המלכה מרי אנטואנט ובנה “הנסיך האבוד “.

האם בנם יורש העצר של המלך לואי ה16 ומרי אנטואנט מלכי צרפת בזמן המהפכה הצרפתית מת בזמן המהפכה? או שמה שרד אותה וחי כאדם מבוגר? פרשיה זאת העסיקה רבים וטובים לאורך הדורות ושימשה כבסיס לשלל תיאוריות קונספירציה וכמקור השראה ללא פחות ממאה אנשים שונים שטענו לימים  כל אחד שהם אותו יורש עצר שניצל וכי כתר צרפת שייך להם. ( וגם לפחות לספר בלשי אחד “המגדל השחור ” ) בדיקות ד.נ.א מודרניות הראו שלא הייתה שום תעלומה והנסיך האבוד מת בכלא המהפכה . אבל זהו עדיין סיפור טוב  אברהם גולדברג דן בו מהזווית המיוחדת  שלו.

 

לואי שרל נולד בפאריס ב- 27 במרץ 1785 כצאצאם הצעיר של הזוג המלכותי לואי ה-16 לבית בורבון מלך צרפת ומרי אנטואנט. עם מותו של אחיו לואי ג’וזף קסבייר, הפך לואי שרל הילד לדופין של צרפת ,יורש העצר ,מכוח החוק הסאלי המעביר את הזכות לכתר צרפת רק לצאצאים ממין זכר.

 ב 1789 פורצת המהפכה הידועה וכעבור שלוש שנים מוצא אביו של לואי שרל להורג ומספר חודשים לאחר מכן אף אימו מוצאת מתאה הטחוב ועומדת למשפט שדה קצר בן יומיים של בית הדין המהפכני. גזר דינה ידוע מראש והמהפכנים כפי שיורשיהם הבולשביקים ינהגו בעתיד , ,מפברקים האשמות נגד המלכה מרי אנטואנט בין היתר בדבר קיום יחסים עם לואי שרל הקטן. היא מועלית לגרדום כבעלה המלך ונקברת קבורת כלב.

שני הילדים הבת מרי תרז שרלוט ויורש העצר לואי שרל ממשיכים לרצות את מאסרם במבצר הטמפל ,שמחרכי תאיו אפשר לראות את הקונסינז’ירי בו נחרץ גורלם של אלפי בני אצולה רק בגלל מעמדם החברתי . הילדה משתחררת בסופו של שלטון הטרור המהפכני ומועברת למשפחת אימה בבית המלוכה האוסטרי ,ועל מותו של הנסיך הקטן מתקבלת הודעה ביום ה-8 ליוני בשנת 1795 בהיותו בן עשר.

עד כאן עובדות המוסכמות על הרפובליקאים ועל המלוכנים תומכי בית בורבון.

המסתורין לגבי מותו או אי מותו של יורש העצר ,או כפי שנאמני בית בורבון הכתירו אותו עם מות אביו ,לואי ה 17 הלכו והתרבו עם חלוף השנים . הספרות והמחקרים , ממשיכים להציף את דוכני הספרים ,והסברה כי הנסיך הקטן לא מת אלא הוברח מהכלא אל החופש אינה נתפסת כמשוללת יסוד . מספר הטוענים לכתר צרפת ,שלדבריהם הם צאצאי “הדופין האבוד” לא פחת. עם מיגור בית המלוכה הבונאפרטי בשנת 1815 צצו לשרל העשירי אחיינו של יורש העצר האבוד מתחרים אלמוניים, שטענו שהם הם הנסיך יורש העצר,שהנם לואי שארל,הילד שבגר. עוד במאה העשרים הופיעו טוענים לכתר כשבידיהם סיפור על בריחתו של היורש מהכלא ,ועל קבורתו של ילד בן ההמון במקומו. כמו אנסטסיה הקטנה ,שטענה כי היא בת הצאר וניצלה מטבח בית רומנוב בידי הבולשביקים במהפכה האדומה ,כך גם אגדת “הדופין האבוד” ממשיכה להעסיק דפי ההיסטוריה הצרפתית והדמיון הספרותי.

