמתאפיין בשינויים שאין יודעים מהם בדיוק, של אובדן אמונה בזקיפות הקומה של האדם – "בתחילתה של המאה העשרים ואחת בין הדיו לדיגיטלי" – כפי שנפתח הרומאן.

 כל גיבורי הספר בנויים מקטבים מנוגדים המוצגים באותנטיות וטבעיות. גיא, בן העשירים, משוטט בעיר, יושב בבתי קפה, שוכב עם נשים, גולש באינטרנט, ובעיקר מחפש משהו גדול לחיות או למות למענו. מצד אחד – צעיר עמוק בעידן רדוד, מישהו יוצא דופן בחיפושו. ומצד שני – קונפורמיסט של תקופתו, נציג מדויק של תרבות ניהיליסטית, וסופו בחירה בדרך הכסף של אביו. גילויים של אכזריות כלפי הזולת אינם זרים לו. גם מסעו למדבר כדי לעמוד על שורשי כתב היתדות, חיפוש בסיס מזרח תיכוני מקומי בעל משמעות, סופו כישלון חרוץ.

 בדמותו של גיא משתמש גודקוב בטכניקת "זרם התודעה", מעקב עיקש ודתי באדיקותו אחרי זרמי עומק, מחשבות, הרהורים ופחדים העוברים בתודעתו של גיא, בשיטוטיו חסרי הפשר. ההשפעה כאן היא של זרם התודעה מבית מדרשו של מוסיל ו"האיש ללא תכונות" שלו, רומן אדירים ששילב הגות והתבוננות במין האנושי באופן חסר תקדים.

 שירה, השוכבת עם גיא בתחילת הספר תוך כדי דיאלוג משעשע ומזוויע גם יחד בין "הנסיך הקטן" ל"המלט" לשייקספיר, היא דמות דיוניסית מטבעה, גופנית וחושנית. אולם משנכשל חלומה להיות רקדנית – לא נותר כמעט דבר, פרט לחושניות ריקה, סקס ואובדן עצמי, ייאוש של קיום כהמתנה מתמדת למשהו שלא יקרה. דמות של צעירה אבודה, רווקה מיותרת בעיר גדולה ומכחידת אישיות.

 עידו, הדמות הטראגית ביותר ברומאן, רק רוצה להצליח. הוא סטודנט טוב, יש לו חברה סטודנטית מבית טוב, בעוד הוא מגיע משכונת עוני ומצוקה משפחתית, אבל נחוש "להתקדם" בסולם החברתי ולעזור למשפחה. בכך הוא תואם את רוח התקופה הקפיטליסטית, הנרקיסיסטית והאגוצנטרית, גם אם הדבר נעשה כדי לעזור למשפחה. זמנו של עידו הוא זמן לינארי, הדוק, קלסטרופובי, כל דקה בו חשובה ומחושבת. זמנו של עידו הוא המקבילה ההפוכה לזמנו של גיא המשוטט חסר מטרה. לא במקרה הסופר פותח כל פרק של עידו בתיאור השעה המדויקת. אבל יש בו גם טוב לב מכמיר המרגיז מאד את חברתו, שהיא באמת אגואיזם טהור. כמו בעל כורחו הוא נסחף לעזור לשכנתו הרוסייה שבנה התאבד, ולעוד מסכנים המעכבים את "הצלחתו", והקונפליקט בין הקטבים בנשמתו מביא עליו את סופו הטראגי.

 סופו הטראגי מורכב: בתור מי שהגיע למבוי סתום וקץ בחייו היינו מצפים דמות שכזו להתאבד. אבל החיים אינם רומן של אשכול נבו: דווקא אדם טוב לב שעוזר לאם חד הורית שבנה אבוד, בוחר בסיום טראגי בדמות רצח סתמי של מעסיקו. החיים אקראיים, רבים מאיתנו פשוט "מיותרים" או בכל אופן נתפסים כמיותרים בעולם כוחני, על אף שכל אדם הוא נשמה ראויה לאהבה ולכבוד.

 והנפש הרביעית והאחרונה חביבה הנה כהן, נציג היהדות הלאומית דתית, ששנים של עבודה ושמירה אדוקה על טקסים מביאות אותו להתפרצות פורקת עול מצמררת. אחרי שנות עבודה כמזכירו של אביו העשיר של גיא, הוא פוגש את שירה היפה והחושנית, בעזרת האינטרנט כמובן, ומתאהב עד קצות אברו. ההתאהבות מביאה לסחרור הגורם לו להעמיד את אקסיומות הקיום שלו בסימן שאלה, או למעשה לזרוק אותן לפח כקונדום משומש. יש בו מן הייצוג לעולם יהודי דתי עבש שאיבד את אמונתו הטהורה בשורת טקסים ותרבות פוחלצית.

 רוחב יריעה של הרומאנים של המאה ה-19 מאפיין את כתיבת גודקוב, ההולך בגדולות ומנסה להכיל את הקיום כולו בספרו. גם אלמנטים של קיטוע קולנועי, מונטאז'י, קיימים בספר שיתאים יפה לעיבוד קולנועי. זהו רומאן עירוני קלאסי, המאזכר כבר בתחילתו את "העורב" של אדגר אלן פו, ומאבחן אותו כ"שיר הלל לזיהום אויר". העורב כמטאפורה לענני העשן שבהם אנו חיים בערים הגדולות.