את הגרסה המדהימה ביותר בדבר גורלו של הדופין האבוד הוא לואי ה17- שלא מלך,קבלתי משכני לספסל הציבורי בפארק מונסו בפריז. מנהג עשיתי לי בימי שמש חורפית לשבת על ספסל בפארק הקסום ולקרוא בספר או בעיתון יומי ולעשן פנטלה . לידי ישב אדון הדור ,לבוש במקטורן טוויד ומכנסיים מפוספסים בגוון מוקה , מגבעת לבד משובחת לראשו .צעיף משי כרוך על צווארו,ומטפחת פרחונית בכיס המקטורן . האדון המבוגר שריחו של האו סובג’ מבית קריסטיאן דיור נדף מלחייו הורדרדות כל עת שרוח סתיו חלפה בין ענפי עצי הדולב ,והפיחה חיים בעלים שנשרו על שבילי הפארק ,היה דייר באחד מבתי הפאר המקיפים את הפארק. אך טבעי היה שמסייה הנרי דה סטניסלאס [כפי שהציג עצמו] , ביקש את רשותי ולשבת על הספסל הציבורי ולעשן סיגר דוידוף ריחני. לאחר שבועות הפתיע אותיבניסיון לקשור שיחה . הוברר לו שאינני משוכני הבירה הקבועים אלא נמצא בגלות פאריז מבחירה,עובדה שאפשרה לו לספר לי את סיפוריו והגיגיו בפתיחות של שכן לטיסה טראנס אטלנטית המתוודה בתוך שעות בפני בן זוגו לטיסה מתוך ידיעה שלאחר הנחיתה לא יתראו שוב.

לא זה הזמן להעלות את כל מעללי מסייה דה –סטאניסלאס, והעלתי את דמותו אך כמקור אמין לגרסה,בדבר גורלו של “הדופין האבוד” אשר מספר לא מועט של צרפתים תומכים בה . וכך בשיחה שהתגלגלה באשר לעתיד הרפובליקה וכיוצא באלה נושאים לא אישיים ,שקל הפטפוט בהם ,שבנו אל מסתרי “הדופין האבוד” שהוא מה נושאים שלעולם יציתו את הדמיון ,כמו רצח את קנדי הרעלת נפוליון ומי דרס את הנסיכה דיאנה.

פתח מסייה הנרי בכחכוח גרון כמי שמתכוון להרבות בדברים.

“מסייה אברם ,אספר לך את הגרסה הקשה והמבישה ושאין עדיין היסטוריון פוסט מודרניסט המעז להעלותה על הכתב ,כפי שפרקים אפלים שהתרחשו בעיר זו כלפי בני עמך טרם מצאו מקומם עלי ספר “

” הדופין הצעיר נתון היה במשמורת בכלא הנצור שעתה משמש את הרפובליקה אתר היסטורי. ילד בן שמונה,מבוהל כלוא בבידוד בהשגחת אנשים רעים נקמנים הרואים בבן המלוכה הצעיר חיה שנלכדה , מוצג שישמש את המהפכה,שריד חי שבעתיד יוחזק אולי בכלוב להנאת ההמונים . אלא שבאותה עת פעלו אחרים שזכר צרפת הגדולה יקר להם לשחרור הנסיך. הם ידעו שקצבי הגיליוטינות יעלו את הכורת על המלך הצעיר. כשמלאו לילד עשר נפל למשכב . רופאיו לא מצאו מזור לילד הקודח ובאין תקווה הובאה לתא של לואי שרל הילד מכשפה מהעיר אלבי. ההנחיות שקבלה הזקנה ,בסתר, מתומכי בית המלוכה ושק הזהב במשקל שני הקילו שניתן בידיה עשו פלאים . בכניסתה לכלא בשק על גבה נשאה גופת ילד קטן שמת באחד מפרברי הדחק של פריס המזוהמת. היא הניחה את הגויה הקטנה על מזרון הקש שבתא ,העירה את הנסיך הקודח שמה ידה על מצחו והסבירה לו את המתרחש.