 מאפיין נוסף של "המיותרים", שגם הוא חריג בנוף הספרות הישראלית, הנו המיניות. הספרות העברית דלה בתיאורי מין, וגם המעטים שישנם הנם שמרניים בדרך כלל, רציניים עד אימה ומאולצים. הסקס אצל גודקוב חופשי ומשוחרר, מעט אכזרי לעיתים, מצחיק ואירוני, ולא מעט אוננויות שלובות בעלילה, ברוח התקופה האגואיסטית של ימינו. אני יכול לתאר לעצמי את פרצופן של העורכות-יחצ"ניות ה"אנינות" של ימינו בהתקלן בסצנת המשגל במדבר, או בסצינת השגילה הסדיסטית של שירה (וסילחו לי על השובניזם, או שאל תסלחו לי).  

 גודקוב אינו כותב כדי לנפץ פרות קדושות, אבל אין לו אלוהים בכתיבתו. זוהי כתיבה החותרת לחופש מוחלט מכבלי התרבות, כתיבה עם פרספקטיבה היסטורית ורצף תרבותי ספרותי החסר כל כך בימינו בהם הסופרים קוראים שלושה ארבעה קאנוניים ויאללה להקליד. גודקוב מבקר את תקופתו, מעט ברוח מישל וולבק, אבל עם הרבה יותר אהבת אדם.

 קצת על "מאחורי הקלעים" של הרומאן: היה היתה פעם חנות ספרים מופלאה ברחוב בן יהודה בתל אביב, חנות לספרים בגרמנית ולספרים יד שניה בעברית וספרי פילוסופיה באנגלית ועוד. החנות נרצחה על ידי רוח התקופה שהשתלטה על תל אביב: נדל"ן ופיריון. שמה היה "לנדסברגר" ז"ל. החנות הוקמה על ידי ייקים בשנות השלושים של המאה העשרים, ובאה לקיצה, באופן סמלי, בתחילת המאה העשרים ואחת.

 אני הייתי הנכד של בעלת הבית ובהמשך החנות עברה לניהולי. גודקוב היה קונה מדי פעם ספרי פילוסופיה, אבל בעיקר אצל סבתי כך שלא היכרנו. הכרתי רק את פניו. הברנש בחור נאה, ופרט להיותו סופר הוא גם גולש גלים מיומן, ובתוקף כך שזוף למדי. מאחר והחשיבה האנושית היא סטריאוטיפית עד פאשיזם, כולל בתודעתו של המשורר המקליד שורות אלה, חשבתי שמדובר בהדיוט. למגינת ליבי נכנס האיש והניח על שולחני את "המיותרים", רומאן שכתב במשך 12 שנה אותן הקדיש לכתיבה, בין תעסוקות הפרנסה, כמובן.

 למה בטח בי להיות הקורא הראשון והיחיד מבלי שהכרנו? אינני יודע. מאחר ואינני מאמין בסופרים הנופלים דאוס אקס מאכינה, הבטחתי לקרוא, בטוח שבידי דבר גרפומניה ברמה זו או אחרת. התחלתי לקרוא בהיסוס, אבל די מהר הבנתי שמדובר בספרות אמת. הטקסט היה רצוף שגיאות כתיב והגהה, מאחר ונכתב על ידי אוטודידקט שהתגורר כל ימי נערותו בשכונת עוני בבת ים. נעשו תיקוני הגהה בסיסיים, ועלתה שאלת העריכה של הספר. מחד גיסא הניסיון להכיל הכל והמעבר המהיר בין הדמויות מקשה על הקורא, אבל מאידך: הרומאן, פרי עבודה של שניים עשר שנים, הגיע בשל כמעט לחלוטין. כל שינוי, פרט להורדות קלות, היה מחריב את המארג. נעשתה עריכה קלה, כתב היד נשלח להוצאות לאור, ונדחה על ידי כולן.

 האומץ של כותב צעיר ומוכשר כשד, לכתוב בחדרו, במשך שניים עשר שנים, יצירה עמוקה ומקורית מבלי להראות לאיש את פרי עמלו, בעידן שבו שניה מפרידה בין הקלדה לפרסום אפשרי באינטרנט או הדפסה והפצה קלים למדי, מדהימה. רצינות המאפיינת פילוסופים יוונים, ספרות רוסית או כותבי זרם תודעה בתל אביב המיוזעת, הקפיטליסטית והכוחנית של המאה העשרים ואחת.

 הרומאן איננו מושלם: לעיתים ניכרת השפעת יתר של מוסיל, ויש מחסור מסוים במקומיות (הקיימת, אך לא במינון מספיק), שכן לדעתי רומאן, פרט למקרים ממש יוצאי דופן, חייב להיות מחובר למקום בו נכתב (וראו "יוליסס" לג'וייס ועוד כהנה וכהנה). בנובלה הבאה שכתב גודקוב  -"ישראל הרפד" – ושגם היא נדחתה על ידי העורכות המיומנות על אף היותה קומוניקטיבית, מעין אידיליה ישראלית מקומית – המקומיות היא בתפקיד מפתח.

 כעת, כמה שנים לאחר סיומו, ולאחר פרסומים בודדים של קטעים באתרי אינטרנט, יוצא סוף סוף הספר לאור השמש הבוהקת של המזרח התיכון, מעט מיותר וחסר קוראים, אבל נפלא על אף הכול.

 ראו גם :

הבלוג של יגאל גודקוב

פרקים מתוך "המיותרים "

שאריות מתוך "המיותרים "

פרק מתוך "ישראל הרפד " מאת יגאל גודיקוב