“נסיך יקר ” אני אשקה אותך בשיקוי עתיק שלא השתמשו בו מזה שנים רבות אבל במשפחתי יש עדויות שהשיקוי יהפוך אותך לצפרדע בתוך שעה מרגע שתבלע אותו.אל תיבהל ,ברגע שתהפוך לצפרדע אשליך אותך מחלון התא אל מימי הסיין ,תסחף הרחק מחוץ לעיר הרעה הזו ותנדוד בנחלי צרפת . ביום שתראה בת אצולה ,נסיכה ,קפוץ החוצה מהמים פתח פיך ודבר בלשון בני אדם ,אל תחשוש. עליך לבקש אך דבר אחד ,כי האצילה תנשק אותך ומרגע שזה יקרה ,תהפוך שוב לנסיך הדופין של צרפת ולמלך לואי ה 17 לו העם מחכה כי ישוב . הילד הצנום והחיוור שלא ראה אור שמש ,בגדיו מרופטים וגורלו נגזר עליו וגופו קודח בחום היה מוכן לבלוע כל דבר ובלבד שיחלץ מבית הכלא הטחוב אפילו כצפרדע ירקרקה. לא חלפה מחצית השעה וצפרדע הושלכה מבין סורגי התא פגעה במים האפורים שזרימתם עזה והניעה את רגליה המעוקמות תוך שהיא משמיעה צווחות שמחה.

הסתיו קרב ורוחות קרירות החלו מנשבות הצפרדע הקטן דילג בין הלוטוסים בבריכה ליד ארמון שעל פי שרידי סמלי האצולה הדהויים שקישטו אותו היה שייך למשפחת דוכסי אלנסיון. אף שיד המהפכה הייתה גם בו ניכר היה כי זהו שריד לאחד מבתי האצולה הגדולים של צרפת. על גדת הבריכה ישבה עלמת חן ,הנסיכה ביאטריס מרגריט מבית אלנסיון. בגדיה היו ישנים ומרופטים בכדי להסתיר את מוצאה מאימת המהפכנים ,אך תווי פניה היו פני בית אלנסיון. קפץ הנסיך מהמים ,הביט בעלמה ונשא את דבריו בלשון בני אדם בתקווה שיזכה לנשיקת הנסיכה ולגאולה .”נשקיני עלמה יפה אני אהיה לנסיך, מלך צרפת ואת למלכת צרפת ,רק נשיקה אחת ומחצית המלכות בידיך”

כאן יש להפסיק את סיפור המעשה הפסקה מתודית. הטבע האנושי נוטה תדיר לשגות בדמיונות ולהטות את רוב האירועים כך שסיומם יראה טוב. האופטימיזם האנושי ,נושב בתולדות העמים,ומסייע לאנושות לקום מהריסותיה ולפתח תקווה לעתיד וורוד. הג’נר האומנותי המייצג יותר מכל את ההטיה האופטימית הזו ונותן לה ביטוי, הוא בית היוצר לפילמים הקרוי “אסכולת הוליווד” שנולד בתחילת המאה העשרים על גבעות המקיפות חופי ים פסיפי כחול בעיר האופטימיזם היא ” עיר המלאכים” ששמיה כחולים ונטולי עננה נולד ה “הפי אנד ” .

אך על כותב שורות אלה למסור לקהל קוראיו דברים כהווייתם ,הנסיכה היפה והרעבה ביאטריס מרגריט ,שאך זה סיימה למצוץ חמציצים ולכרסם בדל באגט ישן ,הביטה בקרפד השמנמן ועיניה אורו.היא לא שתה ליבה למלל המתצרצר מגרון החיה הירקרקה .היא נטלה אותו על כף ידה והטמינה אותו עמוק בשק הגס שהטילה על גבה וצעדה אל הטירה שעמדה בשיממונה. בשעת ערב כשהמחבת הישן העלה עשן וסרחון שמן שעשו בו שימוש עד שחור ,ישבה הנסיכה אל שולחן האבירים הארוך והריק, צלחתה לפניה ועליה צפרדע שטוגן זה עתה . היא מצצה את רגליו ואמרה בקול רם “נשיקה,היית מת”…..

מסייה דה –סטאניסלאס מחה דמעה מעינו במטפחת הפרחונית מכיס המקטורן ולפתע נראה כאיש זקן שעולמו חרב עליו. התבוננתי בו והוא סיים

נכון שהאירוע הזה פתח עידן קולינארי והפך את צרפת לאומת אוכלי רגלי צפרדעים , נכון שיש להלל את הנסיכה הצעירה שגילתה בעת מצוקה את טעם רגליהם המשובח של הצפרדעים ,אבל מדוע איננו מכירים בכך שהיא אכלה את מלך צרפת?”

 

ראו עוד על פרשת הנסיך האבוד

פרשת הנסיך האבוד

אלי אשד על אבי אבות כל הבלשים הפרטייים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 3 =